זה עתה חזרתי מארצות הברית, ובדיוק כמו שקרה לפני כמה שנים, הביקור לווה במספר מעשי טבח המוני שבוצעו על ידי משוגעים שהשיגו נשק קטלני בקלות בלתי נסבלת.

טירוף הנשק הוא ייחודי בקרב מדינות מפותחות ומשקף שיתוק מדהים במדינה שבמשך עשרות שנים הייתה מגדלור עבור העולם כולו.

זה עתה חזרתי מארצות הברית, ובדיוק כמו שקרה לפני כמה שנים, הביקור לווה במספר מעשי טבח המוני שבוצעו על ידי משוגעים שהשיגו נשק קטלני בקלות בלתי נסבלת

מעבר לאובדן הנורא של חיי אדם, מתרחש אסון גדול במישור הציבורי, שדומה למה שקורה בישראל: בנושא שהוא פוליטי ביותר אין השלכות נראות לעין עבור האחראים, כלומר המפלגה הרפובליקנית. זה מרמז שארצות הברית חדלה מלהיות חברה רציונלית – דבר נורא עבור האנושות כולה.

איך אפשר להסביר שפוליטיקאי כמו הנשיא לשעבר דונלד טראמפ יכול להמשיך להיות פופולרי – אפילו מתמודד מרכזי לחזור לנשיאות ב-2024 – תוך שהוא מגיב למעשי הטבח עם בשטויות חוזרות ונשנות על כך שמדובר לא בעניין של נשק אלא "בעיות של בריאות הנפש" והצעות מסוכנות לחמש מורים?

לארה"ב, שמובילה את העולם המפותח ברציחות ומעשי טבח המוני, בסדרי גודל מזעזעים, אין בעיה נפשית מיוחדת. ארגון הבריאות העולמי מדווח כי אחוז האמריקנים עם דיכאון הוא 5.9%, בהשוואה ל-4.7% בקנדה, 5.9% באוסטרליה ו-4.5% בבריטניה. מדדי בריאות נפשית אחרים מראים תוצאות דומות. בריאות הנפש היא בעיה רצינית אבל ארה"ב אינה יוצאת דופן.

"This should not be your story or mines."

Zeneta Everhart, whose son survived a gunshot wound to the neck during the Buffalo shooting, testifies at the House Oversight Committee hearing on gun violence. Watch the moment below: pic.twitter.com/9fUt4nX5P9

— CNN (@CNN) June 8, 2022

בתי הספר באמריקה אינם מוגנים בצורה גרועה יותר מאלו שברוב המדינות האחרות. בשום מקום אחר שבו חייתי – בכל רחבי אירופה, המזרח התיכון ואפילו הקריביים – אין בתי הספר מותקפים.

בארה"ב, נשק הוא כעת גורם המוות מספר אחת אצל ילדים, והמדינה חוותה 27 מקרי ירי בבתי ספר, נכון לכתיבת שורות אלו, בשנת 2022 בלבד. כמה מקרים היו בבתי ספר בישראל, שבה יש חוקי נשק מחמירים בהרבה ובעיית הטרור אמיתית? אפס.

נשק הוא כעת גורם המוות מס' 1 אצל ילדים בארה"ב, והמדינה חוותה 27 מקרי ירי בבתיה"ס בשנת 2022. כמה מקרים היו בבתיה"ס בישראל, בה חוקי הנשק מחמירים בהרבה ובעיית הטרור אמיתית? אפס

אפילו לפני מעשי הטבח האחרונים בהם נהרגו לפחות 34 אנשים בבפאלו, בבית הספר היסודי בטקסס, ובסוף השבוע בפילדלפיה, ואחד אתמול של ילדה בת עשר, מקרי הירי נמצאים במגמת עליה.

A 10-year-old girl who fatally shot a woman who was in a fight with her mother could be charged with murder, authorities in Florida say. https://t.co/gi997Vlzmx

— NBC News (@NBCNews) June 8, 2022

אף מדינה מחוץ לעולם השלישי לא מתקרבת למה שקורה שם. ה-World Population Review דירג את ארה"ב בראש העולם המפותח עם 12.2 הרוגים מירי לכל 100,000 איש (כמעט פי ארבעה מהבאה בתור פינלנד, שהיא בעצמה חריגה). רק מדינות כמו קולומביה, אל סלבדור, ונצואלה, סווזילנד וג'מייקה הראו ביצועים גרועים יותר. רוב מדינות אירופה הן מתחת ל-1.5 מקרי מוות לכל מאה אלף איש – כמעט פי 10 פחות מאשר בארה"ב.

מהו הגורם היחיד שמתאים לאלימות הנשק? רמת הבעלות על הנשק והקלות ברכישת נשק מסוכן ביותר.

ארה"ב מדורגת במקום הראשון בעולם בנשק לנפש, עם 120.5  לכל 100 איש – כפול מהמספר ב"סגניות" – איי פוקלנד ותימן – ופי ארבעה מהשיעור אפילו במדינה המפותחת החמושה ביותר. אך למרות שיש יותר רובים מאשר אנשים, רק מיעוט מחזיק בנשק. מדובר במיעוט פנאטי במיוחד.

אף מדינה מחוץ לעולם השלישי לא מתקרבת למה שקורה שם. ארה"ב דורגה בראש העולם המפותח עם 12.2 הרוגים מירי לכל 100,000 איש (כמעט פי ארבעה מהבאה בתור פינלנד, שהיא בעצמה חריגה)

שדולת הנשק (ה-NRA) וחסידיה ידבקו בעמדתם ויהי מה, כדי לשמר את הרעיונות המעוותים שלהם לגבי מהות חופש, כך ששום ויכוחים או היגיון לא יזיזו אותם. מטרתי היא לשכנע את הניתנים לשכנוע שלא רק צריך, אלא גם אפשר להגביל ולהקטין את הזוועה. הבת שלי סטודנטית שם, וחשופה כל יום לשיגעון.

כשמדברים עם אנשים רציונליים שאינם שותפים לאובססיית הנשק, צצות כל מיני סיבות לחולשה שהם מפגינים. אחת היא עניין הגזענות – הרעיון שהמיעוט השחור הגדול של אמריקה כל כך משולל זכויות, ושהלבנים כל כך גזענים, ששום דבר לא יכול למנוע טירוף באינטראקציות שלהם. אבל גם במדינות אחרות הייתה עבדות וגם במדינות אחרות יש מיעוטים אתניים גדולים, מבריטניה וצרפת ועד ברזיל וישראל. אין בהם אלימות כזו.

הטירוף גם מבוסס על קריאה מעוותת של התיקון השני לחוקה, שנכתב לפני מאות שנים על ידי גברים שהחזיקו בבעלותם אנשים אחרים, מעולם לא ראו מדיח כלים, ובוודאי לא העלו על דעתם נשק אוטומטי. הוא מבטיח זכות "לשמר ולשאת נשק" אך במסגרת "מיליציה מוסדרת היטב". התעקשותם של השמרנים לפרש זאת כזכות בלתי מוגבלת המוענקת לכל פרט היא בדיוק זאת – התעקשות, פוליטית לחלוטין ומאותגרת לוגית.

אומרים גם שאין מה לעשות כי שיטת הבחירות כל כך מעוותת לטובת הרפובליקנים, ויש בזה אמת. כדוגמה אחת, לוויומינג הרפובליקנית יש את אותם שני סנאטורים כמו לקליפורניה, עם פי 70 אוכלוסייה; שליש מהבוחרים באמריקה, בגלל פריסת השמרנית בהמון מדינות זעירות, יכולים לשלוט בסנאט הכל-יכול ובאמצעותו באמריקה כולה.

התיקון השני מבטיח זכות "לשמר ולשאת נשק" אך במסגרת "מיליציה מוסדרת היטב". התעקשות השמרנים לפרשו כזכות בלתי מוגבלת לכל אדם היא בדיוק זאת – התעקשות, פוליטית ומאותגרת לוגית

עם זאת, הרעיון שאין מה לעשות מרגיז כל-כך כי הוא מרמז על התמוטטות התקווה, והתקווה היא חיונית לרווחת האדם באשר הוא.

הדבר האחרון שאמריקאים רציונליים צריכים לעשות הוא "להמנע מפוליטיזציה", כמו שאומרים רבים. זוהי השלמה שמסתכמת בוויתור על הדמוקרטיה, משום שהיא מאפשרת לרפובליקאים להמשיך ולא לשלם כמעט שום מחיר פוליטי על ניהול מדיניות שפוגעת במדינה, ושרוב הציבור מתנגד לה. תהיו בטוחים שאם הדמוקרטים היו עושים את זה, הייתה גם הייתה פוליטיזציה.

ההתנגדות לפיקוח על נשק מגיעה מהמפלגה הרפובליקנית בגלל התרומות הכבירות של ה-NRA וההצבעה הפנאטית של המיעוט שאכפת לו. היא פוליטית.

רוב האמריקאים, למעשה, רוצים שליטה רבה יותר בנשק, כפי שמראה כל סקר. אבל האסון הלאומי המתגלגל הזה לא יתוקן על ידי ניסיונות פתטיים לגבש עמדה דו-מפלגתיות, כמו התוכנית ה"מקיפה" של הנשיא ג'ו ביידן שפורסמה בקיץ שעבר, שאין בה שום דבר אמיתי.

מה שדרוש הוא איסור מחודש על נשק אוטומטי, הגבלה חמורה על מכירת נשק כלשהו, דרישות מחמירות לרישיונות, ונבוט בראש לכל מי שנושא נשק ללא רישיון. פושעים או כל אדם אחר שנתפס עם נשק ללא רישיון צריך להיכלא לשנים ארוכות. דרושה גם מדיניות של ביטוח לנשק, כמו למכוניות.

לא רק שהאמריקאים אינם סובלים מבעיות נפשיות בשיעור מיוחד, הם גם רציונליים כמו כל האחרים: מול מציאות חדשה כזו הבעיה תתפוגג די מהר, כפי שקרה באוסטרליה, שם נפלו מקרי המוות מירי נשק מהרמה האמריקאית לרמה האירופאית מהר מאוד לאחר שנאסר רוב הנשק לפני כמה שנים.

דרוש איסור מחודש על נשק אוטומטי, הגבלה חמורה על מכירת נשק, דרישות מחמירות לרישיונות, ונבוט בראש של כליאה לשנים למי שנושא נשק ללא רישיון. דרושה גם מדיניות של ביטוח לנשק

הרפובליקנים לעולם לא יסכימו לכך, ובית המשפט העליון, כפי שהוא כיום, ינסה כנראה לבטל חלק מהצעדים. בית המשפט העליון הוא, בשלב זה, גוף פוליטי הנשלט על ידי המפלגה הרפובליקנית. זה מה שקורה כשהסנאט בפועל ממנה שופטים – עוד דבר נדיר בקרב דמוקרטיות מפותחות.

ההתמודדות עם בית המשפט תהיה הרבה יותר קלה אם וכאשר הרפובליקנים ינוצחו בעקבות הצבעה רציונלית; למרות שזה יהיה מהלך קיצוני ומסוכן, אפשר גם להוסיף שופטים לבית המשפט העליון כדי להטות את האיזון. אני לא תומך בזה, בהכרח, אבל יש גבול: החיים, והיכולת של ארה"ב לתפקד, חשובים יותר מאשר תקינות ונוהל.

בכל רחבי העולם וברחבי אמריקה אנשים שואלים כעת אם משהו ישתנה סוף סוף. השאלה מתעוררת בכל פעם שיש עלייה ברציחות המוניות, והתשובה תמיד זהה: לא, כי הרפובליקנים וה-NRA ישרדו את הכעס. זה מחליש את יכולתה של אמריקה להמשיך ולהוביל מנהיגות בעולם; היא נראית כמדינה כושלת.

כל אמריקאי שרוצה שינוי בעניין הזה צריך להוריד את הכפפות, להפסיק להיות מנומס עם הבלתי מנומסים בעליל, וכן, לחתור לפוליטיזציה של הדיון.

הרפובליקאים אחראים למצב הדפוק הזה, בדיוק כפי שהם יהיו האחראים הבלעדיים אם בית המשפט העליון בשבועות הקרובים יפעל כמצופה, ולמרות התנגדות לאומית רחבה יאפשר למדינות לאסור הפלות (שוב, בניגוד נחרץ לעמדת הציבור).

כל מי שמצביע עבורם שותף להמשך טירוף נשק, שהוא "נושא בריאות הנפש" יוצא הדופן היחיד באמריקה.

הרפובליקאים אחראים למצב הדפוק הזה, בדיוק כפי שיהיו האחראים הבלעדיים אם ביהמ"ש העליון יפעל כמצופה, ולמרות התנגדות לאומית רחבה יאפשר למדינות לאסור הפלות

הנמשל, כמובן, הוא שבעוד שהרפובליקאים לא משלמים מחיר על פגיעה באמריקה, הליכוד והימין לא משלמים מחיר על מה שהם מעוללים לישראל. זה בגלל הליכוד שישראל צועדת לקראת היותה מדינה דו-לאומית לא-דמוקרטית עם פן תאוקרטי, שלא ישאיר זכר לשגשוג הנוכחי.

רוב הציבור לא רוצה את זה. אבל זה עלול לקרות בגלל שבוחרים רבים צועדים בעיוורון אלי האבדון, ותומכים במהרסי המדינה שהם אוהבים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

אני יודעת שפוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי שלא לראות את פניו הסחופים של נפתלי בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק, כפי שבנימין נתניהו כינה עצמו, ובצדק, בפעם אחרת בה גרר את המדינה לתהום.
והתרגלנו.

פוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי לא לראות את פניו הסחופים של בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק

"בנפילת הממשלה אשמות האופוזיציה והקואליציה", שיקרו במצח נחושה כ-ל מתקרנפי העיתוזנות על עוד מערכת בחירות סדרתית מיותרת בעלות של מיליארדים. בידיעה ברורה שאת המחזה המוטרף "אם לא אני אז אף אחד" ביים נתניהו במאמץ אחרון לדחות את כהונת יאיר לפיד, במטרה לחזור ולהתעלל בגופת המדינה למען שמו. המערכת כולה השתעבדה למעלליו ובתווך עמד בנט וניסה את כוחו.

את מה שנתניהו שכח, בנט נאלץ ללמוד בשנה האחרונה על גבו הדקור. ובלי עזרה מידידים כמו שותפתו איילת שקד, נתניהו הבת, שעמדה מנגד וחיכתה שייפול כשניסה בכל מאודו לנהל מדינה ביד קשורה מאחורי הגב. וזאת תוך כדי קרבות רחוב עם איש נקם ושילם שהוציא על ראשו הפוליטי חוזה אכזרי בסיוע עיתוזנות רופסת שרוקדת לחלילו, ועם חברים יראי שמיים שתוקעים בו סכין דקה אחרי שבחר בהם כשותפים לדרך.

"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג.

"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג

לא מפתיע שבנט נאלץ להזכיר בדחילו ורחימו לעיתונאיות המנוסות דנה ויס ותמר איש שלום מה חוללה ממשלת השינוי בשנתה הקצרה בראשותו, כשהן התעקשו על רכילות פוליטית קטנה.

למשל, השתקת רעשי הרקע שליוו את מלוכת נתניהו, השקט בעוטף עזה, שנה בלי בלוני תבערה על שדות חיטה שטרם נקצרו, הקציר שעבר בשלום ובלי ריצות למקלטים.

הוא נאלץ להזכיר את את הישגיה של ממשלה שבאה לעבוד ולא בשביל כבוד או כדי להימלט מאימת המשפט, בלי אישה משפיעה וילד מגודל שמתפרנס מאלטעזאכן שהוא מוצא בבית ומוכר ביד 2 כמו "חולצה משומשת כחדשה" שאבא קיבל מתנה בשם המדינה והוא לא צריך.

שתי העיתונאיות ויס ואיש שלום ממש התעקשו להבין מה השתבש עם עידית סילמן ואורי אורבך, כאילו לא ידעו שצמד חדלי האישים עברו סחיטה וייבוש אצל (הפועלים השחורים של) נתניהו, כי אם הוא לא ישלוט אף אחד לא ישלוט "ושהמדינה תישרף", כמו שניבאה אשתו הרבה לפני שבשר המדינה נחרך יפה.

בנט הזכיר את "כוחות האופל", הגדרה מדויקת של בנט למה שהתחולל סביבו. ולא סתם עוררה תרעומת מתוזמנת היטב בקרב מי שמבחינתם התבטאויות מסיתות לאין ערוך של נתניהו וחבר מרעיו היו רק מכה קלה בכנף.

בכלל, ההגדרות להסתה הפכו נזילות מאוד. תלוי אם הגיעו מימין או מ(אין)שמאל או ממה שנתניהו הגדיר שמאל, וטבע במו רדיפת שלטון מילה נרדפת לבגידה.

בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית.

בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית

ראש הממשלה וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ולא פסחו על מנת נודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט". הזוג נתניהו שרץ במסעדות שרצים ועשה ככל העולם על רוחם של האישה והבן, אבל בנט ומשפחתו הלא מורגשת.

קחו את ה"סערה" המגוחכת על דברי גדי סוקניק. גדי סוקניק! מגיש עבר בחדשות 12 שיצא מהנפטלין ואמר: "נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מנבחרי יש עתיד".

שידורי הטלוויזיה כמעט עברו למתכונת חירום. בכל זאת עלבו כאן במירי רגב והבת שלה מאי גולן, ביריב לוין, קטי שטרית וההוא עם השביל האידיוטי באמצע, אופיר קוניס, שהוא ממש לא טמבל, רק נראה ככה, ובגללו סוקניק טועה ומטעה.
הקואליציה ירדה לבונקר והאופוזיציה התכוננה לחזור לשלטון. כלומר נתניהו, אין אופוזיציה בלתו. כל השאר סטטיסטים.

אחרי גרבוז, קוטלר, ועכשיו סוקניק – מעניין מי יהיה הבא שייחשף בתוכנית "הגזען במסכה". pic.twitter.com/gbNm15rxNP

— מירי רגב (@regev_miri) June 27, 2022

מה שקרה לטורף הפוליטי הערמומי בתולדותנו, בחלוף השנים מאז נבחר ב-96 הוא, שתאוות השלטון רק גברה בו עד שהעבירה את המדינה על דעתה. נתניהו רוקן את הליכוד מתוכן ואת הפוליטיקה משאריות כבודה האבוד.

הוא מדבר מגרונם של כל חברי הכנסת מהצד הימני שיושרתו אבדה ואיננה, בעיקר הציונות הדתית שהסתאבה תחתיו באופן מעורר השתאות ובחילה בה בעת, אבל זה כבר קרנבל אחר.

בנט וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ונודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט"

האלוף במיל' גיא צור סיפר השבוע איך התראיין לתפקיד צבאי אצל ראש הממשלה ובעלה, אם אתם יורדים לסוף דעתי. צור הוא רק עוד חוליה בשורת עדים אלמונים על מעורבות המשפחה בענייני המדינה. אבל מי סופר? הסופרים נובחים וכלבי השמירה עם השיירה.

"האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה", פוסט של @hacklai10 בזירת הבלוגים של זמן ישראל | דעהhttps://t.co/YNteHdDPzV

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) June 26, 2022

תיזכרו רגע בהסכם הכניעה שחתם נתניהו עם הטורקים אחרי פדיחת המרמרה: 21 מיליון דולר פיצויים! הסכם הכניעה הזה אושר בממשלה בהרכנת ראש. אפילו משה כחלון אביר השכבות החלשות קיבל חלושע'ס ותמך, גם אריה דרעי השקוף, ש-21 מיליון הדולר באו על חשבון עניי עירו שהוא ממילא לא סופר. הקואליציה כולה נאלמה דום.

עכשיו תארו לעצמכם את אותו הסכם עם נתניהו באופוזיציה ותראו ישועות רכות. המדינה הייתה הולכת לבחירות בעוון בגידת השמאל במולדת גם אם השמאל זו איילת שהיא שמאל כמו שנתניהו ימין, אם נזכרים בהסכם חברון ובחיבוקים החמים עם ערפאת, חביב אלבו של ביבי כשעוד היה בייבי ביבי.

בתחילת השבוע התחולל ריב אוהבים בין נתניהו ודוד אמסלם, שהשתמשו במפלגות הערביות כדי לממש את אהבתם לדמוקחרטא. ח"כ אמסלם היגג בעניין שיתוף רע"ם בקואליציה עתידית ונתניהו נחרד. תגובתו הסוערת הייתה עוברת אלמלא סגנון הכתיבה העילג שמעלה חשד, לא בלתי מבוסס, שלא הוא ניסח אותה אלא החלופי הסמוי שלו.

יאיר נתניהו היה כנראה עצבני על אבא עד שטופז לוק שכח לערוך את התגובה "של נתניהו" על שיבושי השפה האופייניים לבן, כולל הטלת הרפש האובססיבית ("רע"ם היא מפלגה אנטישמית אנטי ציונית ותומכת טרור שמייצגת את האחים המוסלמים ששואפים להשמיד את ישראל"). מין זרם תודעה של ילד בטנטרום, ששכח שאבא ראש הממשלה ולא הוא. עד כדי כך טבעי לו לנהל.

לפי הטקסט ניתן להניח שילד מסוים בסביבת נתניהו כתב אותו בעצמו. זה אומר שהתהליך הוא שהילד שמע על האמירה של אמסלם (שלא מופרך שמתואם עם נתניהו), התעצבן, כתב טקסט מלא בשגיאות ושקרים שקל להפריך, ובלי הגהה ובלי מעבר של מבוגר אחראי שלח לתקשורת ולטוויטר.
זו שליטה מוחלטת של הילד על האבא. pic.twitter.com/blnshSupqL

— Omri Lavi ????????????️‍???????????? (@omlavi) June 26, 2022

אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד, או לבנות לעצמו מטוס כנף-ציון ב-750 מיליון שקל בלי שדיסטל אטבריאן תצווח ככרוכיה "בזבוז!".

זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש.

אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד. זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש

יום אחד יחקרו את דברי הימים החשוכים האלה שבהם אדם אחד מושחת טווה מדינה זהב לקש ובנט ולפיד הצילונו מידיו לפחות לשנה אחת, אם לא למעלה מזה. אם יהיה לנו מזל.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

תקציר הפרקים הקודמים: מאי 1993, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – עוד טלאי משמיכת הטלאים של בוסניה-הרצגובינה, ובירתה סרייבו תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של הרשת האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו הנצורה ושמים את פעמינו במכונית משוריינת אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד במהלך המשימה העיתונאית בעיר. את היום הראשון, שעות בודדות לאחר שהגענו בטיסה מספליט השכנה במטוס מטען של האו״ם, אנחנו מסיימים בארוחת ערב במסעדת המלון, שידעה כבר ימים יותר טובים. הלילה הראשון היה קצר. לא נרדמתי עד אחרי חצות.

מלון הולידיי אין סרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

בוקר טוב סרייבו

עם אור ראשון התעוררתי. מיטת קינג-סייז של מלון פאר בלי חשמל, בלי חלונות, בלי וילונות, והנוף מהחלון הפרוץ הוא בניין משרד הפנים,  אחד הבניינים הגבוהים במרכז העיר, שקומותיו העליונות ספגו פגיעות ישירות של ארטילריה סרבית ועלו באש. קירות מפויחים.

הנוף הנשקף מחלון ההולידיי אין בסרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה.

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה

אוסף אל התרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, המצלמה וכמובן הטרנזיסטור, האוזנייה, הקסדה והשכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל חמש קומות, כדי לא לשכוח כלום בחדר.

אני הראשון בחבורה ליד השולחן שלנו. ריח חזק של קרום החלב המורתח, למי שאוהב. אני פחות מתחבר ומבקש, אם אפשר, קפה בלקני. נזהר שלא לבקש טורקי או יווני, לפחות לא לפני שאבין מה היחס של המקומיים לכל אחד מאלה.

דובי ומרטין מצטרפים. שיחה של בוקר בחדר האוכל של בית מלון. זר לא יבין זאת. לילה ראשון שלנו בעיר נצורה והשאלה הראשונה שלנו היא – האם גם לכם לא היו מים חמים בחדר?

ביצים קשות וחריץ גבינה מלוחה, לחמנייה טרייה, ריבת תות, Eat as much as you can. יוסי מתעכב. הוא בטח כבר אסף את האספרסו ויצא החוצה לעשן סיגריה של בוקר באוויר הצח ליד קיר המגן ביציאה האחורית של המלון.

דֵּנִי הפיקסר נכנס לחדר האוכל, מפתחות ביד אחת וקופסת מרלבורו אדום ביד השנייה.  מתיישב ליד השולחן, מצית סיגריה, מחליף כמה מילים בשפת המקום עם המלצר שממהר לחזור עם אספרסו קטן וחזק. הפסקת האש תיכנס לתוקף בעוד שלוש שעות. מרטין מבקש לצלם את ה-Stand-Up לכתבה של הערב ליד אחד התורים למים, דלק או מזון. ועד אז נצא לסיבוב היכרות עם העיר.

אוסף לתרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, מצלמה, טרנזיסטור, אוזנייה, קסדה ושכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל 5 קומות, לא לשכוח כלום בחדר

הנקודה הראשונה הבוקר תהיה בית החולים לילדים

שוב חורכים את האספלט בשדרת הצלפים בנסיעה מהירה במיוחד. צפוף באוטו עם האפוד, והקסדה מכבידה אבל אני לא מעז להסיר אותה. יוסי יושב מקדימה ומצלם. דֵּנִי מבקש ממנו להוריד מצלמה. זה מסוכן, הוא מסביר, מישהו יכול לטעות ולחשוב שמדובר במטול רקטות ולירות עלינו.

מרטין מאחור – גם הוא עם מצלמה, אבל מצלמה קטנה. מרטין מצלם מתוך הרכב החוצה את דני במראה, דני מספר על החיים בעיר. הום סינמה. בוודאי יהיה מרתק לראות את זה בעוד שלושים שנה. חשבתי אז ולא ידעתי עד כמה.

בבית החולים המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. שלושה אמבולנסים חונים ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים אין מבקרים. בבית החולים הזה גם אין חולים. זה בית החולים לילדים, ילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב לארבע שנות המצור על העיר.

יסינה מלווה אותנו, רופאה צעירה, בוסנית, שעבדה עד פרוץ המלחמה בבלגרד הבירה ושבה אל העיר לשרת בביה"ח היחיד לילדים כאן.

היא לוקחת אותנו במדרגות אל הקומה השנייה, אל המחלקה הכירורגית. חדרים גדולים, תקרות גבוהות. יסינה מספרת תוך כדי שאנחנו עוברים במסדרונות הריקים השקטים שרק הד נעליה נשמע בהם, על המחסור בתרופות, על המחסור בחומרי חבישה, ועל המצב בשכונות הרחוקות יותר, שם הפצועים והחולים לא יכולים להגיע אל בית החולים הנמצא במרכז.

בביה"ח המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. 3 אמבולנסים חונים ליד שלט חדר המיון. בביה"ח אין מבקרים. אין בו גם חולים. זה ביה"ח לילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב ל-4 שנות המצור על העיר

היא מספרת לנו על הטראומה של הילדים, על הפוסט טראומה הצפויה להם כשיגדלו, אם ישרדו את הפציעות. אנחנו נכנסים לחדר אחד, מיטות תינוק ריקות בפינה הרחוקה מהחלון. בצד השני של החדר – מיטה אחת, ילד בן שנתיים, אולי שנתיים וחצי, אמיר, הוא כבר כאן שלושה חודשים. הגיע עם שפה שסועה.

אמו הביאה אותו והשאירה אותו לחסדי האחיות. הייתה חייבת לחזור אל הכפר שמחוץ לעיר הנצורה. השאירה שם לבדם שלושה ילדים, הגדולה בת 11. בעלה הצטרף לכוחות המגנים על המולדת, יסינה מספרת. וכעת – אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בבית החולים בינתיים. אמיר שותק ותולה עיניים גדולות בתקרה. יסינה אומרת בלחש, שהילד לא ישמע, שאם המשפחה לא תיצור קשר עם בית החולים בזמן הקרוב – אמיר הקטן יועבר לבית היתומים העירוני.

עד היום אני רואה בדמיוני את הילד, אמיר, יושב מצונף ומכונס בעצמו, אוחז בבובת סמרטוטים שאולי היא המזכרת היחידה מהבית, מהמשפחה שהייתה לו עד לפני שלושה חודשים. הוא יושב בפינת המיטה הקטנה המסורגת, תינוק עם צלקת על השפה העליונה, סימן לניתוח שעבר.

איפה אמיר היום? האם אמא שלו מצאה אותו? או שאולי בכלל נשאר, גדל ובגר בבית היתומים? שלושים שנה, והמבט שלו, כמו המבט של הילדים שהשארנו מאחור רעבים, צמאים וחולים במחנות הפליטים בסומליה, או אלה בצפונה של אתיופיה, לא עוזב, כמו גם המבט של הילדה שעמדה ליד המלון בבוקר קפוא אחד של חג המולד בטימישוארה, כולם צלקות לחיים.

אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בביה"ח בינתיים. יסינה אומרת שאם המשפחה לא תיצור קשר עם ביה"ח בקרוב – הוא יועבר לבית היתומים העירוני

גם שלושים שנה אחרי והריחות כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של בית החולים, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריחו של הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו בווילה שלנו. ריח הביוב הזורם ברחובות של ביידואה, או השמש השורפת כל דבר חי בעיר הנמל אסאב, בדרומה של סומליה מול חצר-מוות, לחופו של הים האדום.

כל ביקור כזה בכל משימה עיתונאית דומה, חורצת עוד טבעת בגזע העץ של כולנו, העוסקים במלאכה.

אחרי שבועיים בעיר הנצורה אנחנו בדרך לשדה התעופה. דני נוהג את האאודי המשוריינת ואנחנו חולפים במהירות בפעם אחרונה בשדרת הצלפים, ה-Sniper Alley, הרחוב המסוכן בעולם באותם הימים.

חנני ומרטין ליד המטוס הצרפתי בדרך הביתה (צילום: באדיבות המצולם)

רגע לפני שאנחנו חוצים את המחסום האחרון בכניסה לשדה התעופה, מרטין שואל את דני: "מתי אתה תצא מכאן?" ודני, כמו דני, בחצי חיוך של "אני לא באמת יודע" אומר שהוא מקווה להיות על מטוס עם המשפחה ביולי הקרוב. וכשמרטין שואל שוב היכן ניפגש בפעם הבאה, הוא עונה ״אולי בפאלם ספרינגס קליפורניה״. תמצית החלום הבוסני.

גם 30 שנה אחרי, הריחות, כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של ביה"ח, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריח הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו

אם דני עזב את סרייבו ביולי  1993 עם המשפחה כמו שקיווה או לא – כבר לא נדע. אני אל  ״שדרת הצלפים״ כבר לא חזרתי. זה הווידאו שצילמנו תוך כדי הנסיעה האחרונה אל שדה התעופה.

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.