ישנן סיבות רבות לטבח בבורסות. מחזוריות, עליות הריבית בגלל האינפלציה, המלחמה באוקראינה. וגם המגזר הטכנולוגי, שהפך לכה דומיננטי עד שצלילתו גוררת מטה את השווקים כולם.
מקובל להשוות את מה שקורה למשבר הדוט-קום משנת 2000, שנגרם ממחירי מניות מנופחים שאיבדו כל קשר לרווחיות (או אפילו לפוטנציאל) של החברות. זה חלק ממה שקורה היום. אבל אני מזהה משבר עמוק יותר, ופילוסופי בבסיסו.
המגזר הטכנולוגי וחסידיו שמו את כל הז'יטונים על הרעיון שחייבים לדהור קדימה כמעט ללא קשר לרצון הציבור או להשלכות על החברה. זה דטרמיניסטי, זאת האנושות, כזו היא הקדמה, ובסוף זה לטובה.
המגזר הטכנולוגי וחסידיו שמו את כל הז'יטונים על הרעיון שחייבים לדהור קדימה כמעט ללא קשר לרצון הציבור או להשלכות עך החברה. זה דטרמיניסטי, זאת האנושות, כזו היא הקדמה, ובסוף זה לטובה
וכל זה מזדקק באובססיה לעניין המטאוורס, רעיון לא-חדש שזוכה לעדנה בגלל שיווק אגרסיבי של פייסבוק (בגלגולה החדש כחברה שנקראת META).
רובנו נפעמים מהמהפכה הטכנולוגית שהתחילה, אפשר לומר, עם המחשב במהדורה של המתמטיקאי אלן טורינג, ותודלקה על ידי הרעיון הידוע כחוק מור (שקובע שמהירות עיבוד הנתונים מוכפלת כל כמה שנים). היא שינתה כל כך הרבה, עד שאנו נוטים לפסיביות בעניינה. כאשר חברות הקשורות לטכנולוגיה מהוות כמעט 40% מאידקסים מרכזיים כמו ה-S&P 500, הדבר יוצר תחושה שהם חייבים לדעת מה הם עושים. הרי גאוני הטכנולוגיה המציאו המצאות מבריקות כל כך רבות שתועלתן נהירה, שאימוצן מיידי ועולמי!
הרשימה כה מדהימה שראוי מעט להתעכב:
האינטרנט
זה איפשר למחשב להתחבר למחשב מרוחק ולשתף נתונים – וכיוון שכעת כל דבר זה נתונים (כולל תמונה וצליל) הדבר ביטל את הצורך בקרבה פיזית עבור חלק ניכר של החוויה האנושית. זה לא יחסל את בתי הבושת וגם לא את המסעדות, אבל רוב השאר בסכנה.
דואר אלקטרוני
עוד לפני האינטרנט, תעשיות ואוניברסיטאות מסוימות קושרו ברשתות סגורות אך ענפות שאפשרו שיתוף קבצים. זה איפשר משלוח של תוכניות מחשב שהומרו חיש מהר במעין מכתבים. מכתבים! ללא צורך בקיפול ניירות, ליקוק בולים או המתנה של שבועות. אנשים שנחשפו לזה (כולל אני כאשר למדתי מדעי המחשב בשנות ה-80) ידעו שימי הדואר ספורים. הדוור לא יצלצל כבר פעמיים.
מסכים שטוחים
הם היו אפשריים מאז שנות השישים של המאה הקודמת, אך נכנסו לשימוש רק עם התפשטותם של מחשבים ניידים מסוימים. עיתונאים השתמשו לפני 30 שנה בדגם שנקרא Tandy והבינו מיד: בקרוב זה יגיע לטלויזיות ויחסל את הקופסאות שתפסו חצי סלון.
טלפונים ניידים
למה לחבר טלפונים בכבל לקיר? הרעיון הופך לאבסורד ברגע שיש לך מכשירי קשר עם טווח אינסופי. למרות התנגדות מוקדמת מוזרה בארצות הברית, היה די ברור כבר בשנות ה-90 שזה יהיה שימושי לכולם. אין יותר "לא בבית".
מסחר אלקטרוני
במקום לחפש במדפים מהדורת ספר נדירה שקיימת בכמה חנויות לאספנים, חנויות מקוונות יכולות להציע כל דבר שאי פעם שווק, לאפשר לך לקרוא קטעים ולהציע ביקורת. הכלכלה אולי גרמה לאמזון כמה עיכובים בדרך לרווחיות, אבל עבור הצרכן, מאז סוף שנות ה-90, היה מובן מאליו שזה עובד.
סמארטפונים
אם כבר נושאים בכיס טלפון עם מסך שטוח ומעבד, והאינטרנט קיים, אז למה שזה יהיה רק טלפון? התועלת הייתה ברורה להפליא מאז הרגע שסטיב ג'ובס הציג את האייפון ב-2007 (את הנזק התחלנו להבין אח"כ). בנק, קולנוע, סטריאו, מסרונים, משחקים, ניווטים – פשוט מדהים.
מדיה חברתית
פייסבוק מעניקה לך שירות חדשות אישי לחברים שלך; טוויטר מאפשר לשלוח לעולם כולו סמס הניתן לחיפוש; אינסטגרם עושה גלריית אמנות גלובלית מאלבום התמונות האישי; לינקדאין הופכת קורות חיים לרשת מקצועית חובקת תבל. אין צורך לבקר אף אחד רק בשביל הקשר (לעשות ילדים זה כבר משהו אחר).
סטרימינג
שירים מקוונים לפי דרישה היו כבר בשנות ה-90 (נאפסטר; טורנטים), אבל זה כל כך ערער את תעשיית המוזיקה, עד שהתפתחה מהומה. עם פס רחב ומודל עסקי מותאם, זה התרחב לווידאו והפך לחוקי. מהדורת 2013 של "בית הקלפים" בנטפליקס הבהירה לכולם: אין יותר סיבה להיות שבוי בידי "לוח השידורים" של איזה בירוקרט. רק חבל שזה חיסל את האפשרות להעניק דיסק עם חוברת מהודרת של המילים במתנה.
פגישות וירטואליות
הכלכלה המודרנית מחברת אנשים שנמצאים בארצות שונות ובכל מקום – גלובליזציה; אי אפשר לרכז את כולם באיזה משרד. עם שיחות וידאו, זה גם בכלל לא נחוץ. משרדים מאפשרים תחושה של צוות ואינטימיות מסוימת, אבל כל הנסיעות לעבודה (שלא לדבר על טיסות ליפן) – זה לא יעיל. המגפה רק האיצה את ההבנה.
* * *
כנראה שדרושים גאונים כדי להמציא את הדברים הללו – אבל לא כדי לזהות את השימושיות שלהם. כל אחד יכול. השימושיות הייתה ברורה.
פחות ברור היה הנזק, כמובן: הרס העיתונות; ניפוח של שקרים ושקרנים; החרפת האובססיה למראה החיצוני. זאת ועוד: אפקט הרשת – לפיו שירות דיגיטלי משתבח ככל שיותר אנשים משתמשים בו – יצר מערך של מונופולים, כל אחד בנישתו.
כנראה שדרושים גאונים להמצאת הדברים אך לא לזיהוי שימושיותם. היא הייתה ברורה. פחות ברור היה הנזק. הרס העיתונות; ניפוח פייקים; החרפת האובססיה לחיצוניות ועוד
מונופולים לוקים בסופו של דבר בארוגנטיות ממאירה, ודינם לעשות שטויות, ממש כמו המפלגה הקומוניסטית.
שימו לב לאכזבה מהטלוויזיה התלת-מימדית – סנונית ראשונה מלפני 15 שנה ורמז למה שקורה לטכנולוגיה לא-נחוצה. רוב הרוכשים של טלוויזיות תלת-מימד התחרטו על הרכישה. זה לא רק היישום – משקפיים מסורבלים, עלויות נוספות; הביקוש לתוכן עצמו לא היה שם. וזה דעך בקול דממה.
אבל חסידי הקדמה לא הרפו, וכך הגענו לשאלה: האם צריך לשכפל את היקום הקיים שלנו כקריקטורה תלת-ממדית בה זומבים חווים את חוויותיהם באמצעות אוזניות ומשקפיים מיוחדים? כזה, בגדול, הוא המטאוורס. וזה מה שהמונופולים כרגע דוחפים, עם מארק צוקרברג בראשם.
זה עשוי להיות שימושי למשחקים (סליחה, "גיימינג") – עסק ענק ללא ספק. בעיקר יש לזה פוטנציאל בלתי מוגבל הקשור למין – תחום שבו היקום האמיתי לוקה בחסר עבור רבים ("חדרי קינק" זה מה שנשאר בעצם ממטאוורס מוקדם בשם SECOND LIFE). זה גם אחלה לסוג של תיירות דיגיטלית – כיף לבקר בפריז בלי הצורך ב"תישאול" בשדה התעופה. כך אפשר יהיה גם לבקר דירה להשכרה, בלי להתעסק עם המתווך. או לחוות שיעור של המורה הכי טוב בעולם (כמו בוובינר כיום, אך קצת יותר). אם מקפידים על מידה, זה אכן שימושי.
אבל אנחנו מתבקשים להתכונן למשהו בקנה מידה אחר לחלוטין: ממש קיום מקביל כל הזמן, ביקום בו כל אחד מאתנו מיוצג על ידי אוואטר, שבאמצעותו נלך לכל מקום, נזוהה באופן אחיד ונופיע גם לפגישות שירגישו "ממש כמו הדבר האמיתי".
אנחנו מתבקשים להתכונן למשהו בקנה מידה אחר לחלוטין: ממש קיום מקביל ביקום בו אנו מיוצגים ע"י אוואטר, שבאמצעותו נלך לכל מקום, נזוהה באופן אחיד ונופיע לפגישות שירגישו "כמו הדבר האמיתי"
באמצעות מאגרי נתונים חדשניים בטכנולוגיית BLOCKCHAIN, החפה מכל שליטה ממשלתית, נהנה מחוזים ללא רבב שלא דורשים נוטריון וממטבעות דיגיטליים שלא קשורים למדינות (נשמע טוב עד שמשהו קורס, או עד שמסתבר שהשרתים העצומים שתומכים בזה ממיסים את הקוטב הצפוני).
באמצעות משקפיים (שיהיו כבר לא מסורבלות) המטאוורס יעקוב אחרינו בעולם האמיתי ויפגיז את עיננו בנתונים המשלימים את תמונת המתרחש (יש פרק ב"מראה שחורה" שחזה את זה ומסתיים עם הגיבורה בתא מעצר, מרוששת, שיכורה ומקללת – אך גם מרוצה, כי השתחררה מהסיוט).
לאחרונה אנשים החלו לקנות לא רק נדל"ן במטאוורס הבתולי (בעודם לא מבינים שהערך של נדל"ן קשור בנדירותו וסופיות עתודות הקרקע) אלא גם מעין תעודות שמעידות על בעלות על נכסים דיגיטליים – עבודה בעיניים שנקראת NFT (תופעה שמתחילה להתרסק). בעיניים בורקות אנשים מספרים על איך זה ישנה הכל, ואיך שהמשקפיים יהיה ממש נוחים.
נהנה מחוזים ללא רבב שלא דורשים נוטריון וממטבעות דיגיטליים שלא קשורים למדינות (נשמע טוב עד שמשהו קורס, או עד שמסתבר שהשרתים העצומים שתומכים בזה ממיסים את הקוטב הצפוני)
ואין לי שוב ספק: רבים יעשו מזה הון רב. אבל אני אומר: רק רגע, להירגע.
על החלק השימושי דיברנו. אבל המתקפה הטוטלית על הפרט, שבעטיה בורקות אותן עיניים, מנוגדת לפסיכולוגיה האנושית וזו כבר בעיה. חוויה תלת-ממדית משתלטת על התודעה ופולשת למרחב האישי.
למרות שאנשים רבים פונים לסמים כדי לאבד שליטה בכוונה, רובם אוהבים שחוויות התקשורת והאמנות שלהם כן בשליטה. אפילו המכורים לסמרטפון אוהבים אותו ביד או בכיס, לא כל הזמן במוח.
יקום תלת-ממדי שמשתלט על המוח שלך עשוי להיות סוחף, אבל גם תא עינויים הוא סוחף. זה יכול להיות כיף, כמו שסמים יכולים להיות כיף. אבל לא רצוי שסמים יהפכו למהות כל החיים.
יש הרואים באובססיה של META לדבר מעין תכסיס, המיועד להשכיח את העובדה שפייסבוק (פלטפורמה שימושית ללא ספק שדווקא כן מתאימה לטבע האנושי) גורמת נזק כה גדול. מי יודע, אולי החברה אפילו רוצה להיכשל, כדי להוריד מעליה את הרגולטורים שמבקשים לפרקה.
אכן, בגרסתו הדיסטופית, המטאוורס הוא כל מה שמוכר כרע במדיה החברתית – על סטרואידים. אנחנו באמת רוצים את זה? לי זה נראה כמו שחצנות ומגלומניה. הם אשכרה רוצים להמציא מחדש את הטבע, גם אם זה מנוגד לחוקי הטבע. ורק אמרת טכנולוגיה, ופראיירים חושבים שהשגשוג בלתי נמנע.
בספרו "כסף" (1891), אמיל זולא מתאר את האיוולת של האובססיה למניות, ומזכיר לנו שמניה שעולה יותר מדי משולה לאבן שנזרקה באוויר: היא נועדה ליפול. רבים שוכחים זאת ומתפתים לחשוב שמניות רק עולות. או שדירות רק עולות. מפתה כך לחשוב; תמיד יש נפילה.
יקום תלת-ממדי שמשתלט על המוח שלך עשוי להיות סוחף, אבל גם תא עינויים הוא סוחף. זה יכול להיות כיף, כמו שסמים יכולים להיות כיף. אבל לא רצוי שסמים יהפכו למהות כל החיים
הדבר משול לשעטה העיוורת של הטכנולוגיה. לאמונה שהיא חייבת לעלות ללא שום בקרה. אלפרד נובל (ממציא הדינמיט שהתחרט) הבין שזה לא תמיד טוב. מדי פעם רצוי לעצור, לחשוב. כאשר מגזר שלם מתנהג כמו דת, ומתעלם מחוקי הכלכלה, מטבע האדם ומההיגיון, הנפילה בלתי נמנעת.
זה חלק ממה שקורה בבורסה. גם פוטין לא בדיוק עוזר.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan
אני יודעת שפוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי שלא לראות את פניו הסחופים של נפתלי בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק, כפי שבנימין נתניהו כינה עצמו, ובצדק, בפעם אחרת בה גרר את המדינה לתהום.
והתרגלנו.
פוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי לא לראות את פניו הסחופים של בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק
"בנפילת הממשלה אשמות האופוזיציה והקואליציה", שיקרו במצח נחושה כ-ל מתקרנפי העיתוזנות על עוד מערכת בחירות סדרתית מיותרת בעלות של מיליארדים. בידיעה ברורה שאת המחזה המוטרף "אם לא אני אז אף אחד" ביים נתניהו במאמץ אחרון לדחות את כהונת יאיר לפיד, במטרה לחזור ולהתעלל בגופת המדינה למען שמו. המערכת כולה השתעבדה למעלליו ובתווך עמד בנט וניסה את כוחו.
הנאשם שלנו, מאחז העיניים הגדול, מנווט את הטיטניק. זוכרים מה היה הסוף, נכון?
Posted by Ehud Barak – אהוד ברק on Saturday, March 21, 2020
את מה שנתניהו שכח, בנט נאלץ ללמוד בשנה האחרונה על גבו הדקור. ובלי עזרה מידידים כמו שותפתו איילת שקד, נתניהו הבת, שעמדה מנגד וחיכתה שייפול כשניסה בכל מאודו לנהל מדינה ביד קשורה מאחורי הגב. וזאת תוך כדי קרבות רחוב עם איש נקם ושילם שהוציא על ראשו הפוליטי חוזה אכזרי בסיוע עיתוזנות רופסת שרוקדת לחלילו, ועם חברים יראי שמיים שתוקעים בו סכין דקה אחרי שבחר בהם כשותפים לדרך.
"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג.
"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג
לא מפתיע שבנט נאלץ להזכיר בדחילו ורחימו לעיתונאיות המנוסות דנה ויס ותמר איש שלום מה חוללה ממשלת השינוי בשנתה הקצרה בראשותו, כשהן התעקשו על רכילות פוליטית קטנה.
למשל, השתקת רעשי הרקע שליוו את מלוכת נתניהו, השקט בעוטף עזה, שנה בלי בלוני תבערה על שדות חיטה שטרם נקצרו, הקציר שעבר בשלום ובלי ריצות למקלטים.
הוא נאלץ להזכיר את את הישגיה של ממשלה שבאה לעבוד ולא בשביל כבוד או כדי להימלט מאימת המשפט, בלי אישה משפיעה וילד מגודל שמתפרנס מאלטעזאכן שהוא מוצא בבית ומוכר ביד 2 כמו "חולצה משומשת כחדשה" שאבא קיבל מתנה בשם המדינה והוא לא צריך.
שתי העיתונאיות ויס ואיש שלום ממש התעקשו להבין מה השתבש עם עידית סילמן ואורי אורבך, כאילו לא ידעו שצמד חדלי האישים עברו סחיטה וייבוש אצל (הפועלים השחורים של) נתניהו, כי אם הוא לא ישלוט אף אחד לא ישלוט "ושהמדינה תישרף", כמו שניבאה אשתו הרבה לפני שבשר המדינה נחרך יפה.
בנט הזכיר את "כוחות האופל", הגדרה מדויקת של בנט למה שהתחולל סביבו. ולא סתם עוררה תרעומת מתוזמנת היטב בקרב מי שמבחינתם התבטאויות מסיתות לאין ערוך של נתניהו וחבר מרעיו היו רק מכה קלה בכנף.
בכלל, ההגדרות להסתה הפכו נזילות מאוד. תלוי אם הגיעו מימין או מ(אין)שמאל או ממה שנתניהו הגדיר שמאל, וטבע במו רדיפת שלטון מילה נרדפת לבגידה.
בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית.
בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית
ראש הממשלה וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ולא פסחו על מנת נודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט". הזוג נתניהו שרץ במסעדות שרצים ועשה ככל העולם על רוחם של האישה והבן, אבל בנט ומשפחתו הלא מורגשת.
קחו את ה"סערה" המגוחכת על דברי גדי סוקניק. גדי סוקניק! מגיש עבר בחדשות 12 שיצא מהנפטלין ואמר: "נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מנבחרי יש עתיד".
שידורי הטלוויזיה כמעט עברו למתכונת חירום. בכל זאת עלבו כאן במירי רגב והבת שלה מאי גולן, ביריב לוין, קטי שטרית וההוא עם השביל האידיוטי באמצע, אופיר קוניס, שהוא ממש לא טמבל, רק נראה ככה, ובגללו סוקניק טועה ומטעה.
הקואליציה ירדה לבונקר והאופוזיציה התכוננה לחזור לשלטון. כלומר נתניהו, אין אופוזיציה בלתו. כל השאר סטטיסטים.
אחרי גרבוז, קוטלר, ועכשיו סוקניק – מעניין מי יהיה הבא שייחשף בתוכנית "הגזען במסכה". pic.twitter.com/gbNm15rxNP
— מירי רגב (@regev_miri) June 27, 2022
מה שקרה לטורף הפוליטי הערמומי בתולדותנו, בחלוף השנים מאז נבחר ב-96 הוא, שתאוות השלטון רק גברה בו עד שהעבירה את המדינה על דעתה. נתניהו רוקן את הליכוד מתוכן ואת הפוליטיקה משאריות כבודה האבוד.
הוא מדבר מגרונם של כל חברי הכנסת מהצד הימני שיושרתו אבדה ואיננה, בעיקר הציונות הדתית שהסתאבה תחתיו באופן מעורר השתאות ובחילה בה בעת, אבל זה כבר קרנבל אחר.
בנט וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ונודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט"
האלוף במיל' גיא צור סיפר השבוע איך התראיין לתפקיד צבאי אצל ראש הממשלה ובעלה, אם אתם יורדים לסוף דעתי. צור הוא רק עוד חוליה בשורת עדים אלמונים על מעורבות המשפחה בענייני המדינה. אבל מי סופר? הסופרים נובחים וכלבי השמירה עם השיירה.
"האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה", פוסט של @hacklai10 בזירת הבלוגים של זמן ישראל | דעהhttps://t.co/YNteHdDPzV
— זמן ישראל (@ZmanIsrael) June 26, 2022
תיזכרו רגע בהסכם הכניעה שחתם נתניהו עם הטורקים אחרי פדיחת המרמרה: 21 מיליון דולר פיצויים! הסכם הכניעה הזה אושר בממשלה בהרכנת ראש. אפילו משה כחלון אביר השכבות החלשות קיבל חלושע'ס ותמך, גם אריה דרעי השקוף, ש-21 מיליון הדולר באו על חשבון עניי עירו שהוא ממילא לא סופר. הקואליציה כולה נאלמה דום.
עכשיו תארו לעצמכם את אותו הסכם עם נתניהו באופוזיציה ותראו ישועות רכות. המדינה הייתה הולכת לבחירות בעוון בגידת השמאל במולדת גם אם השמאל זו איילת שהיא שמאל כמו שנתניהו ימין, אם נזכרים בהסכם חברון ובחיבוקים החמים עם ערפאת, חביב אלבו של ביבי כשעוד היה בייבי ביבי.
בתחילת השבוע התחולל ריב אוהבים בין נתניהו ודוד אמסלם, שהשתמשו במפלגות הערביות כדי לממש את אהבתם לדמוקחרטא. ח"כ אמסלם היגג בעניין שיתוף רע"ם בקואליציה עתידית ונתניהו נחרד. תגובתו הסוערת הייתה עוברת אלמלא סגנון הכתיבה העילג שמעלה חשד, לא בלתי מבוסס, שלא הוא ניסח אותה אלא החלופי הסמוי שלו.
יאיר נתניהו היה כנראה עצבני על אבא עד שטופז לוק שכח לערוך את התגובה "של נתניהו" על שיבושי השפה האופייניים לבן, כולל הטלת הרפש האובססיבית ("רע"ם היא מפלגה אנטישמית אנטי ציונית ותומכת טרור שמייצגת את האחים המוסלמים ששואפים להשמיד את ישראל"). מין זרם תודעה של ילד בטנטרום, ששכח שאבא ראש הממשלה ולא הוא. עד כדי כך טבעי לו לנהל.
לפי הטקסט ניתן להניח שילד מסוים בסביבת נתניהו כתב אותו בעצמו. זה אומר שהתהליך הוא שהילד שמע על האמירה של אמסלם (שלא מופרך שמתואם עם נתניהו), התעצבן, כתב טקסט מלא בשגיאות ושקרים שקל להפריך, ובלי הגהה ובלי מעבר של מבוגר אחראי שלח לתקשורת ולטוויטר.
זו שליטה מוחלטת של הילד על האבא. pic.twitter.com/blnshSupqL— Omri Lavi ????????????️???????????? (@omlavi) June 26, 2022
אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד, או לבנות לעצמו מטוס כנף-ציון ב-750 מיליון שקל בלי שדיסטל אטבריאן תצווח ככרוכיה "בזבוז!".
זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש.
אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד. זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש
יום אחד יחקרו את דברי הימים החשוכים האלה שבהם אדם אחד מושחת טווה מדינה זהב לקש ובנט ולפיד הצילונו מידיו לפחות לשנה אחת, אם לא למעלה מזה. אם יהיה לנו מזל.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אין דברים כאלה, סגנון כתיבה ומקוריות מעוררי קינאה. ולעניין עצמו, ישראל בסה"כ מתבגרת, וביבי זה השיקוף של האופי שלה – רודפת בצע, מקדשת קריירה ע"פ ערכים, מאוהבת בעצמה וביכולותיה. לפיד גם ייסתאב בעתיד, ככל הנראה, זאת דרכו של עולם; אבל אולי הוא כמו בגין: יידע לבטח עצמו עם טריק (כמו שבגין חי בדירה צנועה כדי שליבו לא ייגבה על פשוטי העם)
האם הטרלול השמרני שחוגג בארה"ב בדרכו לישראל?
תקציר הפרקים הקודמים: מאי 1993, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – עוד טלאי משמיכת הטלאים של בוסניה-הרצגובינה, ובירתה סרייבו תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של הרשת האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו הנצורה ושמים את פעמינו במכונית משוריינת אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד במהלך המשימה העיתונאית בעיר. את היום הראשון, שעות בודדות לאחר שהגענו בטיסה מספליט השכנה במטוס מטען של האו״ם, אנחנו מסיימים בארוחת ערב במסעדת המלון, שידעה כבר ימים יותר טובים. הלילה הראשון היה קצר. לא נרדמתי עד אחרי חצות.
בוקר טוב סרייבו
עם אור ראשון התעוררתי. מיטת קינג-סייז של מלון פאר בלי חשמל, בלי חלונות, בלי וילונות, והנוף מהחלון הפרוץ הוא בניין משרד הפנים, אחד הבניינים הגבוהים במרכז העיר, שקומותיו העליונות ספגו פגיעות ישירות של ארטילריה סרבית ועלו באש. קירות מפויחים.
ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה.
ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה
אוסף אל התרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, המצלמה וכמובן הטרנזיסטור, האוזנייה, הקסדה והשכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל חמש קומות, כדי לא לשכוח כלום בחדר.
אני הראשון בחבורה ליד השולחן שלנו. ריח חזק של קרום החלב המורתח, למי שאוהב. אני פחות מתחבר ומבקש, אם אפשר, קפה בלקני. נזהר שלא לבקש טורקי או יווני, לפחות לא לפני שאבין מה היחס של המקומיים לכל אחד מאלה.
דובי ומרטין מצטרפים. שיחה של בוקר בחדר האוכל של בית מלון. זר לא יבין זאת. לילה ראשון שלנו בעיר נצורה והשאלה הראשונה שלנו היא – האם גם לכם לא היו מים חמים בחדר?
ביצים קשות וחריץ גבינה מלוחה, לחמנייה טרייה, ריבת תות, Eat as much as you can. יוסי מתעכב. הוא בטח כבר אסף את האספרסו ויצא החוצה לעשן סיגריה של בוקר באוויר הצח ליד קיר המגן ביציאה האחורית של המלון.
דֵּנִי הפיקסר נכנס לחדר האוכל, מפתחות ביד אחת וקופסת מרלבורו אדום ביד השנייה. מתיישב ליד השולחן, מצית סיגריה, מחליף כמה מילים בשפת המקום עם המלצר שממהר לחזור עם אספרסו קטן וחזק. הפסקת האש תיכנס לתוקף בעוד שלוש שעות. מרטין מבקש לצלם את ה-Stand-Up לכתבה של הערב ליד אחד התורים למים, דלק או מזון. ועד אז נצא לסיבוב היכרות עם העיר.
אוסף לתרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, מצלמה, טרנזיסטור, אוזנייה, קסדה ושכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל 5 קומות, לא לשכוח כלום בחדר
הנקודה הראשונה הבוקר תהיה בית החולים לילדים
שוב חורכים את האספלט בשדרת הצלפים בנסיעה מהירה במיוחד. צפוף באוטו עם האפוד, והקסדה מכבידה אבל אני לא מעז להסיר אותה. יוסי יושב מקדימה ומצלם. דֵּנִי מבקש ממנו להוריד מצלמה. זה מסוכן, הוא מסביר, מישהו יכול לטעות ולחשוב שמדובר במטול רקטות ולירות עלינו.
מרטין מאחור – גם הוא עם מצלמה, אבל מצלמה קטנה. מרטין מצלם מתוך הרכב החוצה את דני במראה, דני מספר על החיים בעיר. הום סינמה. בוודאי יהיה מרתק לראות את זה בעוד שלושים שנה. חשבתי אז ולא ידעתי עד כמה.
בבית החולים המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. שלושה אמבולנסים חונים ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים אין מבקרים. בבית החולים הזה גם אין חולים. זה בית החולים לילדים, ילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב לארבע שנות המצור על העיר.
יסינה מלווה אותנו, רופאה צעירה, בוסנית, שעבדה עד פרוץ המלחמה בבלגרד הבירה ושבה אל העיר לשרת בביה"ח היחיד לילדים כאן.
היא לוקחת אותנו במדרגות אל הקומה השנייה, אל המחלקה הכירורגית. חדרים גדולים, תקרות גבוהות. יסינה מספרת תוך כדי שאנחנו עוברים במסדרונות הריקים השקטים שרק הד נעליה נשמע בהם, על המחסור בתרופות, על המחסור בחומרי חבישה, ועל המצב בשכונות הרחוקות יותר, שם הפצועים והחולים לא יכולים להגיע אל בית החולים הנמצא במרכז.
בביה"ח המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. 3 אמבולנסים חונים ליד שלט חדר המיון. בביה"ח אין מבקרים. אין בו גם חולים. זה ביה"ח לילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב ל-4 שנות המצור על העיר
היא מספרת לנו על הטראומה של הילדים, על הפוסט טראומה הצפויה להם כשיגדלו, אם ישרדו את הפציעות. אנחנו נכנסים לחדר אחד, מיטות תינוק ריקות בפינה הרחוקה מהחלון. בצד השני של החדר – מיטה אחת, ילד בן שנתיים, אולי שנתיים וחצי, אמיר, הוא כבר כאן שלושה חודשים. הגיע עם שפה שסועה.
אמו הביאה אותו והשאירה אותו לחסדי האחיות. הייתה חייבת לחזור אל הכפר שמחוץ לעיר הנצורה. השאירה שם לבדם שלושה ילדים, הגדולה בת 11. בעלה הצטרף לכוחות המגנים על המולדת, יסינה מספרת. וכעת – אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בבית החולים בינתיים. אמיר שותק ותולה עיניים גדולות בתקרה. יסינה אומרת בלחש, שהילד לא ישמע, שאם המשפחה לא תיצור קשר עם בית החולים בזמן הקרוב – אמיר הקטן יועבר לבית היתומים העירוני.
עד היום אני רואה בדמיוני את הילד, אמיר, יושב מצונף ומכונס בעצמו, אוחז בבובת סמרטוטים שאולי היא המזכרת היחידה מהבית, מהמשפחה שהייתה לו עד לפני שלושה חודשים. הוא יושב בפינת המיטה הקטנה המסורגת, תינוק עם צלקת על השפה העליונה, סימן לניתוח שעבר.
איפה אמיר היום? האם אמא שלו מצאה אותו? או שאולי בכלל נשאר, גדל ובגר בבית היתומים? שלושים שנה, והמבט שלו, כמו המבט של הילדים שהשארנו מאחור רעבים, צמאים וחולים במחנות הפליטים בסומליה, או אלה בצפונה של אתיופיה, לא עוזב, כמו גם המבט של הילדה שעמדה ליד המלון בבוקר קפוא אחד של חג המולד בטימישוארה, כולם צלקות לחיים.
אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בביה"ח בינתיים. יסינה אומרת שאם המשפחה לא תיצור קשר עם ביה"ח בקרוב – הוא יועבר לבית היתומים העירוני
גם שלושים שנה אחרי והריחות כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של בית החולים, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריחו של הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו בווילה שלנו. ריח הביוב הזורם ברחובות של ביידואה, או השמש השורפת כל דבר חי בעיר הנמל אסאב, בדרומה של סומליה מול חצר-מוות, לחופו של הים האדום.
כל ביקור כזה בכל משימה עיתונאית דומה, חורצת עוד טבעת בגזע העץ של כולנו, העוסקים במלאכה.
אחרי שבועיים בעיר הנצורה אנחנו בדרך לשדה התעופה. דני נוהג את האאודי המשוריינת ואנחנו חולפים במהירות בפעם אחרונה בשדרת הצלפים, ה-Sniper Alley, הרחוב המסוכן בעולם באותם הימים.
רגע לפני שאנחנו חוצים את המחסום האחרון בכניסה לשדה התעופה, מרטין שואל את דני: "מתי אתה תצא מכאן?" ודני, כמו דני, בחצי חיוך של "אני לא באמת יודע" אומר שהוא מקווה להיות על מטוס עם המשפחה ביולי הקרוב. וכשמרטין שואל שוב היכן ניפגש בפעם הבאה, הוא עונה ״אולי בפאלם ספרינגס קליפורניה״. תמצית החלום הבוסני.
גם 30 שנה אחרי, הריחות, כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של ביה"ח, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריח הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו
אם דני עזב את סרייבו ביולי 1993 עם המשפחה כמו שקיווה או לא – כבר לא נדע. אני אל ״שדרת הצלפים״ כבר לא חזרתי. זה הווידאו שצילמנו תוך כדי הנסיעה האחרונה אל שדה התעופה.
חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם