מילון קיימברידג' מגדיר את המונח "פרנמי" (Frenemy), כאדם המעמיד פנים של חבר, כשלמעשה הוא אויב. ייתכן שחלקנו מכירים את המונח במתכונתו המורחבת, לפיה ה"חבר-של-החבר-שלי הוא אויבי". כך או אחרת, מדובר במערכת יחסים סבוכה ומורכבת בין שני חברים/בני-זוג, שקיים קשר טעון ביניהם.

בהתייחס למשבר מזרח-אירופה, אין חולק על כך שמערכת היחסים הבינלאומית, ובכלל זה מערכת היחסים הנפיצה בין רוסיה ואוקראינה, מושפעת משלל גורמים ונסיבות. מערכת זו, המאופיינת בהעמדת פנים מזויפת, חוסר אמון בסיסי, ניצול ציני ופגיעה מאסיבית ושיטתית של רוסיה בריבונות אוקראינה, בעצמאותה ובשלמותה הטריטוריאלית – מידרדרת לעימות חזיתי, שהשלכותיו חורגות הרבה מעבר לגבולות אירופה.

מערכת היחסים הבינלאומית, ובכלל זה מערכת היחסים הנפיצה המאופיינת בפגיעה שיטתית של רוסיה באוקראינה – מידרדרת לעימות חזיתי, שהשלכותיו חורגות הרבה מעבר לגבולות אירופה

עוינות רוסית עמוקה ושנאה שורשית למערב

המדיניות בה נוקטת מוסקבה איננה מקרית. היא גם איננה נובעת מדאגה "אמיתית" לבדלנים הפרו-רוסים בחבל דונבאס, המהווים פרנמי ו"גייס חמישי" מבחינת אוקראינה. היא מבוססת על שנאה היסטורית, עוינות עמוקה, יריבות ותחרות ממושכת בין רוסיה וארה"ב, הבאה לידי ביטוי במדיניות אגרסיבית, שתלטנית, בוטה ומזלזלת כלפי אוקראינה, המוצגת כקורבן של המערב על ידי העומד בראש הקרמלין.

על רקע המתיחות הגוברת ועל אף שרשרת האיומים והגינויים למהלכיו מצד נשיאים, ראשי מדינות, מנהיגי נאט"ו וארגונים בינלאומיים נוספים מכל רחבי העולם, פוטין הכריז ביום שלישי (22 בפברואר) על הכרה בעצמאותם של שני מחוזות פרו-רוסיים בדלניים בחבל דונבאס שבמזרח אוקראינה.

צעד חד-צדדי ומתריס זה, מצד מי שהכתיר את עצמו כ"בעל הבית האמיתי" באזור, מבטא יוהרה ובוז כלפי כל אותם הסכמים, הבנות ונורמות בינלאומיות, שלתפיסתו אינם חלים על רוסיה.

הבוקר (24 בפברואר) הוא כבר פתח במלחמה ופלש לאוקראינה בחבל דונבאס.

אנדי דובצ'ק, צלם @AP במחוז הבדלני הפרו-רוסי דונבאס, מספר ל-@ilanadayan1: "מהבוקר אנחנו שומעים פיצוצים, אנשים החלו להתפנות. בינתיים התשתיות, האינטרנט והחשמל פועלים כשורה" pic.twitter.com/gOYR8PU0NI

— גלצ (@GLZRadio) February 24, 2022

מעבר לכך, הפרת החוק הבינלאומי על ידי מוסקבה ושימוש בכוחות צבא כדי להשתלט בכוח על שטחים טריטוריאליים וכל זאת, תוך התעלמות הפגנתית מכל העיצומים והסנקציות החריפות הצפויות נגדה, הם אינדיקציה לביטחון עצמי מופרז, נחישות, תעוזה ועוצמה צבאית ופוליטית גדולה יותר מכפי שהייתה לה בעבר.

המדיניות בה נוקטת מוסקבה אינה מקרית או נובעת מדאגה לבדלנים הפרו-רוסים בחבל דונבאס, המהווים פרנמי ו"גייס חמישי" מבחינת אוקראינה. היא מבוססת על שנאה היסטורית בין רוסיה וארה"ב

מדיניות רוסית נוקשה ולוחמנית

הזזת 190 אלף חיילים לגבול המשותף עם אוקראינה, לצד התבטאויות והצהרת כוונות לתקשורת מצד פוטין והפתיחה במלחמה הבוקר – לא צצו "יש מאין" והם גם אינם גחמה רגעית. המדיניות הנוקשה, הלוחמנית והבלתי מתפשרת בה הוא נוקט, משקפת תכנון מדוקדק ומניפולטיבי שתכליתו שינוי כללי המשחק ומערך יחסי הכוחות בזירה הבינלאומית.

פוטין, הפועל לשינוי הסטטוס-קוו והשגת דומיננטיות, מונע מתוך חשיבה אסטרטגית, מניעים ואינטרסים מגלומניים, המבוססים על אמונה בכוח ותשוקה לעוצמה. בכך, הוא מהווה דמות ראשית בקבוצת מנהיגים, עריצים ורודנים שתשוקתם האפלה לשינוי הסדר הקיים, מתועלת להריסתו.

בראייתו ועל מנת להצדיק ולהסביר את מהלכיו, הכרה בעצמאותן של שתי הרפובליקות העממיות שבשליטת המורדים, היא אמצעי ולא מטרה. במילים אחרות, זהו אקט של הגנה ולא מהלך טקטי-התקפי, כפי שהמערב מציג אותו, והוא מהווה אילוץ הנובע מחוסר ברירה נוכח איומי נאט"ו כלפי רוסיה והמדיניות הפרו-מערבית האוקראינית.

למעשה, זוהי מדיניות הממשיכה להישען על העמדה האנטי-מערבית בה נוקטת מוסקבה מאז משבר קרים ב-2014 ולמעשה, מאז תחילת כהונתו של פוטין כנשיא רוסיה (2000). עם זאת, חשוב להבהיר, כי למרות שקיים שוני מהותי בין סיפוח דה-פקטו של חצי-האי קרים, לבין הכרה רוסית במחוזות דונצייק ולוהנסק כמדינות עצמאיות, יש מכנה משותף רחב ומשמעותי בין המקרים, המבוסס על הסנטימנט הרוסי.

פרנמי וגייס חמישי

שאיפתו המגלומנית של פוטין להוביל את רוסיה למעמד של מעצמה עולמית חזקה, כדוגמת האימפריה הסובייטית, מונעת מתוך תפיסה מדומה של "עולם רוסי" בן מאות שנים, שה"רוסיות" שלטה בו. בראייתו, הסנטימנט הרוסי הוא עקרון אידיאולוגי מנחה ומרכיב מפתח במדיניות פרגמטית, הקוראת לאיחוד הקהילה הסלאבית ההיסטורית ותושבי רוסיה, אוקראינה ובלרוס, לישות משותפת אחת. בתוך כך, לצד מאבק צבאי ומאבק תקשורתי המבויים היטב, מנהיג הקרמלין איננו בוחל באמצעים. הוא מנהל מאבק תודעתי-פסיכולוגי מיומן ומתוחכם, שתכליתו לקבוע עובדות בשטח, לעצב ולהשפיע על דעת הקהל העולמית כדי להשיג עוצמה פוליטית.

בראייתו, הסנטימנט הרוסי הוא עקרון אידיאולוגי מנחה ומרכיב מפתח במדיניות פרגמטית, הקוראת לאיחוד הקהילה הסלאבית ההיסטורית ותושבי רוסיה, אוקראינה ובלרוס, לישות משותפת אחת

בעודו מסמם את המערב והציבור עולמי בהצהרות כוזבות וריקות מתוכן באשר לנסיגת כוחות צבא מבלרוס, פוטין עושה שימוש מניפולטיבי באסטרטגית מסרים מתוחכמת.

באמצעות אסטרטגיה זו, הוא פונה במקביל לאוכלוסיית המורדים הדוברת רוסית במחוזות הבדלניים שבאוקראינה, החולקת עבר היסטורי ומוצא אתני משותף לצד נאמנות וזיקה חזקה לרוסיה.

וכך, כשהוא נעזר ב"כפתורי קנייה" וסנטימנטים רוסיים משותפים ונוגע במנטליות ובערכי תרבות המושרשים בציבור, פוטין מבטיח הבטחות לעתיד וורוד וטוב יותר וכובש את ליבם ורגשותיהם של הסגמנטים הרוסיים, שהם פרנמי וגייס חמישי עבור הנשיא האוקראיני.

 משמעות הפלישה לאוקראינה

בשונה מפלישה רוסית לאפגניסטן או לסוריה, בהם מוסקבה נתפסה כ"נטע זר" ומאיים כלפי הציבור המקומי, הפלישה הדורסנית לאוקראינה והכרה בעצמאותם של הסגמנטים הפרו-רוסיים הפועלים בתחומה, מתקבלת אחרת. היא מהווה הישג חשוב עבור פוטין, הקורא תגר על הסטטוס-קוו, היציבות האזורית וכללי המשחק הבינלאומיים.

בשונה מפלישה רוסית לאפגניסטן או לסוריה, בהם מוסקבה נתפסה כ"נטע זר" ומאיים כלפי הציבור המקומי, הפלישה הדורסנית לאוקראינה והכרה בעצמאות הסגמנטים הפרו-רוסיים בה, מהווה הישג חשוב לפוטין

אך מעבר לכך, היא מהווה נקודת אל-חזור ומבחן מכריע לתגובת ארה"ב, מדינות נאט"ו והמערב כלפי ההשתלטות הרוסית על המרחב המזרח אירופי ומחוצה לו.

בתוך כך, תגובתה הדיפלומטית המתונה של ישראל, ה"תומכת בשלמותה הטריטוריאלית ובריבונותה של אוקראינה" ואיננה מעזה לגנות את מוסקבה, אך משקפת את עמדתו הרופסת של המערב. במצב הנוכחי, פלישה קרקעית והכלת סנקציות נגדיות כלפי רוסיה, מגרה את תאבונו של העומד בראש הקרמלין ומהווה זרז בעבורו להמשיך ולהסתער על הזירה הבינלאומית.

ד"ר ענת הוכברג-מרום היא מומחית גיאופוליטית ליחסים וטרנדים בינלאומיים עם יותר מ-20 שנות וותק וניסיון בעבודה עם גורמי ממשל, בטחון ועסקים בינלאומיים בארץ ובחו"ל. במסגרת מחקריה ועבודתה כיועצת גיאופוליטית נפגשה בבית הלבן עם היועץ הישיר לענייני הטרור העולמי של הנשיא אובמה (2015) והשתתפה בכנסים ופורמים בינלאומיים שונים בחו"ל. במהלך שלוש השנים האחרונות, הרחיבה את תחומי המחקר והעניין שלה לאסיה בדגש על סין. משמשת כיועצת בכירה במכון המחקר בהינאן (דרום סין) ומספקת ניירות עמדה ומחקרים לממשל הסיני העוסקים בעיקר בממד הביטחוני של פרויקט ה"חגורה והדרך" (BRI), הכולל בניית תשתיות ענק בכל רחבי העולם.

המשפחה הישראלית הולכת ומשנה את פניה. סוג המשפחה השכיח ביותר בישראל הוא היום משקי בית של שתי נפשות המהווים 25% מסך משקי הבית, כאשר משקי בית של יחידים המונים 19% מסך משקי הבית, הם השניים בשכיחותם.

המשפחה הישראלית משנה את פניה. סוג המשפחה השכיח בישראל היום היא משקי בית של 2 נפשות המהווים 25% מסך משקי הבית, כשמשקי בית של יחידים, 19% מסך משקי הבית, הם השניים בשכיחותם

משפחות יחידניות, חד הוריות, קשישים, רווקים ואחרים, שמהוות 44% מסך משקי הבית, לא זוכות עדין למענה ראוי בכל הקשור להיצע הדירות למגורים. נכון להיום יש בישראל 2.7 מיליון דירות ורק 12% מהן הן דירות קטנות של עד 55 מ"ר. הנתון הזה הוא תוצאה של ירידה מתמשכת במספר הדירות הקטנות הנבנות בישראל. ב-2017 עמד אחוז הדירות הקטנות של עד 3 חדרים על 7% בלבד מסך הדירות שנבנו, לעומת 74% בתחילת שנות ה-70.

המציאות הזו משקפת יותר שיקולי רווח של הקבלנים ושמרנות של מקבלי ההחלטות, מאשר צרכים מציאותיים. דווקא כאשר יותר ויותר תאים משפחתיים זקוקים לדירות קטנות, הדירות הללו הולכות ונעלמות. מפנות את מקומן לדירות גדולות ויקרות. 27% מהדירות שנבנו ב-2017 היו בנות 6 חדרים ויותר – הרבה מעבר לצרכיה של המשפחה הישראלית.

השינויים שחלו לאורך השנים בחברה הישראלית, העלייה באחוז הגירושין, במקביל לעלייה בתוחלת החיים, כמו גם התפתחויות טכנולוגיות וחברתיות דוגמת פונדקאות, הורות משותפת של הורים גאים ועוד, הביאו לכך שראינו בשנים האחרונות שתי תופעות הפוכות – מצד אחד גידול משמעותי במספרם של משקי הבית בני 1-2 נפשות, מצד שני ירידה משמעותית בבניית דירות המתאימות בגודלן לאותם משקי בית קטנים.

משפחות יחידניות, קשישים, רווקים ואחרים, שמהוות 44% מסך משקי הבית, לא זוכות למענה ראוי בהיצע הדירות למגורים. נכון להיום יש בישראל 2.7 מיליון דירות ורק 12% מהן דירות קטנות של עד 55 מ"ר

יש לכך לא מעט סיבות. כמובן שהקבלנים מעוניינים לבנות כמה שיותר דירות גדולות שהרווחים שלהם עליהן גדולים יותר, אך אסור שננתק מכך גם את ההיבט החברתי – החברה הישראלית עדיין לא מצליחה להתנתק מהערצת המשפחה הגדולה.

אין מדינה נוספת בעולם שבה ריבוי ילדים נחשב "מבורך", ללא קשר ליכולותיה הכלכליות של המשפחה, או להיערכות המדינה עצמה לאספקת תשתיות פיזיות, חינוכיות ואחרות לגידול המתמיד באוכלוסייה.

אבל מבלי שרבים ישימו לב, ישראל משתנה. יותר ויותר משפחות חדשות קמות והן לא זקוקות עוד לדירות ברוכות חדרים. המציאות הזו מביאה עימה גם שוק שחור של פיצולי דירות חוקיים יותר ופחות, כי במקום בו קיים ביקוש, יהיה היצע. תפקידה של המדינה לפעול את שההיצע הזה יהיה ראוי ולא יעשה באמצעות פיצולי דירות אפורים שמייצרים רווחים למשקיעים, לצד דירות שלא תמיד ראויות למגורי אדם לדיירים.

אסימון נוסף שצריך ליפול הוא זה של הרשויות המקומיות. עליהן להבין כי דווקא האוכלוסייה החיה במשקי בית קטנים, היא זו שיש לה את ההכנסה הפנויה הרבה ביותר. זו שצורכת יותר, תורמת יותר ודורשת פחות.

השינוי בהיצע הדירות לא יגיע מהקבלנים המסתכלים על שורת הרווח, אלא מהמדינה והשלטון המקומי שצריכים לקחת בחשבון גם שיקולים של גיוון במאפייני האוכלוסייה ומשיכת אוכלוסיות שונות, גם כאלו החיות במשקי בית קטנים, שתרומתן לרשויות יכולה להיות גדולה – יותר הוצאות בעיר, פחות דרישות מהעיר, שכן כל אותם משקי בית הם ללא ילדים או עם ילד אחד בלבד הנסמך על מערכת החינוך העירונית.

כמובן שהקבלנים מעוניינים לבנות כמה שיותר דירות גדולות שרווחיהם עליהן גדולים יותר, אך אסור להתעלם מההיבט החברתי – החברה הישראלית עדיין לא מצליחה להתנתק מהערצת המשפחה הגדולה

על פני הנדל"ן להיות כפני המדינה, כרגע המצב הוא הפוך. הגיע הזמן לכך שמדינת ישראל תפסיק להתכחש למציאות של שינוי המבנה משפחתי, תפסיק להתחבא מאחורי סיסמאות שעבר זמנן על "ערכי משפחה", "מלחמה דמוגרפית", או "משפחות ברוכות ילדים" ותתחיל להתאים את עצמה, גם מבחינת גודל הדירות הנבנות כאן, לשינוי הזה. זה נכון למשפחות עצמן, נכון לרשויות המקומיות שייהנו מאוכלוסייה יצרנית ונכון למדינת ישראל.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".

חמאס מנהל מלחמת התשה מתמשכת נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והפרות סדר במזרח ירושלים ובשטחי הגדה. מבצע "שומר החומות" היה מבחינת חמאס רק השלב הראשון במערכה לשחרור ירושלים ומסגד אל-אקצא. ישראל תהייה חייבת להכריע את המערכה.

מי שעקב דרך מסכי הטלוויזיה אחר הלווית הענק של כתבת ערוץ אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, בוודאי שם לב לכך שבהלוויה הונפו דגלי "פלסטין" בלבד ולא היה שום אפילו דגל אחד של תנועת חמאס.

מי שעקב בטלוויזיה אחר הלווית הענק של כתבת ערוץ אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, בוודאי שם לב לכך שבהלוויה הונפו דגלי "פלסטין" בלבד ולא היה שום אפילו דגל אחד של תנועת חמאס

זאת לאחר שבמהלך חודש רמדאן שלט הצבע הירוק של דגלי חמאס בכל האירועים כמעט ובמיוחד באירועים בהר הבית.

מותה של שירין אבו עאקלה נפל כרעם ביום בהיר על הרש"פ, אך היא התעשתה, מיהרה למנף אותו לצרכיה הפוליטיים ואף הקדימה את תנועת חמאס.

הרש"פ השתמשה במותה של שירין אבו עאקלה, שהייתה נוצרייה במוצאה, כדי להפוך אותה לסמל לאומי חילוני שיאחד את הפלסטינים, ללא הסימנים הדתיים של תנועת חמאס.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס מיהר לאמץ אותה אל חיקו כסמל של תנועת פת"ח. הוא ערך לה הלוויה רשמית בטקס צבאי במוקטעה ברמאללה, סמוך לקברו של יאסר ערפאת, ומשם יצא  מסע ההלוויה למזרח ירושלים, כשכל הדרך מונפים הדגלים הפלסטינים בצבעי שחור, לבן, ירוק ואדום.

בתנועת חמאס מודאגים מהמהלך של יו"ר הרש"פ שלהערכתם מקלקל להם את המומנטום של המהלך שהחל לפני שנה במבצע "שומר החומות", שהוא ההתמקדות בשחרור ירושלים ומסגד אל-אקצא.

גורמים בחמאס מעריכים כי המהלך של הרש"פ למנף את מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה כדי להוקיע מדינית את ישראל כמי שמבצעת "פשעי מלחמה", נדון לכישלון מראש. אין שום סיכוי שישראל תועמד לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג והפרשה תרד מסדר היום הבינלאומי.

אולם כלפי חוץ הם מביעים תמיכה במהלך של הפניה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

הרש"פ השתמשה במותה של שירין אבו עאקלה, שהייתה נוצרייה במוצאה, כדי להפוך אותה לסמל לאומי חילוני שיאחד את הפלסטינים, ללא הסימנים הדתיים של חמאס

תנועת חמאס רוצה להחזיר את סדר היום הפלסטיני להתמקדות בירושלים ובמסגד אל-אקצא. זהו הדלק שמדליק את הרחוב ודוחף אותו לקראת אינתיפאדה חדשה. לא מותה של העיתונאית אבו עאקלה שהייתה מזוהה כאחד השופרות של הרש"פ באמצעות ערוץ אל-ג'זירה.

ח'אלד משעל, מנהיג חמאס בחו"ל, העניק ראיון ב-15 במאי לעיתון "אל-קודס" המזרח ירושלמי שבו קבע, כי "ירושלים ומסגד אל-אקצא הם הכותרת של המאבק (נגד ישראל)", וכי פרשת "הריגתה של שירין אבו עאקלה הוכיחה את שבריריות הכיבוש".

סדר היום הפלסטיני יחזור מטבע הדברים לקו המנחה שקבע חמאס בעניין ירושלים ומסגד אל-אקצא עם התקרבות "יום שחרור ירושלים", "יום הנכסה" (פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1967) וחג השבועות.

ירושלים ומסגד אל-אקצא שוב יהיו במוקד ההתרחשויות.

חמאס מנהל מלחמת התשה מתמשכת נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והפרות סדר במזרח ירושלים ובשטחי הגדה.
מבצע "שומר החומות" היה מבחינת חמאס רק השלב הראשון במערכה לשחרור ירושלים ומסגד אלאקצא, ישראל תהייה חייבת להכריע את המערכה. pic.twitter.com/WnTA6r9M6X

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) May 16, 2022

חמאס איננו מתייחס למבצע "שומר החומות" שנמשך 11 ימים כסבב לחימה קצר אלא כפרק ראשון במערכה הכוללת לשחרור  ירושלים ומסגד אל-אקצא.

הוא קורא לה מערכת "חרב ירושלים" (סיף אל-קודס) שתימשך עד למטרה הסופית. מנהיג חמאס יחיא סינוואר אומר כי "החרב נשלפה ולא תוחזר לנדנה עד אשר יושגו כל המטרות".

חמאס רוצה להחזיר את סדר היום הפלסטיני להתמקדות בירושלים ואל-אקצא, הדלק שמדליק את הרחוב ודוחף לאינתיפאדה חדשה. לא מות העיתונאית שהייתה מזוהה כאחד משופרות הרש"פ באל-ג'זירה

כלומר, תנועת חמאס נמצא במערכה פתוחה מול ישראל, מעין מלחמת התשה מיום אזכור אחד למשנהו. המצב הזה מחייב הכרעה ברורה מצד ישראל באיזשהו שלב. ישראל לא יכולה להתנהל במצב שבו כוחות הביטחון שלה מתוחים עד הקצה במשך כמה חודשים. צריך לזכור כי חודש רמדאן וימי האזכור הפלסטינים קיימים בכל שנה ואי אפשר להסכים לכך שמדינת ישראל תהייה נתונה לאיומי טרור כמה חודשים ברציפות בכל שנה.

יחיא סינוואר מנהיג חמאס בפורום פנימי ברצועה:
"לא נאפשר לישראל בשום מצב לכרסם בשום הישג מהישגי מערכת "חרב ירושלים", נשמור על ההישגים ולא נאפשר לגרור את רצועת עזה למעגל האלימות, אנו שומרים על שלמות עמנו ומנהלים את המאבק עם האויב על פי האינטרסים של עמנו". pic.twitter.com/XDEiKJo1cv

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) May 16, 2022

במלאת שנה למבצע "שומר החומות" תנועת חמאס מציינת את 4 הישגיה העיקריים.

1. איחוד כל הזירות הפלסטיניות נגד ישראל – במיוחד במגזר הערבי ובערים המעורבות.
2. מיצוב תנועת חמאס כ"מגן ירושלים ומסגד אל-אקצא" בעיני הפלסטינים והערבים בעולם.
3. חיזוק מעמדה של חמאס ברחוב הפלסטיני על חשבון הרש"פ.
4. חשיפת נקודות התורפה של מערכת "כיפת ברזל".

הנהגת חמאס רוצה להוביל כעת את מלחמת ההתשה נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והתפרעויות במזרח ירושלים ובשטחי הגדה, כדי לאפשר את שיקומה האזרחי של רצועת עזה מנזקי המלחמה האחרונה ואת שיקום תשתית המנהרות שנהרסה וחידוש מלאי הרקטות.

הנהגת חמאס רוצה להוביל מלחמת התשה נגד ישראל עם פיגועי טרור והתפרעויות במזרח ירושלים וגדה, כדי לאפשר לשקם את הרצועה מנזקי המלחמה, לשקם את תשתית המנהרות שנהרסה ולחדש את מלאי הרקטות

יחיא סינוואר מנהיג חמאס ברצועה אמר לפני כמה ימים בפורום פנימי ברצועה:

"לא נאפשר לישראל בשום מצב לכרסם בשום הישג מהישגי מערכת 'חרב ירושלים'. נשמור על ההישגים ולא נאפשר לגרור את רצועת עזה למעגל האלימות. אנו שומרים על שלמות עמנו ומנהלים את המאבק עם האויב על פי האינטרסים של עמנו".

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)