המלחמה באוקראינה היא רק קצה הקרחון של הכוחות האנטי דמוקרטיים בעולם, שדוחפים להחזיר את העולם לתקופות חשוכות מהמאה שעברה. התוקפנות של רוסיה כלפי אוקראינה היא המשך לתוקפנות שלה בעשורים האחרונים כלפי מדינות מזרח אירופה, שחוו עצמאות עם התפרקותה של ברית המועצות. אוקראינה היא רק נקודה קטנה בתהליך הזה. המטרה היא להחזיר את הגלגל אחורנית, לימים שלפני פירוק ברית המועצות, הווה אומר – השתלטות בכוח גם על מדינת שהן כיום חלק מברית נאט"ו.

התוקפנות הרוסית כלפי אוקראינה היא המשך לתוקפנותה כלפי מדינות מזרח אירופה, שחוו עצמאות עם התפרקות בריה"מ. אוקראינה היא רק נקודה בתהליך, שמטרתו החזרת הגלגל לטרום פירוק בריה"מ

בראיה גלובלית, צריך לקחת בחשבון גם את סין שמביטה מהצד ולומדת את מערך הכוחות ואופן תגובת המערב. במידה ששאיפותיה של רוסיה יעלו בידה, זה יהיה האות לסין שהיא יכולה להשתלט בכוח על טאיוואן ולהכפיף אותה למשטר המרכזי בסין כפי שהיא עשתה להונג קונג.

זה יביא לשינוי חריף במצב הגיאופוליטי העולמי, בו סין ורוסיה מכתיבות בתוקפנות את הסדר העולמי ומעמידות בסכנה את התרבות הדמוקרטית וחירות האדם, בדיוק כפי שקורה כיום הלכה למעשה במדינות אלו, בהן זכויות הפרט נרמסות ברגל גסה.

מנגד נמצאות שתי מדינות בעייתיות נוספות שנבנות מחולשת המערב – צפון קוריאה עם נשק גרעיני וטילים בליסטיים ארוכי טווח, ואירן שנמצאת על סף יכולת גרעינית ועם טילים בליסטיים ארוכי טווח.

התוקפנות של רוסיה כנגד אוקראינה לא נובעת מכך שרוסיה חוששת שהמערב יעמיד טילים אסטרטגיים באוקראינה שיאיימו על מוסקבה, החשש הוא מכך שהדמוקרטיה שהחלה באוקראינה תחלחל לרוסיה, דבר שכנראה רבים מאזרחי רוסיה מייחלים לו.

תוקפנותה של רוסיה אינה מתחילה ומסתיימת בתוקפנותה במזרח אירופה. היא פעלה ופועלת בתוקפנות חצופה להרס הדמוקרטיה בארה"ב ע"י התערבותה בבחירות שם על מנת למנות את הנשיא שיענה על האסטרטגיה שלה. בבחירות בין הילרי קלינטון לטראמפ, רשויות הביטחון בארה"ב ציינו שהייתה התערבות רוסית, ולכן יש מקום להניח שגם הייתה השפעה לא מבוטלת על בחירתו של טראמפ.

אם שאיפותיה של רוסיה יעלו בידה, זה יביא לשינוי חריף במצב הגיאופוליטי העולמי. סין ורוסיה יכתיבו בתוקפנות את הסדר העולמי ויסכנו את התרבות הדמוקרטית וחירות האדם

בין משבר הטילים בקובה לבין המאורעות שקדמו למלחמת העולם השנייה, המצב כיום דומה יותר להתחמשותה והתנהלותה התוקפנית של גרמניה בתהליך המקדים למלחמת העולם השנייה. יש מקום להניח כי לו המערב היה מתעורר בזמן ומגיב כפי שצריך בתחילת התהליך, מצב פתיחת המלחמה היה שונה לחלוטין ואולי המלחמה הייתה נמנעת. אבל הוויתורים המפליגים לתוקפן הובילו לקטסטרופה שיש ללמוד ממנה.

לכן, צריך להתייחס למלחמה כעת מול אוקראינה בראייה אסטרטגית עולמית. המערב חייב להתעורר. את תרדמת מדינות המערב כיום ניתן לראות כפרפרזה על ספרו של ג'ון קנדי: Why England slept, שנכתב כפרפרזה על ספרו של וינסטון צ'רצ'יל: While England slept, שעסקו בתרדמת מדינות אירופה בזמן שגרמניה התחילה להתחמש לקראת מלחמת העולם השנייה. אסור שהמצב הזה יחזור שנית!

זה נכון שיש הרתעה גרעינית הדדית וכל קונפליקט מזויין בין מדינות גרעיניות יכול להוביל לקטסטרופה עולמית, אבל למערב יש עסק עם בריונות תוקפנית, והתכופפות בפני בריונות תוקפנית יוצרת תיאבון גדל והולך אצל התוקפן.

פוטין לא יעצור בכיבוש אוקראינה, ברגע שזה יעלה בידו הוא ימשיך למדינות הבלטיות, לרומניה, לפולין, לגרמניה. לכן, כמו שכתב הסופר הרומאי וגטיוס: "הרוצה בשלום יכון למלחמה".

על מנת למנוע גלישה במדרון חלקלק מעבר לאוקראינה, המערב חייב כעת לדבר בקול אחד ולהפעיל מיידית על רוסיה את כל חבילת הסנקציות האפשריות, לתגבר את כוחותיו באופן רציני במזרח אירופה ובאירופה בכלל ולהראות שהוא מוכן להילחם. רק מצב כזה ירתיע את הרוסים ממחשבות להמשיך בתוקפנות.

התכופפות בפני בריונות מגדילה את תאבון התוקפן. פוטין לא יעצור בכיבוש אוקראינה. אם יצליח, ימשיך למדינות הבלטיות, לרומניה, פולין, גרמניה. לכן, כמו שכתב הסופר הרומאי וגטיוס: "הרוצה בשלום יכון למלחמה"

המלחמה של אוקראינה על חירותה בחירוף נפש ובגבורה, החל בנשיאה שמגלה מנהיגות ראויה לציון ועד אחרון הלוחמים והאזרחים, היא גם מלחמתו של המערב על שימור הדמוקרטיה בעולם. לכן, המערב צריך לסייע כעת לאוקראינה בציוד לחימה, בסיוע הומני ובסיוע מדיני ככל האפשר.

President Zalensky is everything Putin will never be.#RealLeadership pic.twitter.com/2Z0HN5bkXX

— Republicans against Trumpism (@RpsAgainstTrump) March 1, 2022

דיקטטורות אכן מתארגנות מהר למלחמות עקב מערכת קבלת החלטות קצרה ומהירה. לעומת זאת דמוקרטיות מתארגנות למלחמה לאט יותר, עקב תהליך קבלת ההחלטות המורכב יותר במשטר הדמוקרטי.

אך הדמוקרטיה מביאה לסולידריות חברתית גדולה, שהיא מכפיל כוח רציני מאוד במהלך מלחמה, הדורשת השקעות ענקיות וקורבנות רבים. ואכן ההיסטוריה במאה השנים האחרונות מראה לנו שהדמוקרטיות תמיד ניצחו במאבקים הגלובליים. מאידך, הדמוקרטיות המערביות, כפי שלמדנו ממלחמת העולם השנייה, חייבות להתחיל להתארגן מהר מאוד על מנת שמחיר הניצחון יהיה קטן ככל האפשר, דבר שלא קרה במלחמת העולם השנייה.

מדינת ישראל נמצאת כעת במצב רגיש במאבק הגלובלי העולמי הזה, בין היותנו חלק מהדמוקרטיה המערבית וקשרנו האסטרטגיים עם הגדולה בידידותנו ארה"ב ומדינות מערב אירופה, לבין מאבקנו בחזית הצפונית, בו כרגע רוסיה מהווה שחקן משמעותי מאוד. יתכן מצב בו המאבק הגלובלי בין רוסיה לארה"ב ומדינות מערב אירופה, יביא את רוסיה להשתמש במעמדה כיום בחזית הצפונית נגדנו. להגביל באופן רציני מאוד את יכולתו של צה"ל לפעול שם וגם לחזק את קשריה עם איראן, על מנת להשתמש בזה כקלף מיקוח נגד ארה"ב ומדינות המערב.

לא בטוח שמדינות מערב אירופה וארה"ב ירצו או יוכלו לוותר על האינטרסים שלהן על מנת לשחרר אותנו מלפיתת חנק רוסית כזו, אם תקרה, ואנחנו בטח לא רוצים להיכנס למלחמה מול הרוסים.

לא בטוח שמדינות מערב אירופה וארה"ב ירצו או יוכלו לוותר על האינטרסים שלהן על מנת לשחרר אותנו מלפיתת חנק רוסית כזו, אם תקרה, ואנחנו בטח לא רוצים להיכנס למלחמה מול הרוסים

זה יהיה מצב דומה למצב שהיה במשבר הטילים בקובה, בו רוסיה הכניסה את הטילים הגרעיניים לקובה כקלף מיקוח עם ארה"ב על הטילים הגרעיניים שלה בטורקיה. המשבר הסתיים רק בהסכמה הדדית, כאשר רוסיה הסירה את הטילים מקובה וארה"ב הסירה את הטילים מטורקיה. נקווה שקובעי המדיניות ומערכת הביטחון שלנו לוקחים זאת בחשבון.

יחיאל גלבוע הוא ד"ר לפילוסופיה ומהנדס פעיל בתעשיה הבטחונית והאזרחית שנים רבות. מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות.

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית