בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת ברחו אלפי ילדים יהודים למוסקבה מאוקראינה, בניסיון להימלט מסדרה של פוגרומים מחרידים.

האומן היהודי הענק מארק שאגאל זכר כי חלק מאותם פליטים למדו אצלו שיעורי אומנות בבית יתומים יהודי, בסמוך לבירה הסובייטית. הוא זכר את הזוועות שהם תיארו – הוריהם נרצחו, אחיותיהם נאנסו ונשחטו והם עצמם נאלצו לברוח אל הקור כשעליהם בגדים בלויים והם גוועים ברעב.

בניגוד להנצחת השואה, אותו גל מוקדם יותר של אנטישמיות אלימה נעדר על פי רוב מדפי ההיסטוריה. אולם באותם ימים הוא מילא את עמודי החדשות הראשיים. מ־1918 ועד 1921 יותר מ־100 אלף יהודים נרצחו ביותר מ־1,100 פוגרומים באזור השייך לאוקראינה של היום.

האלימות הזאת הגדילה את החשש שהאנטישמית מסכנת את חייהם של ששת מיליון היהודים שחיו אז ברחבי אירופה. בין האנשים שניבאו שוחרות לעתיד היהודים היה הסופר הצרפתי אנטול פראנס; פחות מ־20 שנה לאחר מכן, נבואותיו התממשו.

משפחה יהודית מחוץ לביתה שנבזז בפרעות קישינב, 1903 (צילום: רשות הכלל)

"אני חושב שהיום הפוגרומים האלה לא כל כך מוכרים, בעיקר משום שהשואה האפילה עליהם. בתקופה שבין המלחמות הם היו ידועים מאוד. זה היה כל מה שכתבו עליו"

הפוגרומים המזוויעים האלה מתועדים בספר חדש, "בלב אירופה התרבותית: הפוגרומים של 1918–1921 ותחילתה של השואה", מאת ג'פרי ויידלינגר, פרופסור ללימודי היסטוריה ויהדות באוניברסיטת מישיגן.

"אני חושב שהיום הפוגרומים האלה לא כל כך מוכרים, בעיקר משום שהשואה האפילה עליהם", אומר ויידלינגר בריאיון טלפוני לזמן ישראל. "בתקופה שבין המלחמות הם היו ידועים מאוד. במובן מסוים, נראה כאילו זה היה כל מה שכתבו עליו אז".

הספר – שצמח מתוך מחקר בלשני בקרב קשישים יהודים דוברי יידיש באוקראינה שסיפרו לויידלינגר את סיפורי ההישרדות שלהם – מחזיר את הקוראים לאותם רגעים איומים במהלך מלחמת האזרחים הרוסית.

"זה מחריד ומזעזע", אומר ויידלינגר. "זה גובה ממך מחיר [נפשי] לכתוב את העדויות האלה. אני בטוח שזה גובה מחיר גם מהקוראים… היה קשה לי לשמוע את זה, וקרוב לוודאי שהיה קשה להם לספר".

פרופ' ג'פרי ויידלינגר, מחבר "בלב אירופה התרבותית" (צילום: באדיבות ג'פרי ויידלינגר)

כותרת הספר מהדהדת את חששותיו של פראנס לעתידה של יהדות אירופה. הסופר הצרפתי ציין כי כמה מהפוגרומים התרחשו בזמן שיחות השלום בוורסאי, שנועדו להביא לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.

אחד מהם היה אולי אירוע הרצח ההמוני הגדול ביותר של יהודים בהיסטוריה המודרנית נכון לאותו הזמן – פוגרום פרוסקורוב. ביום שבת, 15 בפברואר 1919, נרצחו יותר מ־1,200 יהודים. ויידלינגר מעריך כי המספר האמיתי היה גדול פי שלושה.

"אני חושב שזה היה כמעט רצח עם", אומר ויידלינגר על פוגרום פרוסקורוב. "זה מראה איך האלימות הסלימה בתוך פרק זמן קצר מאוד, בין נובמבר 1918 לפברואר 1919".

נוסף על העדויות שגבה ויידלינגר במאה הנוכחית, הוא איתר עדויות רבות בארכיונים – בכללן כאלה שניתנו בסמיכות קרובה יותר לאירועים מפי ניצולים ועובדי סיוע יהודים ונוצרים כאחד שביקשו לעזור להם.

בתוך כך, הוא גילה כי הפוגרומים בוצעו על ידי גורמים שונים ורבים. הכוחות האדומים והכוחות הלבנים, שלחמו זה בזה במלחמת האזרחים ברוסיה, לקחו חלק במעשי האלימות, וכמוהם חיילים ואזרחים אוקראינים ופולנים רבים, וכן מצביאים מקומיים.

"זו הייתה אלימות מצד אנשים מקורבים", אומר ויידלינגר. "הרבה פעמים הם הכירו אחד את השני, בעיקר בערים קטנות, בעיקר במעשי האלימות של המצביאים בכפרים מקומיים"

"זו הייתה אלימות מצד אנשים מקורבים", אומר ויידלינגר. "הרבה פעמים הם הכירו אחד את השני, בעיקר בערים קטנות, בעיקר במעשי האלימות של המצביאים בכפרים מקומיים… נקמות דם מקומיות היו חלק גדול מהפוגרומים הראשונים.

גופותיהם של הקורבנות היהודים בפוגרום באוברוץ', אוקראינה, פברואר 1919 (צילום: רשות הכלל)

"הם ללא ספק הכירו אחד את השני, זכרו אחד את השני כעבור שנים. לכן, עשרים שנה לאחר מכן, המורשת של הפוגרומים עדיין הייתה מאוד מורגשת בערים האלה. כולם זכרו, גם כעבור 20 שנה, מי ביצעו אותם ומי היו הקורבנות, כי זה היה מקומי".

רבים מהפוגרומים האלה התקיימו בתחום המושב הרוסי לשעבר – האזור שיוחד ליהודים על ידי הצארים. האזור ידע אירועים קודמים של אלימות אנטישמית, בעיקר בעשור הראשון של המאה ה־20 – התקופה שבה התחוללו פרעות קישינב ב־1903 ופוגרומים נוספים שליוו את מהפכת 1905.

מלחמת העולם הראשונה הביאה עימה אלימות אנטישמית נוספת מצד כוחות הצבא הרוסי – הן בעת התקדמותם והן בעת נסיגתם. אולם לאחר יציאתה של רוסיה מהמלחמה הייתה ליהודים תקווה. הממשלה החדשה באוקראינה אימצה מדיניות של סובלנות יוצאת דופן כלפי יהודים, ועל כמה מהמטבעות שלה אף נחרטו מילים ביידיש.

אולם על מדיניותה של הממשלה האפילה העוינות מצד חיילים ועובדי ציבור כלפי היהודים במדינה החדשה – עוינות שויידלינגר מתאר כעניין דורי, במובנים מסוימים. "אוקראינה התאפיינה בפילוג דורי גדול יותר מאשר בפולין השכנה", הוא אומר. "הדור הצעיר יותר, שגדל במהלך המלחמה, נטה לעוינות רבה יותר כלפי היהודים מהדור המבוגר יותר בתקופה שלפני המלחמה".

טקס לוויה לספרי תורה בעקבות פרעות קישינב, 1903, שבהן נרצחו 49 יהודים ומאות נשים נאנסו (צילום: רשות הכלל)

העוינות הזאת התנקזה לפוגרומים של 1918–1921. בספר מתוארים ארבעה פוגרומים כאלה בסדר כרונולוגי, בכללם שני אירועים נפרדים שהתרחשו בעיר ז'יטומיר. כולם יחד מייצגים את הדרכים הרבות שבהן פרצו פוגרומים – מאירועים בודדים שיזמו יחידות צבא מרדניות ועד לפעולות רחבות יותר ביוזמת מספר רב של חיילים.

כשפרצו עימותים רחבים יותר באוקראינה, שזה עתה קיבלה את עצמאותה, בין המנהיג של הקוזאקים סימון פטליורה לבין הכוחות שטענו שהם היורשים של שלטון הצאר – היהודים נותרו באמצע, וסבלו מאלימות משני הצדדים.

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, הכוחות הקומוניסטים והכוחות האנטי־קומוניסטים כאחד ביצעו פוגרומים ביהודי אוקראינה, בכלל זאת בטטייב, שם נטבחו אלפי יהודים ב־1920 על ידי הכוחות הלבנים בפרעות שנמשכו כעשרה ימים.

במסגרת מעשי הזוועה של הלבנים, כנופיות מקומיות שרפו בית כנסת בו הסתתרו רבים מיהודי העיר. אחד הדיווחים העריך כי נרצחו בשריפה כ־1,127 יהודים. ההערכות הן כי מתו בפוגרום הזה כמה אלפי בני אדם.

"זה היה הרבה יותר גרוע מהאכזריות של ימי הביניים", אומר ויידלינגר על הצתת בית הכנסת. "זה היה למעשה כמו השואה"

סימון פטליורה, מדינאי אוקראיני שהואשם ברצח 50 אלף יהודים בני ארצו (צילום: צילום מסך מיוטיוב)

"זה היה הרבה יותר גרוע מהאכזריות של ימי הביניים", אומר ויידלינגר על הצתת בית הכנסת. "זה היה למעשה כמו השואה". ויידלינגר תיעד גם את המצב בפולין הסמוכה, שבה התרחש אחד מראשוני הפוגרומים – בעיר למברג (לבוב של היום) בנובמבר 1918, עם ביסוס עצמאותה של פולין.

באותו פוגרום, חיילים ואזרחים פולנים כאחד אנסו נשים ונערות יהודיות והשחיתו ספרי תורה. ויידלינגר מציין כי הפוגרומים שבוצעו נגד יהודים בפולין תועדו אז טוב יותר מאלה שבוצעו באוקראינה.

עימות שפרץ בין שתי המדינות מנע מהחוקר הבינלאומי, היהודי־אמריקאי הנרי מורגנטאו, ששימש בעבר שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית – את הגישה לאזורי המלחמה באוקראינה.

הספר מכיל גם ציטוטים שנויים במחלוקת מספר הזיכרונות של מורנגטאו, בו הוא טוען כי מנהיגי הקהילות היהודיות דיווחו לעתים בהגזמה על הפוגרומים בפולין – והאשים את הציונות כסיבה לפוגרומים.

הספר מתייחס גם לניסיון היהודים לנקום על הפוגרומים באוקראינה. לאחר המהפכה הרוסית ב־1917, האוקראינים תקפו יהודים לעתים קרובות משום שזיהו אותם עם הקומוניסטים, כפי שקרה גם בפולין.

ויידלינגר מציין כי מנהיגים בולשביקים רבים היו ממוצא יהודי – הנודע שבהם הוא לאון טרוצקי – שנולד בשם לב ברונשטיין ושימש נושא לשתי קריקטורות המוצגות בספר. לטענת ויידלינגר, יהודים הצטרפו לצבא האדום כדי לנקום באוקראינים על הפוגרומים.

תמונה שצולמה לאחר פוגרום קישינב ב־1903 (צילום: ארכיון)

עם זאת, הוא מוסיף, לא כל היהודים היו קומוניסטים, ועם פליטי הבולשביזם נמנו יהודים ולא־יהודים כאחד. סוג אחר של נקמה התרחש לאחר הפוגרומים בצרפת – אחד מהיעדים הרבים שאליהם פנו פליטים יהודים ולא־יהודים לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה. עם האחרונים נמנה גם המנהיג האוקראיני לשעבר פטליורה, שאותר ונרצח ב־1926 על ידי המשורר היידי שלום שוורצבארד.

שוורצבארד הועמד למשפט, שעורר דיון ציבורי סוער, באותה שנה, והניב עדויות נוספות עבור מחקרו של ויילדינגר. בינתיים, בגרמניה, אדולף היטלר עצמו היה נחוש לננקום על תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה – וניצל את הפחד מפני הבולשביזם, שהופץ לכאורה על ידי פליטים יהודים, כדלק להנעת התנועה הנאצית.

אולם, לא כל היהודים האוקראינים עזבו את מולדתם. לאלה מהם שלא היו האמצעים או הרצון להגר ציפה גורל טרגי שני עשורים לאחר מכן, עם פלישתה של גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה ב־1941.

האוקראינים – ובהם צאצאיהם של מבצעי הפוגרומים המוקדמים – סייעו לנאצים לטבוח ביהודים רבים שנותרו באזור

מעשי הטבח של הנאצים ביהודים, ובייחוד הטבח בבאבי יאר שבוצע באותה שנה, הדהדו את הפוגרומים של 1918–1921. האוקראינים – ובהם צאצאיהם של מבצעי הפוגרומים המוקדמים – סייעו לנאצים לטבוח ביהודים רבים שנותרו באזור באמצעות ירי המוני.

מייצג לציון טבח בבאבי יאר (צילום: AP Photo/Efrem Lukatsky)

באוגוסט 1941, בעיר בילה צרקווה, טבחו האוקראינים בקבוצה של ילדים יהודים במקום החיילים הנאצים. "אנחנו מדמיינים את אופייה של השואה כמו באושוויץ, מאוד ממוכנת ובירוקרטית", אומר ויידלינגר.

אולם, הוא מוסיף, "הייתה גם שואת הקליעים, האופן שבו התרחשה השואה באוקראינה, וגם בבלארוס ובליטא. אנחנו רואים שמעשי הרצח האלה הרבה יותר אישיים, כאלה שמערבים השתתפות פעילה יותר, גלויה יותר. באופן טבעי הם מעוררים השוואות לפוגרומים. הם דומים מאוד לפוגרומים של 1918 עד 1921".

ועדיין, הוא אומר, "תוצאות השואה היו כל כך הרבה יותר חמורות, שהפוגרומים האלה [של 1918–1921] פשוט שקעו בתהום הנשייה".