חמאס מנהל מלחמת התשה מתמשכת נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והפרות סדר במזרח ירושלים ובשטחי הגדה. מבצע "שומר החומות" היה מבחינת חמאס רק השלב הראשון במערכה לשחרור ירושלים ומסגד אל-אקצא. ישראל תהייה חייבת להכריע את המערכה.

מי שעקב דרך מסכי הטלוויזיה אחר הלווית הענק של כתבת ערוץ אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, בוודאי שם לב לכך שבהלוויה הונפו דגלי "פלסטין" בלבד ולא היה שום אפילו דגל אחד של תנועת חמאס.

מי שעקב בטלוויזיה אחר הלווית הענק של כתבת ערוץ אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, בוודאי שם לב לכך שבהלוויה הונפו דגלי "פלסטין" בלבד ולא היה שום אפילו דגל אחד של תנועת חמאס

זאת לאחר שבמהלך חודש רמדאן שלט הצבע הירוק של דגלי חמאס בכל האירועים כמעט ובמיוחד באירועים בהר הבית.

מותה של שירין אבו עאקלה נפל כרעם ביום בהיר על הרש"פ, אך היא התעשתה, מיהרה למנף אותו לצרכיה הפוליטיים ואף הקדימה את תנועת חמאס.

הרש"פ השתמשה במותה של שירין אבו עאקלה, שהייתה נוצרייה במוצאה, כדי להפוך אותה לסמל לאומי חילוני שיאחד את הפלסטינים, ללא הסימנים הדתיים של תנועת חמאס.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס מיהר לאמץ אותה אל חיקו כסמל של תנועת פת"ח. הוא ערך לה הלוויה רשמית בטקס צבאי במוקטעה ברמאללה, סמוך לקברו של יאסר ערפאת, ומשם יצא  מסע ההלוויה למזרח ירושלים, כשכל הדרך מונפים הדגלים הפלסטינים בצבעי שחור, לבן, ירוק ואדום.

בתנועת חמאס מודאגים מהמהלך של יו"ר הרש"פ שלהערכתם מקלקל להם את המומנטום של המהלך שהחל לפני שנה במבצע "שומר החומות", שהוא ההתמקדות בשחרור ירושלים ומסגד אל-אקצא.

גורמים בחמאס מעריכים כי המהלך של הרש"פ למנף את מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה כדי להוקיע מדינית את ישראל כמי שמבצעת "פשעי מלחמה", נדון לכישלון מראש. אין שום סיכוי שישראל תועמד לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג והפרשה תרד מסדר היום הבינלאומי.

אולם כלפי חוץ הם מביעים תמיכה במהלך של הפניה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

הרש"פ השתמשה במותה של שירין אבו עאקלה, שהייתה נוצרייה במוצאה, כדי להפוך אותה לסמל לאומי חילוני שיאחד את הפלסטינים, ללא הסימנים הדתיים של חמאס

תנועת חמאס רוצה להחזיר את סדר היום הפלסטיני להתמקדות בירושלים ובמסגד אל-אקצא. זהו הדלק שמדליק את הרחוב ודוחף אותו לקראת אינתיפאדה חדשה. לא מותה של העיתונאית אבו עאקלה שהייתה מזוהה כאחד השופרות של הרש"פ באמצעות ערוץ אל-ג'זירה.

ח'אלד משעל, מנהיג חמאס בחו"ל, העניק ראיון ב-15 במאי לעיתון "אל-קודס" המזרח ירושלמי שבו קבע, כי "ירושלים ומסגד אל-אקצא הם הכותרת של המאבק (נגד ישראל)", וכי פרשת "הריגתה של שירין אבו עאקלה הוכיחה את שבריריות הכיבוש".

סדר היום הפלסטיני יחזור מטבע הדברים לקו המנחה שקבע חמאס בעניין ירושלים ומסגד אל-אקצא עם התקרבות "יום שחרור ירושלים", "יום הנכסה" (פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1967) וחג השבועות.

ירושלים ומסגד אל-אקצא שוב יהיו במוקד ההתרחשויות.

חמאס מנהל מלחמת התשה מתמשכת נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והפרות סדר במזרח ירושלים ובשטחי הגדה.
מבצע "שומר החומות" היה מבחינת חמאס רק השלב הראשון במערכה לשחרור ירושלים ומסגד אלאקצא, ישראל תהייה חייבת להכריע את המערכה. pic.twitter.com/WnTA6r9M6X

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) May 16, 2022

חמאס איננו מתייחס למבצע "שומר החומות" שנמשך 11 ימים כסבב לחימה קצר אלא כפרק ראשון במערכה הכוללת לשחרור  ירושלים ומסגד אל-אקצא.

הוא קורא לה מערכת "חרב ירושלים" (סיף אל-קודס) שתימשך עד למטרה הסופית. מנהיג חמאס יחיא סינוואר אומר כי "החרב נשלפה ולא תוחזר לנדנה עד אשר יושגו כל המטרות".

חמאס רוצה להחזיר את סדר היום הפלסטיני להתמקדות בירושלים ואל-אקצא, הדלק שמדליק את הרחוב ודוחף לאינתיפאדה חדשה. לא מות העיתונאית שהייתה מזוהה כאחד משופרות הרש"פ באל-ג'זירה

כלומר, תנועת חמאס נמצא במערכה פתוחה מול ישראל, מעין מלחמת התשה מיום אזכור אחד למשנהו. המצב הזה מחייב הכרעה ברורה מצד ישראל באיזשהו שלב. ישראל לא יכולה להתנהל במצב שבו כוחות הביטחון שלה מתוחים עד הקצה במשך כמה חודשים. צריך לזכור כי חודש רמדאן וימי האזכור הפלסטינים קיימים בכל שנה ואי אפשר להסכים לכך שמדינת ישראל תהייה נתונה לאיומי טרור כמה חודשים ברציפות בכל שנה.

יחיא סינוואר מנהיג חמאס בפורום פנימי ברצועה:
"לא נאפשר לישראל בשום מצב לכרסם בשום הישג מהישגי מערכת "חרב ירושלים", נשמור על ההישגים ולא נאפשר לגרור את רצועת עזה למעגל האלימות, אנו שומרים על שלמות עמנו ומנהלים את המאבק עם האויב על פי האינטרסים של עמנו". pic.twitter.com/XDEiKJo1cv

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) May 16, 2022

במלאת שנה למבצע "שומר החומות" תנועת חמאס מציינת את 4 הישגיה העיקריים.

1. איחוד כל הזירות הפלסטיניות נגד ישראל – במיוחד במגזר הערבי ובערים המעורבות.
2. מיצוב תנועת חמאס כ"מגן ירושלים ומסגד אל-אקצא" בעיני הפלסטינים והערבים בעולם.
3. חיזוק מעמדה של חמאס ברחוב הפלסטיני על חשבון הרש"פ.
4. חשיפת נקודות התורפה של מערכת "כיפת ברזל".

הנהגת חמאס רוצה להוביל כעת את מלחמת ההתשה נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והתפרעויות במזרח ירושלים ובשטחי הגדה, כדי לאפשר את שיקומה האזרחי של רצועת עזה מנזקי המלחמה האחרונה ואת שיקום תשתית המנהרות שנהרסה וחידוש מלאי הרקטות.

הנהגת חמאס רוצה להוביל מלחמת התשה נגד ישראל עם פיגועי טרור והתפרעויות במזרח ירושלים וגדה, כדי לאפשר לשקם את הרצועה מנזקי המלחמה, לשקם את תשתית המנהרות שנהרסה ולחדש את מלאי הרקטות

יחיא סינוואר מנהיג חמאס ברצועה אמר לפני כמה ימים בפורום פנימי ברצועה:

"לא נאפשר לישראל בשום מצב לכרסם בשום הישג מהישגי מערכת 'חרב ירושלים'. נשמור על ההישגים ולא נאפשר לגרור את רצועת עזה למעגל האלימות. אנו שומרים על שלמות עמנו ומנהלים את המאבק עם האויב על פי האינטרסים של עמנו".

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)

מותה של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה הוא טרגי לא רק מהסיבות הגלובליסטיות, אלא גם מהטעמים הנוסטלגיים הרגשיים. יש דמויות שנוכחותם העל-זמנית על מסך הטלוויזיה נותנת לנו את התחושה שהכל שלם, שיש הווה קפוא שהוא כאן ועכשיו אתנו. כשהאנשים האלה נעלמים, החיים מזכירים לנו שהזמן מפרק הכל.

יש דמויות שנוכחותם העל-זמנית על מסך הטלוויזיה נותנת לנו את התחושה שהכל שלם, שיש הווה קפוא שהוא כאן ועכשיו אתנו. כשהאנשים האלה נעלמים, החיים מזכירים לנו שהזמן מפרק הכל

שירין הייתה פורצת דרך גם בהבאת הקול הנשי לשטח. בעוד שהורגלנו לראות נשים לבושות בחולצת וי בתוך אולפן, היא חבשה קסדה ויצאה לסקר. מותה עורר המון תחושות, המון כאב, בקרב ערבים שגדלו על ערוצי טלוויזיה ערביים. אבל התחושה שנבחרה לבטא הכל היא: זעם.

זה לא המקום שלי לשפוט אנשים בעת כאבם ולהציב דרישות איך לגיטימי בעיני שיבטאו את הכאב הזה. אבל זה נראה כאילו מנעד הרגשות הקולקטיבי שהערבים מסוגלים לבטא מסתכם בטווח הבינארי זעם-לא זעם.

כשמישהו מת, זה לא אבל, אלא זעם. וזה מחזיר אותי למשפט בשיר שנכתב בזמנו בתקופת מבצע ענבי זעם בלבנון. "לאן תברחו מהזעם הנגדי, הבוער בחזה של עם שלם שמתמקצע בזעם", אותו שרה הזמרת מאג'דה אלרומי, מלווה במלודיה אימתנית.

אם יוכרז פעם "יום הרוגע", זה יהיה תרחיש פנומנלי במזרח התיכון. אנחנו הערבים מרגישים כל הזמן זעם על המנהיגים שלנו, על הכיבוש, על מתינו, על נפילת הממלכה האסלאמית, על האלימות, על אובדן הערכים, על ענייני כבוד, על העבר היפה שעבר ועל העתיד השחור שיבוא.

אנחנו נמצא סיבה לזעם. הפעם זה אל-אקצא, שבפעם האלף במאה השנים האחרונות נטען שהוא "בסכנה", קריאת זאב זאב שאף פעם לא ממצה את עצמה.

פעם זה הכיבוש, שמישהו שכח לעדכן אותנו שהוא נגמר בעזה ב-2006 ושבשנות התשעים נחתמו הסכמי אוסלו ושהתהליך המשיך הרבה לאחר מכן. פעם זה מותו של אדם כזה או אחר, שאנחנו הופכים לשהיד של גאו-פוליטיקה.

זה לא המקום שלי לשפוט אנשים בעת כאבם ולהציב דרישות איך לגיטימי בעיני שיבטאו את הכאב הזה. אבל זה נראה כאילו מנעד הרגשות הקולקטיבי שהערבים מסוגלים לבטא מסתכם בטווח הבינארי זעם-לא זעם

אנחנו לא עצובים, לא שמחים, לא נושאים עינינו בתקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו זועמים ומקווים שהנקמה תרגיע את הזעם. אבל תסמכו עלינו שנמצא סיבה לזעם חדש.

מהחוויה האישית שלי, כמי שגדל בסביבה ערבית, ראיתי איך מאדירים את האדם הזועם. אצלנו הערבים, אדם שזועם מגיע לרוב למצב של השתוללות ואובדן עשתונות.

ילד רואה את הגברים הזועמים סביבו, מבין שאדם שזועם הוא אדם "שאכפת לו", ושזה לגיטימי להגיע למצב ש"הוא לא רואה מה קורה סביבו" מרוב זעם. הילד הזועם רואה איך הסביבה מסתכלת על הכאב שלו בחמלה ומנסה להרגיע אותו, במקום לתת לו סטירה ולהגיד לו "אצלי אתה לא תתנהג ככה".

מי ייתן לנו את הסטירה הזאת קולקטיבית? מי יעזור לנו להבין שחוסר שביעות רצון מהעולם הוא מצב נורמלי שאמורים לחתור לתקן אותו באמצעים תרבותיים?

עם שלמד להתקרבן בזעם, צריך לשאול את עצמו למה זה ככה. לא שאין סיבות לזעום. ישראל בטיפשותה נותנת לפעמים מספיק חומר מצולם.

בעמודים הראשונים של העיתונים החשובים בעולם מתוארת אלימות של משטרת ישראל בלוויה של שירין אבו עאקלה.
זו לא אנטישמיות, זה תיאור של המציאות. pic.twitter.com/nhzafrKVoZ

— Anat Saragusti (@saragusti) May 14, 2022

אנחנו לא עצובים, לא שמחים, לא נושאים עינינו בתקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו זועמים ומקווים שהנקמה תרגיע את הזעם. אבל תסמכו עלינו שנמצא סיבה לזעם חדש

אבל כשהסיבות מתחילות להיראות כמו תירוץ לזעם מתמשך ואינסופי, צריך להסתכל פנימה, קולקטיבית, ולחפש דרכי הסתכלות ופעולה אחרות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK