המלחמה באוקראינה נמשכת עד כה כמעט כשבוע, וישנה אי-ודאות בכמה רמות. במישור האסטרטגי יש מי שטוענים שוולדימיר פוטין ריסק את הסדר העולמי הנוכחי, וחותר ליצור סדר חדש, שישרת את רוסיה. טענה זו מצטרפת לביקורת נוקבת על המערב על גישתו ההססנית ואף הרופסת, לנוכח הנחישות והעוצמה שמפגינה רוסיה, כלומר פוטין.

לעומת זאת יש מי שטוענים למעשה כמעט ההיפך. כלומר שפוטין ביצע שגיאה אדירה עליה רוסיה משלמת ביוקר, וכי המערב בראשות ארצות הברית מפגין עמידות, אחדות מסוימת ויעילות, בעיקר בשימוש בנשק כלכלי, כדי להלום קשות ברוסיה.

ישנה אי-ודאות לגבי הלחימה באוקראינה. במישור האסטרטגי יש הטוענים שפוטין ריסק את הסדר העולמי הנוכחי, וחותר לסדר חדש שישרת את רוסיה. ויש הטוענים את ההיפך, שפוטין ביצע שגיאה אדירה

מה שהכי ברור, ובוודאי הכי חשוב, הוא הצורך העליון למנוע עימות אלים בין נאט"ו לרוסיה, ולו בגלל הסכנה האיומה שלחימה כזו תסלים לעימות גרעיני. במקרה הכי גרוע עלול להיות אף עימות גרעיני כולל, תוך ירי מאסיבי של נשק גרעיני רב–עוצמה על שורה של יעדים ברוסיה, אירופה וארצות הברית.

קטסטרופה מחרידה כזו עלולה להוביל לעשרות אם לא מאות מיליוני הרוגים ונזק חסר תקדים לכלכלה ולחברה ברחבי העולם. ברור לגמרי כי על נאט"ו ורוסיה לעשות מאמץ עליון כדי להימנע מכך. אין מטרה חשובה מכך לשני הצדדים ולאנושות כולה. גם אם הסבירות לאסון נוראי כזו נראית נמוכה למדי היא עדיין עלולה להתרחש. אי הוודאות בסוגיה זו היא אפוא המסוכנת מכולם.

במישור הצבאי יש מי שקראו למעורבות גוברת של נאט"ו, כמו אכיפת אזור אסור לטיסה. רעיון מסוכן זה נדחה על הסף, ובצדק רב. זה למעשה הכרזת מלחמה על רוסיה, ומכך כאמור יש להימנע.

אמנם ברוסיה יש מי שרואים בצעדים כלכליים חריפים נגדם כסוג של מלחמה, ויתכן שהיה בכך כדי לתרום להחלטת פוטין להעלות כוננות בקרב היחידות הרוסיות שמפעילות נשק גרעיני. אבל רק אם רוסיה תהיה נואשת וחסרת היגיון, היא תשתמש בנשק גרעיני נגד המערב בתגובה למהלכים כלכליים נגדה.

לגבי הלחימה באוקראינה ישנה אי-ודאות, האם הדשדוש המסוים בהתקדמות הרוסית נובע מהצלחות של הצבא האוקראיני או ממחדלים של הצבא הרוסי. זה שילוב בין השניים. בינתיים נראה כי צבא אוקראינה מצליח להחזיק מעמד, ולסכל את המאמץ הרוסי למוטט את הממשל והצבא האוקראיני. אבל ברור כי לרוסיה יש די עוצמה צבאית כדי להביסם כליל. זה רק שאלה של כמה רוסיה מוכנה להשקיע כדי להכריע את אוקראינה, ובאיזה מחיר, לרוסיה ולאוקראינה.

במישור הצבאי יש מי שקראו למעורבות גוברת של נאט"ו, כמו אכיפת אזור אסור לטיסה. רעיון מסוכן זה נדחה על הסף, ובצדק רב. זה למעשה הכרזת מלחמה על רוסיה, ומכך יש להימנע

פוטין שאף למלחמה מהירה ובמחיר נמוך, כולל לאוכלוסייה האוקראינית, על מנת לצמצם ביקורת עליו, בעולם וגם מבית. למרות אחיזתו האיתנה בשלטון, פוטין עשוי לחשוש מביקורת מבית אם הוא יפגע קשות באוכלוסייה אוקראינית, שיש לרבים ממנה מכנה משותף לא מבוטל עם האוכלוסייה הרוסית. אבל העיכובים בשדה הקרב, והחשש שרוסיה נראית מובסת, דוחקים בפוטין להאיץ בצבאו לנצח בהקדם האפשרי. גישה כזו עלולה לעלות במחיר גבוה לשני הצדדים.

הנשיא האוקראיני, וולודימיר זלנסקי, זוכה להערכה ואף להערצה בעיני רבים לאור מנהיגותו. הוא נשאר בארצו, למרות הסכנה שנשקפת לו אישית, ובכך הוא מעניק השראה לבני עמו להלחם.

מצד שני, נמתחה עליו ביקורת שהוא לא הכין כיאות את צבאו ללחימה והעדיף להשקיע בתשתית אזרחית. הוא גם נבחר להיות נשיא בגיל צעיר למדי, 41, בלי שצבר לפני כן כל ניסיון ממשלתי או ציבורי כלשהו. חסרון מהותי זה הוא בעוכרי אוקראינה. הוא מנסה כמיטב יכולתו לתמרן בין אילוצים שונים, במציאות קשה וכאמור אפופת אי-ודאות.

ישנם דיווחים שונים משדה הקרב, המגיעים באמצעים שונים, כדיווחי תקשורת, אזרחים וכדומה. מדינות בעלות יכולת מודיעינית מתקדמת, ובוודאי ארצות הברית, אוספות הרבה יותר מידע הודות לאמצעים המשוכללים שיש לקהילות המודיעין שלהן. מכאן שהממשל האמריקאי יודע טוב יותר מהציבור מה היקף ההצלחה והפריסה הרוסית בתוך אוקראינה. זה מסייע לקבל את ההחלטות הנכונות למשל לגבי ההתקדמות הרוסית, וגם לגבי כושרו של הצבא הרוסי, ומכאן כיצד יש להגיב.

ישראל מנסה לא להזדהות עם אף צד. ישראל לא רוצה לסכן את יחסיה עם רוסיה בגלל אינטרסים שונים, כמו הרצון להמשיך בתיאום בין ישראל לרוסיה, המסייע לישראל להפציץ מטרות איראניות בסוריה. ישראל גם כמובן לא רוצה לקומם עליה את המערב בכלל ואת ארצות הברית בפרט. ישנו לחץ על ישראל, משני הצדדים, לנקוט בעמדה לטובתם.

ישראל מנסה לא להזדהות עם אף צד. היא לא רוצה לסכן את יחסיה עם רוסיה בגלל אינטרסים שונים, וכמובן לא רוצה לקומם עליה את המערב בכלל ואת ארה"ב בפרט

אמנם לישראל אין משקל בינלאומי רב, אבל עדיין רוסיה זקוקה לכל עזרה שהיא מסוגלת להשיג, לאור הבידוד היחסי שלה. ארצות הברית שואפת להשיג תמיכה בינלאומית רחבה ככל הניתן ודורשת מישראל, לאור הקשרים החזקים ואף התלות המסוימת של ישראל בארצות הברית, לעזור לאחרונה נגד רוסיה. מבחינת ישראל עדיף שאי הוודאות ובעיקר המלחמה תסתיים בהקדם, מה שעשוי להקל את הלחץ בו נתונה ישראל.

אהוד עילם, חוקר של בטחון לאומי של ישראל, בעל דוקטרט בתחום. בעבר עבד בתחום עבור צה"ל, כאזרח, במשך מספר שנים. פרסם שבעה ספרים, רובם באנגלית. האחרון, מ-2019, היה על: צה"ל מול גרילה וטרור (הוצאת משרד הבטחון ומודן) https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=139278#.XUv3bPJKipo

המשפחה הישראלית הולכת ומשנה את פניה. סוג המשפחה השכיח ביותר בישראל הוא היום משקי בית של שתי נפשות המהווים 25% מסך משקי הבית, כאשר משקי בית של יחידים המונים 19% מסך משקי הבית, הם השניים בשכיחותם.

המשפחה הישראלית משנה את פניה. סוג המשפחה השכיח בישראל היום היא משקי בית של 2 נפשות המהווים 25% מסך משקי הבית, כשמשקי בית של יחידים, 19% מסך משקי הבית, הם השניים בשכיחותם

משפחות יחידניות, חד הוריות, קשישים, רווקים ואחרים, שמהוות 44% מסך משקי הבית, לא זוכות עדין למענה ראוי בכל הקשור להיצע הדירות למגורים. נכון להיום יש בישראל 2.7 מיליון דירות ורק 12% מהן הן דירות קטנות של עד 55 מ"ר. הנתון הזה הוא תוצאה של ירידה מתמשכת במספר הדירות הקטנות הנבנות בישראל. ב-2017 עמד אחוז הדירות הקטנות של עד 3 חדרים על 7% בלבד מסך הדירות שנבנו, לעומת 74% בתחילת שנות ה-70.

המציאות הזו משקפת יותר שיקולי רווח של הקבלנים ושמרנות של מקבלי ההחלטות, מאשר צרכים מציאותיים. דווקא כאשר יותר ויותר תאים משפחתיים זקוקים לדירות קטנות, הדירות הללו הולכות ונעלמות. מפנות את מקומן לדירות גדולות ויקרות. 27% מהדירות שנבנו ב-2017 היו בנות 6 חדרים ויותר – הרבה מעבר לצרכיה של המשפחה הישראלית.

השינויים שחלו לאורך השנים בחברה הישראלית, העלייה באחוז הגירושין, במקביל לעלייה בתוחלת החיים, כמו גם התפתחויות טכנולוגיות וחברתיות דוגמת פונדקאות, הורות משותפת של הורים גאים ועוד, הביאו לכך שראינו בשנים האחרונות שתי תופעות הפוכות – מצד אחד גידול משמעותי במספרם של משקי הבית בני 1-2 נפשות, מצד שני ירידה משמעותית בבניית דירות המתאימות בגודלן לאותם משקי בית קטנים.

משפחות יחידניות, קשישים, רווקים ואחרים, שמהוות 44% מסך משקי הבית, לא זוכות למענה ראוי בהיצע הדירות למגורים. נכון להיום יש בישראל 2.7 מיליון דירות ורק 12% מהן דירות קטנות של עד 55 מ"ר

יש לכך לא מעט סיבות. כמובן שהקבלנים מעוניינים לבנות כמה שיותר דירות גדולות שהרווחים שלהם עליהן גדולים יותר, אך אסור שננתק מכך גם את ההיבט החברתי – החברה הישראלית עדיין לא מצליחה להתנתק מהערצת המשפחה הגדולה.

אין מדינה נוספת בעולם שבה ריבוי ילדים נחשב "מבורך", ללא קשר ליכולותיה הכלכליות של המשפחה, או להיערכות המדינה עצמה לאספקת תשתיות פיזיות, חינוכיות ואחרות לגידול המתמיד באוכלוסייה.

אבל מבלי שרבים ישימו לב, ישראל משתנה. יותר ויותר משפחות חדשות קמות והן לא זקוקות עוד לדירות ברוכות חדרים. המציאות הזו מביאה עימה גם שוק שחור של פיצולי דירות חוקיים יותר ופחות, כי במקום בו קיים ביקוש, יהיה היצע. תפקידה של המדינה לפעול את שההיצע הזה יהיה ראוי ולא יעשה באמצעות פיצולי דירות אפורים שמייצרים רווחים למשקיעים, לצד דירות שלא תמיד ראויות למגורי אדם לדיירים.

אסימון נוסף שצריך ליפול הוא זה של הרשויות המקומיות. עליהן להבין כי דווקא האוכלוסייה החיה במשקי בית קטנים, היא זו שיש לה את ההכנסה הפנויה הרבה ביותר. זו שצורכת יותר, תורמת יותר ודורשת פחות.

השינוי בהיצע הדירות לא יגיע מהקבלנים המסתכלים על שורת הרווח, אלא מהמדינה והשלטון המקומי שצריכים לקחת בחשבון גם שיקולים של גיוון במאפייני האוכלוסייה ומשיכת אוכלוסיות שונות, גם כאלו החיות במשקי בית קטנים, שתרומתן לרשויות יכולה להיות גדולה – יותר הוצאות בעיר, פחות דרישות מהעיר, שכן כל אותם משקי בית הם ללא ילדים או עם ילד אחד בלבד הנסמך על מערכת החינוך העירונית.

כמובן שהקבלנים מעוניינים לבנות כמה שיותר דירות גדולות שרווחיהם עליהן גדולים יותר, אך אסור להתעלם מההיבט החברתי – החברה הישראלית עדיין לא מצליחה להתנתק מהערצת המשפחה הגדולה

על פני הנדל"ן להיות כפני המדינה, כרגע המצב הוא הפוך. הגיע הזמן לכך שמדינת ישראל תפסיק להתכחש למציאות של שינוי המבנה משפחתי, תפסיק להתחבא מאחורי סיסמאות שעבר זמנן על "ערכי משפחה", "מלחמה דמוגרפית", או "משפחות ברוכות ילדים" ותתחיל להתאים את עצמה, גם מבחינת גודל הדירות הנבנות כאן, לשינוי הזה. זה נכון למשפחות עצמן, נכון לרשויות המקומיות שייהנו מאוכלוסייה יצרנית ונכון למדינת ישראל.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".

חמאס מנהל מלחמת התשה מתמשכת נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והפרות סדר במזרח ירושלים ובשטחי הגדה. מבצע "שומר החומות" היה מבחינת חמאס רק השלב הראשון במערכה לשחרור ירושלים ומסגד אל-אקצא. ישראל תהייה חייבת להכריע את המערכה.

מי שעקב דרך מסכי הטלוויזיה אחר הלווית הענק של כתבת ערוץ אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, בוודאי שם לב לכך שבהלוויה הונפו דגלי "פלסטין" בלבד ולא היה שום אפילו דגל אחד של תנועת חמאס.

מי שעקב בטלוויזיה אחר הלווית הענק של כתבת ערוץ אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, בוודאי שם לב לכך שבהלוויה הונפו דגלי "פלסטין" בלבד ולא היה שום אפילו דגל אחד של תנועת חמאס

זאת לאחר שבמהלך חודש רמדאן שלט הצבע הירוק של דגלי חמאס בכל האירועים כמעט ובמיוחד באירועים בהר הבית.

מותה של שירין אבו עאקלה נפל כרעם ביום בהיר על הרש"פ, אך היא התעשתה, מיהרה למנף אותו לצרכיה הפוליטיים ואף הקדימה את תנועת חמאס.

הרש"פ השתמשה במותה של שירין אבו עאקלה, שהייתה נוצרייה במוצאה, כדי להפוך אותה לסמל לאומי חילוני שיאחד את הפלסטינים, ללא הסימנים הדתיים של תנועת חמאס.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס מיהר לאמץ אותה אל חיקו כסמל של תנועת פת"ח. הוא ערך לה הלוויה רשמית בטקס צבאי במוקטעה ברמאללה, סמוך לקברו של יאסר ערפאת, ומשם יצא  מסע ההלוויה למזרח ירושלים, כשכל הדרך מונפים הדגלים הפלסטינים בצבעי שחור, לבן, ירוק ואדום.

בתנועת חמאס מודאגים מהמהלך של יו"ר הרש"פ שלהערכתם מקלקל להם את המומנטום של המהלך שהחל לפני שנה במבצע "שומר החומות", שהוא ההתמקדות בשחרור ירושלים ומסגד אל-אקצא.

גורמים בחמאס מעריכים כי המהלך של הרש"פ למנף את מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה כדי להוקיע מדינית את ישראל כמי שמבצעת "פשעי מלחמה", נדון לכישלון מראש. אין שום סיכוי שישראל תועמד לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג והפרשה תרד מסדר היום הבינלאומי.

אולם כלפי חוץ הם מביעים תמיכה במהלך של הפניה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

הרש"פ השתמשה במותה של שירין אבו עאקלה, שהייתה נוצרייה במוצאה, כדי להפוך אותה לסמל לאומי חילוני שיאחד את הפלסטינים, ללא הסימנים הדתיים של חמאס

תנועת חמאס רוצה להחזיר את סדר היום הפלסטיני להתמקדות בירושלים ובמסגד אל-אקצא. זהו הדלק שמדליק את הרחוב ודוחף אותו לקראת אינתיפאדה חדשה. לא מותה של העיתונאית אבו עאקלה שהייתה מזוהה כאחד השופרות של הרש"פ באמצעות ערוץ אל-ג'זירה.

ח'אלד משעל, מנהיג חמאס בחו"ל, העניק ראיון ב-15 במאי לעיתון "אל-קודס" המזרח ירושלמי שבו קבע, כי "ירושלים ומסגד אל-אקצא הם הכותרת של המאבק (נגד ישראל)", וכי פרשת "הריגתה של שירין אבו עאקלה הוכיחה את שבריריות הכיבוש".

סדר היום הפלסטיני יחזור מטבע הדברים לקו המנחה שקבע חמאס בעניין ירושלים ומסגד אל-אקצא עם התקרבות "יום שחרור ירושלים", "יום הנכסה" (פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1967) וחג השבועות.

ירושלים ומסגד אל-אקצא שוב יהיו במוקד ההתרחשויות.

חמאס מנהל מלחמת התשה מתמשכת נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והפרות סדר במזרח ירושלים ובשטחי הגדה.
מבצע "שומר החומות" היה מבחינת חמאס רק השלב הראשון במערכה לשחרור ירושלים ומסגד אלאקצא, ישראל תהייה חייבת להכריע את המערכה. pic.twitter.com/WnTA6r9M6X

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) May 16, 2022

חמאס איננו מתייחס למבצע "שומר החומות" שנמשך 11 ימים כסבב לחימה קצר אלא כפרק ראשון במערכה הכוללת לשחרור  ירושלים ומסגד אל-אקצא.

הוא קורא לה מערכת "חרב ירושלים" (סיף אל-קודס) שתימשך עד למטרה הסופית. מנהיג חמאס יחיא סינוואר אומר כי "החרב נשלפה ולא תוחזר לנדנה עד אשר יושגו כל המטרות".

חמאס רוצה להחזיר את סדר היום הפלסטיני להתמקדות בירושלים ואל-אקצא, הדלק שמדליק את הרחוב ודוחף לאינתיפאדה חדשה. לא מות העיתונאית שהייתה מזוהה כאחד משופרות הרש"פ באל-ג'זירה

כלומר, תנועת חמאס נמצא במערכה פתוחה מול ישראל, מעין מלחמת התשה מיום אזכור אחד למשנהו. המצב הזה מחייב הכרעה ברורה מצד ישראל באיזשהו שלב. ישראל לא יכולה להתנהל במצב שבו כוחות הביטחון שלה מתוחים עד הקצה במשך כמה חודשים. צריך לזכור כי חודש רמדאן וימי האזכור הפלסטינים קיימים בכל שנה ואי אפשר להסכים לכך שמדינת ישראל תהייה נתונה לאיומי טרור כמה חודשים ברציפות בכל שנה.

יחיא סינוואר מנהיג חמאס בפורום פנימי ברצועה:
"לא נאפשר לישראל בשום מצב לכרסם בשום הישג מהישגי מערכת "חרב ירושלים", נשמור על ההישגים ולא נאפשר לגרור את רצועת עזה למעגל האלימות, אנו שומרים על שלמות עמנו ומנהלים את המאבק עם האויב על פי האינטרסים של עמנו". pic.twitter.com/XDEiKJo1cv

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) May 16, 2022

במלאת שנה למבצע "שומר החומות" תנועת חמאס מציינת את 4 הישגיה העיקריים.

1. איחוד כל הזירות הפלסטיניות נגד ישראל – במיוחד במגזר הערבי ובערים המעורבות.
2. מיצוב תנועת חמאס כ"מגן ירושלים ומסגד אל-אקצא" בעיני הפלסטינים והערבים בעולם.
3. חיזוק מעמדה של חמאס ברחוב הפלסטיני על חשבון הרש"פ.
4. חשיפת נקודות התורפה של מערכת "כיפת ברזל".

הנהגת חמאס רוצה להוביל כעת את מלחמת ההתשה נגד ישראל באמצעות פיגועי טרור והתפרעויות במזרח ירושלים ובשטחי הגדה, כדי לאפשר את שיקומה האזרחי של רצועת עזה מנזקי המלחמה האחרונה ואת שיקום תשתית המנהרות שנהרסה וחידוש מלאי הרקטות.

הנהגת חמאס רוצה להוביל מלחמת התשה נגד ישראל עם פיגועי טרור והתפרעויות במזרח ירושלים וגדה, כדי לאפשר לשקם את הרצועה מנזקי המלחמה, לשקם את תשתית המנהרות שנהרסה ולחדש את מלאי הרקטות

יחיא סינוואר מנהיג חמאס ברצועה אמר לפני כמה ימים בפורום פנימי ברצועה:

"לא נאפשר לישראל בשום מצב לכרסם בשום הישג מהישגי מערכת 'חרב ירושלים'. נשמור על ההישגים ולא נאפשר לגרור את רצועת עזה למעגל האלימות. אנו שומרים על שלמות עמנו ומנהלים את המאבק עם האויב על פי האינטרסים של עמנו".

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)