"טיפול של שנה יכול להיהרס בחמש דקות של זיקוקי דינור, שמחזירים אותם לשדה הקרב", כך סיפר לי מוטי, אב להלום קרב שחייו השתנו ללא היכר מאז מבצע צוק איתן. מן הראוי שמתנגדי היוזמה לביטול זיקוקי הדינור, שעלתה השנה לכותרות ועוררה דיון ציבורי נרחב – יבינו מה עומד על הכף כאן. מה עושות כמה דקות של רעש עז של פיצוצים ואורות צבעוניים ומשמחים – להלומי הקרב וללוחמים נפגעי פוסט טראומה.

"טיפול של שנה יכול להיהרס בחמש דקות של זיקוקי דינור, שמחזירים אותם לשדה הקרב", כך אומר מוטי, אב להלום קרב שחייו השתנו ללא היכר מאז מבצע צוק איתן.

גילוי נאות: מזה שנים אני בעד ביטול הזיקוקים מסיבות אחרות. אני סבור כי בתקציב לזיקוקים ניתן לסייע לאנשים שזקוקים לכך, לחזק את מערכות הבריאות והרווחה ועוד.

ולנטולי האמפתיה לסבלם של בני אדם, חשוב לציין כי הזיקוקים מבהילים גם את בעלי החיים. מדי שנה מדווחים על לא מעט בעלי חיים שבורחים מבתיהם למשמע הפיצוצים. וכן, הזיקוקים גורמים לזיהום אוויר, אמנם זניח, אך עדיין כל תוספת של זיהום מיותרת.

ועדיין, כל זה מתגמד לעומת החוב שלנו כחברה ששואפת לערבות הדדית כלפי נפגעי הלוחמים שחזרו פצועים נפשית ולהלומי הקרב שסיכנו את חייהם עבורנו.

הלומי הקרב ומשפחותיהם משלמים מחיר כבד במשך השנה כולה, אך ביום העצמאות המחיר הופך כבד מנשוא. קולות הנפץ הרועמים של הזיקוקין מעירים מחדש את כל הפחדים ומוראות הקרב שהם מנסים כל כך לשכוח.

זיקוקים בתל אביב (צילום: פלאש90)

יש בהם כאלה שכל מטח של זיקוקים מחזיר אותם לשדות הקרב ולרגעים שיצרו אצלם את הטראומה שצילקה אותם או הרסה את חייהם.

"יש היום 55,000 נכי צה"ל שעוברים טיפולים בבית הלוחם, בארץ ובחו"ל", מספר מוטי. "טיפול של שנה בחייל כזה יכול לרפא אולי 5% מ-100% מהסבל שלו, ב-5  דקות האלו העלית לו את הסבל הזה ל-200%".

הלומי הקרב ומשפחותיהם משלמים מחיר כבד תמיד, אך ביום העצמאות הוא כבד מנשוא. קולות הנפץ הרועמים מעירים את הפחדים ומוראות הקרב

הלום קרב שעמו שוחחתי סיפר לי:

"לא ביקשנו שיבטלו את הזיקוקים. ביקשנו לבטל את הפיצוצים. יש זיקוקים שקטים ואפשר לשלם קצת יותר על זיקוקים ולקבל זיקוקים שלא משמיעים את קולות הנפץ. אפשר לעשות גם מופע דמוי זיקוקים מלייזר. יש המון פתרונות בשנת 2022 שלא מכריחים אנשים להתמודד עם תחושה של קרב, פיגוע, צבע אדום. זה לא רק הלומי קרב, יש כל כך הרבה אוכלוסיות שסובלות מזה. הבנת הרשויות הציבוריות לנושא רעש הזיקוקים ושימוש בזיקוקים שקטים או ביטול מופעי הזיקוקים היא כורח המציאות של חיים במדינה שלנו. אנו הלומי הקרב הסובלים מהנושא כבר שנים קוראים לכל הרשויות להבין להכיל ולכבד ולהזמין ספקי זיקוקים שקטים שיאפשרו גם לנו לצאת עם המשפחות ולחגוג את ימי העצמאות, במקום לשבת בבתים לבד גם בימי חג זה".

חבל שרק סבלו הנורא של איציק סעידאן, שהגיע לייאוש גמור מהמדינה שהזניחה את קורבנות המלחמה מסוגו ומטיפולו הלקוי של משרד הביטחון בהם העלה את הנושא למודעות הציבורית. חבל שרק נסיונו להקריב את חייו ולהצית עצמו מול משרד הביטחון – הצליחו לגרד את חומת האדישות והציפו את מצוקתם. ועדיין, הסבל רחוק מלהפתר. אחריו עוד שישה הלומי קרב חזרו על המעשה המחריד, כפי שכתבתי כאן בעבר. 

ציוץ של ינון מגל

התגובות לבקשתם של הלומי קרב הכעיסו אותי וגרמו לי לעצב רב. תגובות שקושרות את בקשתם לפגיעה ביהדות, במסורת (הסינית?), בסמלי המדינה או ברוח החג – מביכות.

הגדיל לעשות ינון מגל שכבר הצטלם עם ח"כ עמיחי שיקלי וכנראה יצטרף למפלגתו המתגבשת. מגל קשר את בקשת החיילים להתחשבות במצוקתם, אחרי שנים בהן סבלו בדממה, בבדידות ובהסתגרות – לביטול תערוכות של צה"ל, נפנוף בדגלים או ביטול המצעד הצבאי. אנשי ימין אחרים שדיברו איתי אמרו לי דברים כמו "שישימו אוזניות או אטמי אזניים". זו אטימות רגשית ששברה את ליבי.

התגובות לבקשתם של הלומי קרב הכעיסו אותי וגרמו לי לעצב רב. תגובות שקושרות את בקשתם לפגיעה ביהדות, במסורת (הסינית?), בסמלי המדינה או ברוח החג – מביכות

אותם תומכי נתניהו, שתופסים לא פעם בעלות על ביטחון ישראל ומדברים בשמם של לוחמי צה"ל, מתנהגים בכפיות טובה לאותם לוחמים שסיכנו את חייהם עבורם וחזרו פצועים נפשית. כעת מובן מדוע הלומי הקרב הודיעו השבוע על הקמת מפלגה חדשה שתורכב מנכי צה"ל ומהלומי קרב. יש מי שמבעירים את עצמם באש ויש מי שנאחזים בזיקוקים. הגיע הזמן לקצת פרופורציות.

עיתונאי, בעל תואר B.A בממשל ודיפלומטיה ותואר MA במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח, שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף ציבור. מאמין בהשפעת התקשורת על חיזוק הדמוקרטיה וחקר האמת

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.