מתי "עם" מקבל מדינה? מהי הגדרתה, מה מידת עצמאותה, מהן סמכויותיה? שאלות אלה עולות וצפות שוב עת מצפה העולם בדריכות חסרת אונים במשבר שייצרה רוסיה בקשר לאוקראינה. יש לזה השלכות גם על ישראל.

הייתי שם, ברחובות של ערים כמו צ'רנוביץ, לבוב וקישינב, בימים הקרירים של סוף קיץ 1991, כאשר אוקראינה ומולדובה הכריזו על עצמאות. האופוריה הייתה כל כך מוחשית עד שלא נותר ספק שהאנשים שם רצו עד מאוד להיות עצמאים מברית המועצות.

הייתי שם, ברחובות ערים כמו צ'רנוביץ, לבוב וקישינב, בימים הקרירים של סוף קיץ 1991, כשאוקראינה ומולדובה הכריזו על עצמאות. האופוריה הייתה כה מוחשית עד שלא נותר ספק שהאנשים שם רצו עצמאות מבריה"מ

צעיר אחד שפגשנו התעקש לתת לי במתנה תקליט המנציח את הקונצרט האייקוני של פול מקרטני בברית המועצות כמה שנים לפני. זה היה הרכוש היקר ביותר שלו, אמר, ועיניו נצצו מדמעות כשהוא התעקש שאקח את הדבר המסורבל כמחווה להערכתו את המערב. פטיפון אין לי, אבל את התקליט הזה שמרתי כמזכרת מתקופה מיוחדת למדי.

זה היה רגע היסטורי שבו קרה משהו שנראה כל כך צודק, עד שזה בלבל את הבריות. רבים הסיקו שמדובר בעידן חדש שבו הצדק ייעשה כדבר שבשגרה. קץ ההיסטוריה, כמאמר ההיסטוריון פרנסיס פוקיאמה.

אבל שום קץ לא הגיע – רק עוד ועוד זוועות, מיוגוסלביה ודרפור דרך אפגניסטאן ועיראק ואפילו עד אמריקה שירדה מהפסים, וכך הגענו עד הלום.

רבים יאמרו שפוטין מקיף את אוקראינה בחיילים ומאיים (במרומז) בפלישה, כי רצונו הוא לשנות את הסדר העולמי. ייתכן (אם כי עד לפני כשנה ארצות הברית עצמה נלחמה בסדר העולמי שהיא עצמה ייסדה – ע"ע טראמפ). אבל הגיוני יותר שרוסיה רוצה לארגן מחדש את הסדר האזורי – העניין הראשון שעל הפרק.

כאן מדובר בעיקר בזכות ל"אזור השפעה" – דבר שמדי פעם מדינות דורשות. לפעמים זה מתקבל בהבנה, אם הדורש חזק דיו. כך היה עם פאקס אמריקנה של ארה"ב בחצי-כדור המערבי, ובעצם גם עם ברית המועצות. אבל זה יכול בקלות גם להוביל לצרות. כך קרה בין היתר עם הסרבים, בעלי האמביציות המוגזמות בבלקן.

רוסיה השלימה פחות או יותר עם אובדן אזור ההשפעה שלה לאחר קריסת ברית המועצות, אבל לא עוד. רבים שוללים מרוסיה את הזכות להחזיר לעצמה מן הגמוניה שכזו, אבל הרוסים, לא רק פוטין אלא רוסים רבים, מוכנים לריב על העניין.

רוסיה השלימה פחות או יותר עם אובדן אזור ההשפעה שלה לאחר קריסת בריה"מ, אך לא עוד. רבים שוללים את זכותה להחזיר לעצמה הגמוניה כזו, אבל הרוסים, לא רק פוטין, מוכנים לריב על זה

מה שמביא אותנו לנקודה השנייה: נאט"ו.

פוטין רוצה שהמערב יבין שצירוף אוקראינה לנאט"ו מגוחך לא פחות מצרוף מקסיקו לברית ורשה. אני לא כל כך בטוח שמדינות נאט"ו חשבו עד הסוף כאשר הציעו עקרונית חברות לאוקראינה (בפסגת בוקרשט של 2008).

אני לא בטוח שהאדם ברחוב ב-30 מדינות נאט"ו הקיימות מוכן לצאת למלחמה עבור אוקראינה, כפי שסעיף V של נאט"ו דורש כל אימת שחברה מותקפת. האם הבלגים מוכנים להילחם כדי לשמור על קדושת גבולות אוקראינה?

גבולות הם נושא מרכזי, כי יציבותן היא מעין עקרון של הסדר העולמי המדובר שלאחר מלחמת העולם השנייה. זה נשמע דבר נכון, אבל יש בעיה: רבים מהגבולות הפוסט-קולוניאליים באפריקה ובמקומות אחרים חסרי הגיון.

זה תקף גם בברית המועצות לשעבר. גבולות פנימיים תוכננו לפעמים כדי לערבב אוכלוסיות ולגרום לצרות. זה המצב לא רק במזרח אוקראינה, שבה בניגוד לרבים מהמקומות שבהם ביקרתי במערב ב-1991 יש רוב אתני רוסי.

זה נכון גם בכיוון הפוך: רצועת שטח מאוכלסת באוקראינים – טראנסניסטריה –  הודבקה למולדובה כדי להפוך אותה לפחות  רומנית, והתוצאה היא סכסוך עד עצם היום הזה.

בעולם של גבולות כל-כך לא יציבים, הרעיון שנאט"ו צריך להתרחב כל הזמן הוא בעייתי בהתחשב בהשלכות העמוקות על החברות. יתרה מכך, אם מטרת נאט"ו היא להכיל את רוסיה – המשך משימתה המייסדת להכיל את ברית המועצות – לא יכול להיות מפתיע שרוסיה תגיב.

אני לא בטוח שהאדם ברחוב ב-30 מדינות נאט"ו הקיימות מוכן לצאת למלחמה עבור אוקראינה, כפי שסעיף חמש של נאט"ו דורש כשחברה מותקפת. האם הבלגים מוכנים להילחם על קדושת גבולות אוקראינה?

אני מעריך שנדרש מוצא אלגנטי, ושכזה עשוי להיות כרוך בהצרחה, לפיה במקום חברות בנאט"ו תקבל אוקראינה חברות באיחוד האירופי. זה יחליף את נושא הביטחון בענייני שגשוג ודמוקרטיה, ויהיה קשה יותר לפוטין להשתמש בזה כעילה.

עם זאת צריך להיזהר מאוד מלהשאיר כל רושם שדיקטטור ניצח. זה יהיה נורא עבור העם הרוסי קודם כל: גם להם מגיע להשתחרר מפוטין, לא פחות מלאוקראינים. כנראה שבעתיד נראה סנקציות מוגברות על משטר פוטין.

*  *  *

הנושא השלישי כאן הוא כמעט פילוסופי. למי יש זכות למדינה? הגדרה עצמית היא עיקרון נפלא אבל הריאל-פוליטיק והגיאו-אסטרטגיה גוברים בדרך כלל. בטח, אוקראינה היא אומה שונה מרוסיה, כנראה בערך כמו שפורטוגל היא אומה שונה מספרד.

אבל לא לכל קבוצה של אנשים שמרגישים שהם אומה, אפילו כזו שמקרינה באופן משכנע שהיא אומה, יש מדינת לאום. לכורדים אין. לקטלונים אין. לויגורים אין. לצ'צ'נים אין – רוסיה רומסת אותם לחלוטין והעולם שם קצוץ על העניין. זה מסתכם בשאלה מי חזק יותר צבאית, דיפלומטית וכלכלית: הצד שדורש עצמאות, או הצד שמנסה למנוע.

במקרה של אוקראינה, נראה שהיא זכתה בהכרה רחבה בזכותה להיות מדינה. אך עדיין קיימת אי ודאות לגבי זכותה של רוסיה (הגדולה יותר) לבחוש בענייניה. וגבולותיה כנראה אינם קדושים, כפי שראינו כבר ב-2014 כאשר רוסיה השתלטה על חצי האי קרים והעולם נאלם דום.

פוטין: קרים עבורנו – כמו הר הבית עבור המוסלמים והיהודים http://t.co/bKFPddkJ0E pic.twitter.com/xy3HTI2QZ4

— Haaretz הארץ (@Haaretz) December 4, 2014

אני מעריך שנדרש מוצא אלגנטי, שעשוי להיות כרוך בהצרחה, לפיה במקום חברות בנאט"ו תקבל אוקראינה חברות באיחוד האירופי. זה יחליף את נושא הביטחון בענייני שגשוג ודמוקרטיה

השאלה עבור ישראל, כמובן, היא מה חושב העולם, בסופו של דבר, על זכותם למדינה של הפלסטינים. הדבר מטעה: אם יסתבר שלאף אחד כבר לא אכפת משום דבר, זה לא בהכרח טוב כל-כך  ליהודים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו. בחשיפת הפרשה שמור מקום של כבוד לצילומים של ענת סרגוסטי ושל אלכס ליבק, שסתרו בבירור את הפרסומים הקודמים אשר לפיהם כל המחבלים נהרגו במבצע ההשתלטות.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו

והנה השבוע שוב התחוללה סערה סביב צילום של מחבל שנלכד חי. המון זועם לא ידע את נפשו לנוכח תמונה שבה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני באלעד במוצאי יום העצמאות, "נהנה" מסיגריה שניתנה לו על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון שעצרו אותו. לדידם של המגיבים, אותו רוצח מתועב לא ראוי לשום יחס אנושי. מבחינתם, לאחר שמסירים מהתגובות את דוק הריסון התרבותי שאולי עוד נותר שם, היה עליו לפגוש גורל דומה לזה שפגשו מחבלי קו 300.

מחבל שרצח 2 אנשים עם גרזן בראש רק לפני כמה ימים.
נתפס ובמקום לתת לו כדור בראש מציעים לו סיגריה
עד מתי pic.twitter.com/gufSoJ06Ta

— Yoad Turjeman (@yoad_turjema) May 8, 2022

בתגובה לסערה, התפרסם כי הסיגריה ניתנה למחבל העצור כחלק מטקטיקה של שוביו. עצם פרסום ההסבר מצער משום שיש בו מן הכניעה בפני תאוות הנקם של האספסוף.

אך גם היה בכך כדי לסייע לחלקם "לעכל" את הסיגריה, הרי שלא היא ולא הסיבה המעשית לנתינתה הם העניין פה. קשה להאמין שיש אדם שבאמת מפריע לו שרוצח כפות קיבל סיגריה מלוכדיו. בנקל ניתן לדמיין תסריט דומה, שבו סוהר מצית סיגריה לאסיר הנמצא תחת השגחתו. מה שבאמת הוציא את ההמון צמא הדם מכליו זו עצם האפשרות שמישהו העז להתייחס אל המחבל העצור כאל בן אדם.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד

בהקשר זה, מעניין לעשות את החיבור לנסיבות אחרות שבהן קנאים לאומניים מתקשים לשאת כל דבר המעלה באפם ניחוח של חולשה, כדוגמת הקריאה להתחשב בציבור פוסט טראומטי בערב יום העצמאות או הענקת הבמה בטקס המרכזי לבני אדם שהגורל הכה בהם.

חשבתי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי לרעה. אבל הנה: מסתבר ששילוב אנשים עם מוגבלויות בטקס ממלכתי זה גם לא בסדר ("הדגשת המסכנות כערך"). באמת אין לתאר pic.twitter.com/J0WdRg0SZA

— Barak Ravid (@BarakRavid) May 5, 2022

אם לחזור לפרשת קו 300, נכון אמנם שבשנת 1984 לא היו רשתות חברתיות. אם היו, ניתן להניח כי גם אז לא היינו שומעים קריאות צער רמות מדי על גורל המחבלים. אבל אז לפחות היה בקרב הציבור משקל רב יותר לאנשים שהבינו שגם כאשר הדם רותח – ואולי במיוחד אז – אסור בשום פנים ואופן להיכנע ליצרינו החייתיים ביותר.

מעבר לזעם על פרשת הטיוח בשעתו, מספיק אנשים הבינו כי ברגע שאנחנו מאפשרים לתאוות הנקם להוביל אותנו, אנחנו מוותרים על מוסריותנו והופכים לכל מה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. ולכן בפער הזה שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותה המוסרית של החברה בישראל.

בפרשת קו 300 מספיק אנשים הבינו כי לאפשר לתאוות הנקם להוביל – זה ויתור על מוסריותנו והפיכה למה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. לכן בפער שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותנו המוסרית

עכשיו יטענו מי שיטענו כי מול אויב אכזר אסור לגלות מוסריות. לשם כך, יתעטפו בתירוצים מוסריים עצלים מהסוג של "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אך מה שהם אינם מבינים הוא, שהמטרה הסופית של טרור אינה להרוג או לפצוע; זהו רק האמצעי.

המטרה היא לעורר פחד וחוסר ודאות, שבתורם גורמים לחברות דמוקרטיות לפעול בצורות המנוגדות לערכים ולאידיאלים שבבסיסן – עד להתפרקותן. לכן מי שמזדעק לנוכח יחס אנושי כלפי בני אדם שביצעו מעשים נוראיים, משחק לידי הטרור ומעניק לו את ניצחונו על מגש של כסף.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

כמה מחשבות על מותה הטרגי של העיתונאית האיקונית של אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, עת שסיקרה את פעולת צה"ל בג'נין בגדה המערבית.

האומץ של עיתונאים שמסקרים אזורי מלחמה מדהים. למה הם עושים את זה? זה רלוונטי במיוחד היום באוקראינה, בבירור. ובקביעות עצובה זה עולה שוב ושוב. מסכן פרנסיס פוקויאמה! ההיסטוריה ממש לא הסתיימה, והיא לובשת צורה של עוונות נוראיים ואכזריות אנושית, לצד קידמה.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מונעים מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים. אם מישהו ירה בה בטעות אז שוב סביר יותר שזה הפלסטינים. ברור שהרשות הפלסטינית מניחה שישראל תואשם גם אם לא בצדק ומנסה לחלוב את העניין.

שירין הייתה אייקון. התקשורת הערבית הייתה חסרת כמעט כל ערך עתונאי עד שאל ג'זירה הופיעה לפני כרבע מאה (כן, קטאר היא דיקטטורה). שירין הייתה הפנים של אל-ג'זירה בישראל, אייקון עיתונאי ופמיניסטי. מותה הוא טרגדיה אמיתית.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מנעו מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא; מי יודע?) אבל מסגור הסיפור בצורה אנטי-ישראלית הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שהיא שולטת בה עבור קבוצה אתנית אחת בלבד (יהודים) כאשר שכניהם (פלסטינים) חיים בתנאים פחותים ולא דמוקרטיים. אם כך תנהג, אך תתפלא שתוצג כקלגס. יש להסתכל במראה – לא לירות בשליח.

תירוציה של ישראל כמעט סבירים בעניין הכיבוש הצבאי. על ההתנחלויות אף אחד לא רוצה לשמוע. טמטום ברמה הזו מעלה את הביטוי הקלאסי באנגלית: You’re on your own.

אם אי פעם ישראל תתעורר ושוב תבחר בממשלה שמציעה לפלסטינים חלוקה (כמו בשנים 2000-1 ו-2008), אז התמונה תשתנה. שוב ייזכרו בכך שהפלסטינים מנהלים משא ומתן קשוח מדי. נראה שהם לא רוצים חלוקה כי הם מעדיפים מלחמת אזרחים שבה הם מקווים לנצח מבחינה דמוגרפית.

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא) אבל מסגור אנטי-ישראלי הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שבשליטתה לקבוצה אתנית אחת

ובהלוויה, שתיזכר בשל השתוללות מבישה של שוטרים, ישראל שוב ירתה לעצמה ברגל. נניח שיש אמת בתירוצים (שלא הוצגו באופן משכנע)  כאילו פעילים רדיקליים השטלתו על האירוע, חטפו את הארון, השד יודע מה. זה לא מה שעולה מהמראות בוידאו. מה חשבו שוטרים שהיכו באלות את נושאי הארון? איפה המפקדים בשטח? היכן הרגישות? איך מישהו לא מבין שקריאות, דגלים וססמאות לא ייתפסו כמצדיקים סוג זה של אלימות? יותר מכל דבר, מדהים כאן הטמטום.

משקיפים זרים, עיתונאים מכל הסוגים: אל תהיו תמימים. ואשר לשחקנים על המגרש: נסו למזער את הנזק ולהוריד את הלהבות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan