העלייה הדרמטית בתוחלת החיים בעולם כולו ובישראל בפרט הביאה למצב בו הגדרות עולם האנשים המבוגרים חייב לעבור שינוי וורבלי מחד ותכנוני-ארגוני מאידך.

אם היום מוגדרים זקנינו (בישראל למשל) כבני הגיל השלישי, וזאת החל מגיל 62 לאישה הישראלית ו-67 לגבר הישראלי, אזי נוצר מצב פרדוקסלי, בו נשים וגברים בני 100 (כיום בישראל למעלה מ-10,000 בני אדם, שמהווים כמעט אחוז מסך האוכלוסייה המבוגרת, המונה כמיליון ושלוש מאות אלף אנשים) מיוחסים לאותה שכבת גיל כנשים וגברים בני 62 ו-67 בהתאמה.

העלייה הדרמטית בתוחלת החיים בעולם כולו ובישראל בפרט הביאה למצב בו הגדרות עולם האנשים המבוגרים חייב לעבור שינוי וורבלי מחד ותכנוני-ארגוני מאידך

ברור שיש צורך חיוני ומיידי להגדיר קבוצה גדולה זו בשם אחר ולפצלה. למשל, ניתן לחלק אותה לשתי קבוצות. האחת, בני 60 עד 80, שדומים למדי אלו לאלו בתכונותיהם ויכולותיהם הקוגניטיביות, התרבותיות, השכליות, הביולוגיות, הנפשיות והתפישתיות, וקבוצת בני ה-80 ומעלה, שגם בהם הזכות רבה אך הפערים הביולוגים, פיסיולוגיים, נפשיים ואחרים לבין הקבוצה הראשונה, בולטים. אין המשמעות שצריך להפלות בין קבוצות  אלו אך ראוי שנקרא לבני הקבוצה הראשונה בני הגיל השלישי והשנייה בני הגיל הרביעי.                                                                                                                                                                    בכל מקרה הגיע הזמן שניצור תכניות ארוכות טווח עבור אנשים אלו (בשתי הקבוצות), במקום להמשיך לפעול בפרויקטים חד-ממדיים ומוגבלי זמן ותקציב, כמו למשל פרויקט המאבק בבדידות של זקנים, שהוא פרויקט מבורך אך הוא אינו חלק מחקיקה מקיפה, בסיסית ומהותית יותר.

ראוי , חיוני ונדרש שייחקק חוק אשר ייתן מענה לצרכיהם, רצונותיהם, חסכיהם של בני הגיל השלישי, ועל אחת כמה וכמה בני הגיל הרביעי. הגיע הזמן להשלים את החסר בשירותים שהם נזקקים להם.

רק חוק ארוך טווח יוכל לתת לנו מענה ויוכל לכסות את השירותים השונים שמערכת השירותים לזיקנה אמורה לתת להורינו, ה"אבות המייסדים", לזקנינו ולבני הגיל השלישי והרביעי.

הצלחת השמירה על תוחלת חיים ארוכה אבל איכותית, מיטבית, ראויה, מכבדת ומספקת היא היעד שחברה נורמלית חייבת לשים לפניה. קיים צורך חיוני וקיומי לפרוש את כל צרכי האדם המבוגר בגיל השלישי ובגיל הרביעי ולהעמיד מול הצורך את התשובה של מערכת השירותים לזיקנה, וכל זאת במסגרת חוק בר-קיימא, שראוי, חשוב וחובה לחוקק.

רק חוק ארוך טווח יוכל לתת לנו מענה ויוכל לכסות את השירותים השונים שמערכת השירותים לזיקנה אמורה לתת להורינו, ה"אבות המייסדים", לזקנינו ולבני הגיל השלישי והרביעי

די לפרויקטים המחזקים את הפוליטיקאים שבינינו לרגע קט, ומתעלמים מכך שכדאי לערוך תכניות ארוכות טווח כדי ש"פירמידת החיים" שהגה סאראמאגו, חתן פרס נובל לשלום, בספרו "מוות לסירוגין", תתקיים הלכה למעשה. כדי שהאנשים הראויים הללו, זקנינו, יזכו לכל מה שמגיע להם, בזמן, במקום, באיכות המיטבית ובצורה המתאימה, הזולה והמקצועית ביותר. ונסיים במילים הכול כך נכונות: "עד מאה ועשרים".

ד״ר אבי ביצור, ראש לימודי הזיקנה במכללה האקדמית בית ברל, מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים בממשלה לשעבר. בנוסף: חבר הנהלת האידיששפיל, חבר הנהלת מילבת, יו"ר הוועדה הלאומית למאבק באלימות, התעללות והתעמרות בזקנים, ראש המגמה לביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל. אבא ל3 סבא ל3