העלייה הדרמטית בתוחלת החיים בעולם כולו ובישראל בפרט הביאה למצב בו הגדרות עולם האנשים המבוגרים חייב לעבור שינוי וורבלי מחד ותכנוני-ארגוני מאידך.
אם היום מוגדרים זקנינו (בישראל למשל) כבני הגיל השלישי, וזאת החל מגיל 62 לאישה הישראלית ו-67 לגבר הישראלי, אזי נוצר מצב פרדוקסלי, בו נשים וגברים בני 100 (כיום בישראל למעלה מ-10,000 בני אדם, שמהווים כמעט אחוז מסך האוכלוסייה המבוגרת, המונה כמיליון ושלוש מאות אלף אנשים) מיוחסים לאותה שכבת גיל כנשים וגברים בני 62 ו-67 בהתאמה.
העלייה הדרמטית בתוחלת החיים בעולם כולו ובישראל בפרט הביאה למצב בו הגדרות עולם האנשים המבוגרים חייב לעבור שינוי וורבלי מחד ותכנוני-ארגוני מאידך
ברור שיש צורך חיוני ומיידי להגדיר קבוצה גדולה זו בשם אחר ולפצלה. למשל, ניתן לחלק אותה לשתי קבוצות. האחת, בני 60 עד 80, שדומים למדי אלו לאלו בתכונותיהם ויכולותיהם הקוגניטיביות, התרבותיות, השכליות, הביולוגיות, הנפשיות והתפישתיות, וקבוצת בני ה-80 ומעלה, שגם בהם הזכות רבה אך הפערים הביולוגים, פיסיולוגיים, נפשיים ואחרים לבין הקבוצה הראשונה, בולטים. אין המשמעות שצריך להפלות בין קבוצות אלו אך ראוי שנקרא לבני הקבוצה הראשונה בני הגיל השלישי והשנייה בני הגיל הרביעי. בכל מקרה הגיע הזמן שניצור תכניות ארוכות טווח עבור אנשים אלו (בשתי הקבוצות), במקום להמשיך לפעול בפרויקטים חד-ממדיים ומוגבלי זמן ותקציב, כמו למשל פרויקט המאבק בבדידות של זקנים, שהוא פרויקט מבורך אך הוא אינו חלק מחקיקה מקיפה, בסיסית ומהותית יותר.
ראוי , חיוני ונדרש שייחקק חוק אשר ייתן מענה לצרכיהם, רצונותיהם, חסכיהם של בני הגיל השלישי, ועל אחת כמה וכמה בני הגיל הרביעי. הגיע הזמן להשלים את החסר בשירותים שהם נזקקים להם.
רק חוק ארוך טווח יוכל לתת לנו מענה ויוכל לכסות את השירותים השונים שמערכת השירותים לזיקנה אמורה לתת להורינו, ה"אבות המייסדים", לזקנינו ולבני הגיל השלישי והרביעי.
הצלחת השמירה על תוחלת חיים ארוכה אבל איכותית, מיטבית, ראויה, מכבדת ומספקת היא היעד שחברה נורמלית חייבת לשים לפניה. קיים צורך חיוני וקיומי לפרוש את כל צרכי האדם המבוגר בגיל השלישי ובגיל הרביעי ולהעמיד מול הצורך את התשובה של מערכת השירותים לזיקנה, וכל זאת במסגרת חוק בר-קיימא, שראוי, חשוב וחובה לחוקק.
רק חוק ארוך טווח יוכל לתת לנו מענה ויוכל לכסות את השירותים השונים שמערכת השירותים לזיקנה אמורה לתת להורינו, ה"אבות המייסדים", לזקנינו ולבני הגיל השלישי והרביעי
די לפרויקטים המחזקים את הפוליטיקאים שבינינו לרגע קט, ומתעלמים מכך שכדאי לערוך תכניות ארוכות טווח כדי ש"פירמידת החיים" שהגה סאראמאגו, חתן פרס נובל לשלום, בספרו "מוות לסירוגין", תתקיים הלכה למעשה. כדי שהאנשים הראויים הללו, זקנינו, יזכו לכל מה שמגיע להם, בזמן, במקום, באיכות המיטבית ובצורה המתאימה, הזולה והמקצועית ביותר. ונסיים במילים הכול כך נכונות: "עד מאה ועשרים".
ד״ר אבי ביצור, ראש לימודי הזיקנה במכללה האקדמית בית ברל, מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים בממשלה לשעבר. בנוסף: חבר הנהלת האידיששפיל, חבר הנהלת מילבת, יו"ר הוועדה הלאומית למאבק באלימות, התעללות והתעמרות בזקנים, ראש המגמה לביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל. אבא ל3 סבא ל3
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.
"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
צודק ד"ר ביצור במאמר ואכן הנושא הזה הוא נושא שכמעט אף אחד לא יוכל להתחמק ממנו.
אבל ככל שהנושא הוא בנפש כולנו, כדאי להבין מה יכול למנוע את חקיקתו.
1. בואו נודה, זקנה אינה סקסית. בעולם של "פייק ביוטי", זקנים מצטלמים רע ואין דבר גרוע לפוליטיקאי מלהזדהות עם דבר ש"נראה רע" .
2. זקנה עולה כסף. פוליטיקאים לא ימהרו לוותר על כסף שיכול לקדם את עצמם, על מנת לקדם אנשים שכבר לא יכולים באמת לעזור להם.
3. פוליטיקאים עוסקים קודם כל בלדאוג לעתיד שלהם. החשש של "מה יהיה?", הוא נחלת השכבות הנמוכות. אין לפוליטיקאים את החשש הזה ולכן אין סיבה שהם יפעלו.
אני יכול להמשיך ולמנות עוד ועוד סיבות, אבל חוט השני שעובר ביניהן, הוא חוסר חינוך לאנושיות. בעולם שבו אנג'לה מרקל נוסעת באוטובוס ומשלמת על קניותיה, יש לנו פוליטיקאים קטנים שחיים על חשבון הציבור מא' ועד ת', שנוסעים בשיירות מטורפות, לכאורה כאמצעי בטחון, אבל למעשה, כדי לעשות שופוני.
צריך לשנות את הגישה החינוכית, להוסיף הוראה של ערכים אוניברסליים ולא אמוניים, לגרום לכך שפוליטיקאי נהנתן על חשבון הציבור, יחשב כאדם ניקלה.
אין לי מושג איך עושים זאת, אבל קצת יותר אנשים כד"ר ביצור בכנסת ופחות נהנתנים אחרים, היה עוזר בהעברת החוק.
בהצלחה לך, ד"ר ביצור.