גל הפיגועים הנוכחי שונה מקודמיו בכך שדאע"ש הופיע בתמונה, ובניהם של קציני הביטחון הפלסטיני מרגישים חובה לנקות את פשעי שיתוף הפעולה עם ישראל. הכל מתחיל בחינוך ובהסתה.

גל הפיגועים החדש – כן, זה גל חדש וכך יש להתייחס אליו – התאפיין בשני חידושים הנותנים לנו פרספקטיבה חדשה לעומת הגלים הקודמים. דאע"ש הופיעה אצל ערביי ישראל, לצד נוכחות דאע"ש בגדה, ובן של קצין הביטחון הפלסטיני בג'נין, שאמור להילחם בטרור, היה הטרוריסט בתל אביב.

גל הפיגועים החדש התאפיין ב-2 חידושים: דאע"ש הופיעה אצל ערביי ישראל, לצד נוכחות דאע"ש בגדה, ובן של קצין הביטחון הפלסטיני בג'נין, שאמור להילחם בטרור, היה הטרוריסט בת"א

למה זה חשוב? מכיוון שמטרות הטרור משתנות, ויכולת הרשות להפעיל את  כוחות הביטחון שלה נגד הטרור משתנה. זה כבר לא עוד מאבק נגד הכיבוש, אלא הירתמות פלסטינית לחזון החליפות האסלאמית. החזון הזה מכה בעיקר במשטרים בעולם הערבי, בנוצרים במזרח התיכון ובלב אירופה, כאשר יש סימן שאלה לגבי הרוח הנושבת בקרב אנשי הביטחון הפלסטיניים, ועד כמה הם מוכנים להתמודד מול האתגר המוצב בפניהם.

יש מכנה משותף להופעת דאע"ש ולהתפוררות הביטחון הפלסטיני, והוא ההסתה הבלתי נגמרת מכיוון חמאס ורמאללה, כן רמאללה, לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד הביטחון הפלסטיני עצמו.

מי שעוקב אחרי רדיו פלסטין  והטלוויזיה הפלסטינית ברמאללה לא יכול שלא להיות מושפע בסופו של דבר מהרעל הבלתי פוסק הנודף משם, לא פחות מאשר תחנת אל אקצא של חמאס או אתרי חמאס השונים.

למשל, ביום הילד בשבוע שעבר, רדיו פלסטין עשה תכנית על הילד הפלסטיני הלוחם האסיר בבתי הכלא של הכיבוש, והטלוויזיה הפלסטינית הביאה את השידור הזה ממחנות הפליטים, שבה הילדים מתחנכים מגיל אפס לשנוא את ישראל ולשחרר  את הגליל.

גם אירופה, המממנת הראשית של הפלסטינים לצד ישראל, שמה לב לנזקי ההסתה, והיא מעכבת את הסיוע השוטף לרשות הפלסטינית עד שתיערך רפורמה בתוכנית הלימודים.

יש מכנה משותף להופעת דאע"ש ולהתפוררות הביטחון הפלסטיני, והוא ההסתה הבלתי נגמרת מכיוון חמאס ורמאללה, כן רמאללה – לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד הביטחון הפלסטיני עצמו

אבל הרשות מתעקשת לא לגעת בתוכנית הלימודים שלה, ולנוכח המשבר באוקראינה – ייתכן מאוד שעוד מעט נעמוד מול מציאות חדשה של הסתלקות אירופה מן התמיכה באש"ף.

מדוע? זאת הבנתי כאשר ביקרתי במחנה הפליטים עאידה ליד בית לחם עוד לפני הקורונה. הזדמנתי לשם בשעת סיום הלימודים, והזאטוטים החמודים יצאו עם רובי פלסטיק על הגב. כלומר: הרשות הפלסטינית מכשירה את הדור הבא לקחת על עצמו את לפיד המלחמה בישראל, ולפיכך תכנית הלימודים כל כך יקרה לליבה.

הלוגו של התאחדות המורים של הרשות הפלסטינית. החינוך הוא למלחמה ולא לשלום.

החינוך הבלתי מרוסן לשנאה הוליד במחנות בלבנון את קבוצות דאע"ש הפלסטיניות, עוסבת אל-אנסאר, ואין שום סיבה שאותו חינוך לא יזין את הרוח הדאע"שית גם בגדה, כפי שזה כבר קורה.

החינוך הבלתי מרוסן לשנאה הוליד במחנות בלבנון את קבוצות דאע"ש הפלסטיניות, עוסבת אל-אנסאר, ואין שום סיבה שאותו חינוך לא יזין את הרוח הדאע"שית גם בגדה, כפי שזה כבר קורה

אבל ההסתה היא לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד כוחות הביטחון המשתפים פעולה עם ישראל. כל כנסי פת"ח מקבלים החלטות נגד התיאום הביטחוני עם ישראל, עד כי כוחות הביטחון הופכים לבוגדים. אין להם הכבוד הלאומי הדרוש להם להביא בטחון לפלסטינים. מכאן, שתופעת בן קצין המשטרה בג'נין שיצא למסע טרור בתל אביב מזכירה את תופעת בני המשת"פים שהתגייסו לטרור כדי לנקות את עצמם מ"פשעי אבותיהם".

רמיסת המדים הפלסטיניים בידי אש"ף עצמו גרמה כבר בעימותים האחרונים בג'נין לכך, שמשפחות של הבנים שנהרגו בהיתקלות עם הביטחון פתחו חשבון של נקמת דם עם משפחות כחות הביטחון, מה שמשתק את יכולת הביטחון הפלסטיני לפעול בג'נין, על פי מחוייבותו בהתאם להסכמים ולטובת עצמו. מכאן שרק צה"ל יכול להיכנס למחנה ג'נין.

יש עוד הרבה לעשות, אבל ההתחלה היא בהפסקת ההסתה הפרועה שהיא הקרקע שעליו צומחת דאע"ש. אירופה כבר מבינה זאת. הגיע הזמן שגם אנחנו נבין.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

מותה של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה הוא טרגי לא רק מהסיבות הגלובליסטיות, אלא גם מהטעמים הנוסטלגיים הרגשיים. יש דמויות שנוכחותם העל-זמנית על מסך הטלוויזיה נותנת לנו את התחושה שהכל שלם, שיש הווה קפוא שהוא כאן ועכשיו אתנו. כשהאנשים האלה נעלמים, החיים מזכירים לנו שהזמן מפרק הכל.

יש דמויות שנוכחותם העל-זמנית על מסך הטלוויזיה נותנת לנו את התחושה שהכל שלם, שיש הווה קפוא שהוא כאן ועכשיו אתנו. כשהאנשים האלה נעלמים, החיים מזכירים לנו שהזמן מפרק הכל

שירין הייתה פורצת דרך גם בהבאת הקול הנשי לשטח. בעוד שהורגלנו לראות נשים לבושות בחולצת וי בתוך אולפן, היא חבשה קסדה ויצאה לסקר. מותה עורר המון תחושות, המון כאב, בקרב ערבים שגדלו על ערוצי טלוויזיה ערביים. אבל התחושה שנבחרה לבטא הכל היא: זעם.

זה לא המקום שלי לשפוט אנשים בעת כאבם ולהציב דרישות איך לגיטימי בעיני שיבטאו את הכאב הזה. אבל זה נראה כאילו מנעד הרגשות הקולקטיבי שהערבים מסוגלים לבטא מסתכם בטווח הבינארי זעם-לא זעם.

כשמישהו מת, זה לא אבל, אלא זעם. וזה מחזיר אותי למשפט בשיר שנכתב בזמנו בתקופת מבצע ענבי זעם בלבנון. "לאן תברחו מהזעם הנגדי, הבוער בחזה של עם שלם שמתמקצע בזעם", אותו שרה הזמרת מאג'דה אלרומי, מלווה במלודיה אימתנית.

אם יוכרז פעם "יום הרוגע", זה יהיה תרחיש פנומנלי במזרח התיכון. אנחנו הערבים מרגישים כל הזמן זעם על המנהיגים שלנו, על הכיבוש, על מתינו, על נפילת הממלכה האסלאמית, על האלימות, על אובדן הערכים, על ענייני כבוד, על העבר היפה שעבר ועל העתיד השחור שיבוא.

אנחנו נמצא סיבה לזעם. הפעם זה אל-אקצא, שבפעם האלף במאה השנים האחרונות נטען שהוא "בסכנה", קריאת זאב זאב שאף פעם לא ממצה את עצמה.

פעם זה הכיבוש, שמישהו שכח לעדכן אותנו שהוא נגמר בעזה ב-2006 ושבשנות התשעים נחתמו הסכמי אוסלו ושהתהליך המשיך הרבה לאחר מכן. פעם זה מותו של אדם כזה או אחר, שאנחנו הופכים לשהיד של גאו-פוליטיקה.

זה לא המקום שלי לשפוט אנשים בעת כאבם ולהציב דרישות איך לגיטימי בעיני שיבטאו את הכאב הזה. אבל זה נראה כאילו מנעד הרגשות הקולקטיבי שהערבים מסוגלים לבטא מסתכם בטווח הבינארי זעם-לא זעם

אנחנו לא עצובים, לא שמחים, לא נושאים עינינו בתקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו זועמים ומקווים שהנקמה תרגיע את הזעם. אבל תסמכו עלינו שנמצא סיבה לזעם חדש.

מהחוויה האישית שלי, כמי שגדל בסביבה ערבית, ראיתי איך מאדירים את האדם הזועם. אצלנו הערבים, אדם שזועם מגיע לרוב למצב של השתוללות ואובדן עשתונות.

ילד רואה את הגברים הזועמים סביבו, מבין שאדם שזועם הוא אדם "שאכפת לו", ושזה לגיטימי להגיע למצב ש"הוא לא רואה מה קורה סביבו" מרוב זעם. הילד הזועם רואה איך הסביבה מסתכלת על הכאב שלו בחמלה ומנסה להרגיע אותו, במקום לתת לו סטירה ולהגיד לו "אצלי אתה לא תתנהג ככה".

מי ייתן לנו את הסטירה הזאת קולקטיבית? מי יעזור לנו להבין שחוסר שביעות רצון מהעולם הוא מצב נורמלי שאמורים לחתור לתקן אותו באמצעים תרבותיים?

עם שלמד להתקרבן בזעם, צריך לשאול את עצמו למה זה ככה. לא שאין סיבות לזעום. ישראל בטיפשותה נותנת לפעמים מספיק חומר מצולם.

בעמודים הראשונים של העיתונים החשובים בעולם מתוארת אלימות של משטרת ישראל בלוויה של שירין אבו עאקלה.
זו לא אנטישמיות, זה תיאור של המציאות. pic.twitter.com/nhzafrKVoZ

— Anat Saragusti (@saragusti) May 14, 2022

אנחנו לא עצובים, לא שמחים, לא נושאים עינינו בתקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו זועמים ומקווים שהנקמה תרגיע את הזעם. אבל תסמכו עלינו שנמצא סיבה לזעם חדש

אבל כשהסיבות מתחילות להיראות כמו תירוץ לזעם מתמשך ואינסופי, צריך להסתכל פנימה, קולקטיבית, ולחפש דרכי הסתכלות ופעולה אחרות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית