צודקים חברי המחנה הדמוקרטי המצומק באמירתם שהמאבק הקיומי נגד חזרת שלטון הבלהות של נתניהו אינו יכול להצדיק את המשך האפרטהייד ושלילת הריבונות וזכויות האדם ממיליוני הפלסטינים.

אך צודקים גם חברי המחנה הדמוקרטי שמבהירים שאין להרפות מהמאבק באפרטהייד, אך בשום אופן אי אפשר להקטין או למזער את הסכנות העצומות והקיומיות שטמונות בשובו של המחריב הגדול להנהגה.

צודקים האומרים שהמאבק הקיומי נגד חזרת שלטון הבלהות של נתניהו אינו יכול להצדיק את המשך האפרטהייד. אך צודקים גם האומרים שאי אפשר למזער את הסכנות הקיומית שבשובו להנהגה

מול שתי העמדות הללו, מצחיק, עצוב וגם נלעג לראות כיצד מצליח גדעון לוי גם להתנגד לאפרטהייד ולדיקטטורה הצבאית בגדה וגם לתמוך באיש החורבן וההסתה.

אני מבין כמובן את הצורך הנרקיסיסטי של לוי להתבדל מאיזה קולקטיב מדומיין בתוך ראשו כי הוא חושב שזה מגניב. אבל בשל הצורך הנרקיסי להתבדל ולהרגיש חתרן, שוכח העיתונאי שלצד זכותם של הפלסטינים לא לסבול ממשטר מדכא, גם לישראלים יש זכות לא לסבול ממשטר מדכא:

כשם שהפלסטינים אינם צריכים לסבול ממשטר הפרדה גזעני שמשליט על חייהם דיקטטורה צבאית, שולל מהם ריבונות ואזרחות ופוגע בזכויות האדם שלהם – גם הישראלים אינם צריכים לסבול ממשטר סמכותני, מריסוק שאריות המוסדות הדמוקרטיים ומעלייתו של דיקטטור מסית ומשסה שמקיים פולחן אישיות.

הישראלים אינם צריכים לסבול מהעדר אופק כלכלי, מריסוק השירות הציבורי, מקיום כלכלי רעוע, מפערים כלכליים עצומים וקיומיים שגוזרים במידה רבה את גורלו הקיומי הכלכלי של כל תינוק בהתאם ליכולתה הכלכלית של משפחתו, מחוסר יכולת לקנות דירה, מהשתעבדות איומה ומלחיצה לשכר דירה מופרך או למשכנתא לכל החיים, מתרבות כזב מחרידה, מתקשורת חנפנית שעוסקת בתעמולה ופולחן אישיות, משיסוי נגד האזרחים הערבים, מהסתה נגד אזרחים יהודים שמתנגדים לשלטון הריקבון, מהפיכת כל יריב פוליטי לבלתי לגיטימי, מהסתה כוזבת נגד מערכת המשפט, ממינוי שומרי סף נרצעים וחסרי חוליות, מהפיכת כל האזרחים לבני ערובה של נאשם שיודע שהוא יורשע ולכן ירתום את שלטונו לחילוצו ממשפטו הפלילי, ממשטרה גרועה ורקובה ואלימה במוקדים רבים בתוכה, מביזוי היהדות, מאפליית נשים, ממניעת תחבורה ציבורית בשבת (הנפגעים הם עניים ומעמד ביניים. רובנו), מריקון מוסדות דמוקרטיים מכל תוכן, ממינויים כושלים, מקידוש תרבות השקר והעילגות, מדריסת החלש בידי החזק, מהזנחת מערכות הבריאות והחינוך והרווחה, ממכירת נכסי ציבור בנזיד עדשים למתי מעט מקושרים ועשירים, מגזענות אתנוצנטרית כעורה וחמורה ומהעמקת השעבוד של הסוהר הישראלי כל עוד הוא משעבד את האסיר הפלסטיני.

מול שתי העמדות הללו, מצחיק, עצוב וגם נלעג לראות כיצד מצליח גדעון לוי גם להתנגד לאפרטהייד ולדיקטטורה הצבאית בגדה וגם לתמוך באיש החורבן וההסתה

כן, צריך להיאבק בכל ממשלה שמותירה את האפרטהייד בגדה על כנו ואף מעמיקה אותו. וצריך גם לבלום את שובו של הנוכל המשסה שחולל חורבן עצום במדינת ישראל.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

זה נראה כמעין סגירת מעגל: להקת הגבעטרון מגבע, נסיכת התרבות הקיבוצית, עושה מחווה למאסטרו צביקה פיק שהלך השבוע לעולמו. מחווה לאיש שנתפס בצעירותו כניגוד כמעט מושלם להוויית הקיבוצים ול"ארץ ישראל העובדת", כאליל נוער טווסי – מטורזן שמחבר ומבצע שירי פופ נחותים.

זה נראה כמעין סגירת מעגל: להקת הגבעטרון, נסיכת התרבות הקיבוצית, עושה מחווה למאסטרו שהלך השבוע לעולמו. מחווה לאיש שנתפס בצעירותו כניגוד כמעט מושלם להוויית הקיבוצים ול"ארץ ישראל העובדת"

ביום מותו הועלה לרשת על-ידי גל"צ וגלגל"צ שיר שביצעה להקת הגבעטרון – "מת אב ומת אלול". לפי אחד המשאלים זהו שירו האהוב ביותר.

את ההתייחסות לצביקה פיק כאל "גורם שלילי", המייצג התנגשות בין תרבויות, ממחיש בבוטות סיפור ההתחברות בינו לבין המשורר נתן יונתן מקיבוץ שריד. הסיפור פורסם באתר הספרייה הלאומית ב-23 לספטמבר 2021, לרגל יום הולדתו ה-98 של יונתן שנפטר בקיץ 2004 והיה המשורר המולחן ביותר בזמר העברי.

המפגש הראשון בין הטקסטים הנפלאים של יונתן והווירטואוזיות המוסיקלית של פיק התחולל ב-1976. דן אלמגור היה האחראי לשידוך. הוא הציע למשורר שצביקה פיק ילחין את שירו "השנים שעברו". לפי אלמגור, יונתן הקיבוצניק כמעט התחלחל. הוא החוויר ואמר "צביקה פיק? יזרקו אותנו מהקיבוץ!" לאחר ששמע את הניגון נחה דעתו. וכך נפתח השיר "השנים שעברו":

השנים שעברו בין אביב לענן
כבר חלפו ואינם. כבר חלפו ואינן.
אך שדה שנזרע בין ענן ואביב
מלבלב ומניב מלבלב ומניב.

אותו שיתוף פעולה ראשון בין המשורר והמלחין-זמר הכשיר את הקרקע להלחנת השיר "נאסף תשרי" אשר נבחר לימים כשיר הכי אהוב של צביקה פיק. פיק הלחין את השיר האלמותי בעקבות פנייתה של דליה הלר מ"קול ישראל", עורכת מצעד הפזמונים לשנת 1977.עם הצלחתו המרגשת של השיר נוצר קשר מיוחד בין המשורר והמלחין. "שנינו הרגשנו שיצרנו משהו גדול מהחיים" אמר צביקה פיק בראיון.

את ההתייחסות לצביקה פיק כאל "גורם שלילי", המייצג התנגשות בין תרבויות, ממחיש בבוטות סיפור ההתחברות בינו לבין המשורר נתן יונתן מקיבוץ שריד. לפי דן אלמגור, האחראי לשידוך, יונתן כמעט התחלחל

השיר פורסם לראשונה ב-1974, כשנה לאחר נפילת ליאור, בכורו של נתן יונתן, במלחמת יום הכיפורים. יונתן פתח בשורות הראשונות משירו של רבי שמואל הנגיד, מגדולי המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים. שמואל הנגיד שר על חילופי העונות ועל הצורך בחום אנושי בימי החורף הקרים. ומכאן הפליג נתן יונתן לשיר שכול על לכתו של ילדו שהלך לפני (ה)אב ונאסף אחרי תשרי, וכך נותרה מהקיץ "רק גחלת עמומה".

"בהתחלה", סיפר צביקה פיק בראיון, "לא התעמקתי במילים, ההלחנה זרמה די מהר. תוך כדי ההקלטה הבנתי שקורה פה משהו לא רגיל, משהו גדול מאוד". הנה השיר:

נאסף תשרי

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך. אולי בסוף המערב
בין ים ליבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…".

יש אומרים שהשיר הזה פרץ את דרכו של צביקה פיק אל לב הקונצנזוס. אבל התקבלותו בקיבוצים לא הייתה מהירה ומיידית. ההסתייגות מצביקה פיק נמשכה והתמידה גם בשנות השמונים.

יש אומרים שהשיר הזה פרץ את דרכו של צביקה פיק אל לב הקונצנזוס. אבל התקבלותו בקיבוצים לא הייתה מהירה ומיידית. ההסתייגות מצביקה פיק נמשכה והתמידה גם בשנות השמונים

כך, למשל, זכור לי שהוא לא נכלל ברשימת האמנים והמרצים המומלצים שהוצעו לקיבוצים בתיווכו של מדור המופעים במחלקת התרבות של תנועת הקיבוץ-הארצי. אחדים מקיבוצי השומר-הצעיר הזמינו את פיק ביוזמתם, בלי תיווכו של המדור. ההזמנה הפרטיזנית נראתה אז חריגה ונועזת למדי.

קיבוצניקים עדיין התקשו אז לחרוג מתפריט השירים שבו שלטו נעמי שמר, נחצ'ה היימן, סשה ארגוב וכיו"ב. המשיכו לדבוק ב"שירי ארץ-ישראל היפה", בנעימות רוסיות, שירי להקות צבאיות וכן שירי חלוציות ופטריוטיות אשר כונו באירוניה כלשהי "שירי סוכנות".

הקיבוצים ותנועות הנוער עדיין ניסו אז להתבצר בתוך בועה ולהישמר מרוחות פרצים של תרבות מערבית פופולרית. להימנע ממוזיקה קלה וחפה מאידיאולוגיה, מבלשים ומספרי סטלאגים, שנחשבו ל"ספרות זולה", מקולנוע הוליוודי ושאר מוצרי תרבות מהז'אנר הקל והקלוקל. צביקה פיק נתפס, כמובן, כמגלם מובהק של אותה תרבות שממנה הם ניסו להישמר.

הייתה זאת כמובן מלחמת מאסף אבודה. החומות נפלו בהדרגה. המחווה של להקת הגבעטרון למאסטרו אכן סוגרת מעגל.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

תקציר הפרקים הקודמים: סומליה מדינה שסועה, חולה, מדממת ומורעבת במזרח אפריקה מנסה לשים קץ למלחמת אזרחים בת שנה. השלטון המקומי במוגדישו הבירה כושל באספקת מזון ותרופות למיליונים העקורים שנדדו לכיוון עיר הבירה בתקווה לארוחה מזינה.

התקשורת הבינלאומית מצליחה לעורר את דעת הקהל בעולם, ונשיא ארה"ב דאז ג׳ורג׳ וו. בוש מאשר לשלוח 20,000 חיילים אמריקאים לסומליה לאבטחת דרכי חלוקת המזון והוצאתם מהנמל כדי שיחולקו לנצרכים ולא לחמושים.

וכשכוחות אמריקאים עומדים להגיע באישון לילה מהים ומהאוויר – גם התקשורת האמריקאית מתגייסת לכיסוי התקשורתי. וכך אנחנו, הצוות הישראלי של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים לרציפי נמל מוגדישו בתחילת דצמבר 1992.

המשלחת הגדולה של NBC מגיעה למנחת מוגדישו (צילום: חנני רפופורט)

*  *  *

חצות ועדיין כלום לא קרה. לילה ארוך מחכה לנו. אנחנו תופסים תנומה על רציף הבטון. אני מחבק את התרמיל שמשמש כרית ביד אחת ובשנייה את המצלמה הקטנה, מצלמת הווידאו שלקחתי איתי למשימה. אני לא יכול שלא לחשוב על הסיטואציה המוזרה המתפתחת על רציף הנמל במוגדישו. הפעם האחרונה ששכבתי כך בחושך על אם הדרך הייתה בטירונות במחנה 80, 22 שנים קודם לכן.

חצות ועדיין כלום לא קרה. לילה ארוך מחכה לנו. אנחנו תופסים תנומה על רציף הבטון. אני מחבק את התרמיל שמשמש כרית ביד אחת ובשנייה את מצלמת הווידאו הקטנה שלקחתי איתי למשימה

וְאָז כְּשֶׁאַשְׁמֹרֶת תִּיכוֹנָה נוֹשֶׁקֶת לַשְּׁלִישִׁית, הַיָּרֵחַ שַׁקַּע וְהַחַמָּה עוֹד לֹא הֵנֵצָּה, הֵגִיחוּ הנַחָתִים האָמֵרִיקָאִים מֵהַיָּם. אנחנו מתעוררים מרעש גדול; רימוני הלם, פצצות תאורה, וצרחות של אנשי הכוחות המיוחדים: "don’t fucking move!"

שיט, הם נחתו מהים ואנחנו ישנו. אני מביט מסביב ולא רואה את הצוות שלי.

אני לוחץ על כפתור ההפעלה של מצלמת הווידאו הקטנה שצמודה אלי ומתחיל להנציח את המעמד. לא רואים כמעט כלום. רק צלליות לאור הירח. שומעים קולות. אנשי הקומנדו האמריקאי מופתעים לגלות שהצלליות השוכבות על הרציף הם עיתונאים זרים, עשרות מהם, שרק מחכים להזדמנות לצלם את הכוחות הנוחתים.

המרינס על החוף במוגדישו, 1992 (צילום: חנני רפופורט)

שוכב על הבטן, רגליים פסוקות, מחבק אלי את המצלמה כשאני מנסה לייצב אותה אבל גם להסתיר אותה מעיני הנחתים המסתערים אל עבר הדמויות על הרציף.

אני לא מודע לכך שכוח שני של קומנדו אמריקאים, כוח המורכב מלוחמי יחידת העילית Navy SEALs שפשט על החוף מדרום לנמל במטרה לאבטח את החוף לנחתות המתקרבות עם הכלים הכבדים ועוד מאות חיילים, נתקל שם בהפתעה גמורה בתאורת המצלמות שהעבירו בשידור חי בשעת צפיית השיא בחוף המערבי של ארצות-הברית את הנחיתה שלהם מהים בסירות הגומי הקטנות.

כוח שני של קומנדו אמריקאים, עם לוחמי יחידת העילית Navy SEALs שפשט על החוף מדרום לנמל, נתקל בהפתעה גמורה בתאורת המצלמות, שהעבירו זאת בשידור חי בשעת צפיית השיא בחוף המערבי בארה"ב

כולנו שוכבים על רציפי הבטון החשוף מול המים. מהעבר השני קיר קונטיינרים בגובה של בנין בן שתי קומות, שהוקם על מנת להגן על הנמל מירי מהצד הצפוני של מוגדישו, הנמצא בשליטת כנופייה אחרת.

צעקות הקרב של המרינס מקפיאות את הדם, את שלי לפחות.

"Don’t you move your hand, or I will shoot you!".

"Keep your hands above your head, hands above your head!"

אני מנסה לפזול תוך, כדי שהראש מנשק את הבטון, מחפש את הצוות שלי  ומישהו מעלי צורח: "Heads down don’t look around! Get down! Get down!".

אני מנסה להזיז רגל ומגלה נחת אמריקאי מטר ממני עם נשק מכוון לי לראש.

למרות שבקצה השמיים כבר מחוויר אור ראשון, אי אפשר עדיין להבחין בקווי הפנים הצבועות בצבעי הסוואה של החיילים על הרציף.

אני שוב פוזל אל המצלמה המונחת לצדי. היא עדיין מקליטה. אבל אני שם לב שהנחתי אותה על צידה! אני חושב אם כן או לא לנסות לתקן את הזווית, אבל צללית חמושה בנשק ארוך נובחת עלי מיד:

"Put your face in the dirt, Put your face in the dirt!".

אני מנסה להזיז רגל ומגלה נחת אמריקאי מטר ממני עם נשק מכוון לי לראש. למרות שבקצה השמיים כבר מחוויר אור ראשון, אי אפשר עדיין להבחין בקווי הפנים הצבועות בצבעי הסוואה של החיילים על הרציף

אני מוותר על הרעיון להזיז את מצלמת הווידאו.

הוידאו שצילמתי תוך כדי  מהלך ההשתלטות של המרינס על הנמל במוגדישו

חמש-עשרה דקות, אולי יותר, שנראות כמו נצח והכוחות המיוחדים האמריקאים משתלטים על שטח הנמל, תופסים עמדות, כשבינתיים אמנם השמש עוד לא זרחה אבל אור ראשון מלא מפציע.

ברור שהרעש של מנועי הדיזל שאנחנו שומעים במרחק לא גדול מאתנו הוא רעש של מנועי הרחפות והנחתות המביאות מהים אל החוף שמדרום לנמל את הכלים הכבדים, ועליהם כבר רכובים כ-1500 לוחמי המרינס, אלה המגיעים לאחר שהיחידות המיוחדות  אבטחו את ראש הגשר בנמל, בשדה התעופה ועל החוף.

כשהשמש מפציעה במזרח, החיילים האמריקאים שבנמל מחליטים שהגיע הזמן לפנות את התקשורת מהשטח. הקולונל מפקד הכוח שהשתלט על הנמל מגיע ומסביר לנו באדיבות אבל גם בתקיפות, שיתכן שהסיטואציה שתתפתח כאן בין המרינס למקומיים תהיה ״מכוערת״ ויתכן שתהיינה אבדות משני הצדדים והוא לא היה רוצה שאנשי התקשורת יהיו באמצע. עם אור ראשון אנחנו מתחילים לעזוב את השטח כאשר ההליכה אל מחוץ לנמל איטית, בלי תנועות מהירות מדי.

הנמל הפך בתוך שעה קלה לבסיס אמריקאי עם הליקופטרים יורדים ועולים, ומטוס גלקסי גדול ראשון מגיע לנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי הסמוך.

מרינס במוגדישו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב עוצר ביציאה מהנמל ואנחנו מצלמים אותו מסכם את הלילה. זה יכול להיות הקטע שיסיים את הדיווח או קטע מגשר ל-מה יהיה עכשיו על סומליה. מהבוקר נמצאים כאן כאלפיים חיילים ראשונים של כוח רב לאומי שאמור להגיע בימים הקרובים ליותר מ-30,000 חיילים.

הקולונל מפקד הכוח שהשתלט על הנמל מסביר לנו באדיבות אך בתקיפות, שיתכן שהסיטואציה שתתפתח בין המרינס למקומיים תהיה ״מכוערת״ עם אבדות לשני הצדדים והוא לא רוצה את אנשי התקשורת באמצע

הכותרות בכל עיתוני העולם באותו הבוקר היו כמעט זהות וסיפרו על ההפתעה שחיכתה לנחתים שגילו כ-250 אנשי תקשורת מוכנים להאיר עליהם בפנסי התאורה – כלום ושום דבר שהתאמנו לקראתו בבסיסם Camp Pendleton שבקליפורניה.

טום ברוקאו, כוכב רשת NBC מגיש את המהדורה מגג שדה התעופה במוגדישו (צילום: חנני רפופורט)

הכוחות האמריקאים מצאו עיר בה ההרס גדול. אין בניין שנותר שלם ועומד על תילו. מה שניתן היה להישדד – נשדד, נגנב, נותץ, נשרף ונהרס. תילי אבן לצד גרוטאות ברזל ואשפה. התשתיות הרוסות, הכבישים הבודדים שהיו במדינה נחרשו על ידי שרשראות כלי המלחמה. נפילות של פגזים השאירו צלקות באספלט. כלי רכב שרופים, וכמובן מחנות הפליטים הנטועים בכל חלקה פנויה. חושות קש מכוסות ביריעות פלסטיק ירוקות, שאריות של שקי גרעינים שנתרמו על ידי ארגוני סעד אמריקאים ואירופאים.

מוגדישו 1992 (צילום: חנני רפופורט)

מוגדישו 1992 (צילום: חנני רפופורט)

האמריקאים לא מתכוונים לבנות את העיר מחדש. גם המקומיים לא באמת בעניין. קלאב-מד מוגדישו לא ייפתח כאן בשנים הקרובות למרות חוף הים הארוך, החול הלבן, מזג האוויר השמשי לאורך השנה כולה ומטבח איטלקי משובח – שאריות הקולוניאליזם הרומאי של תחילת המאה העשרים. לובסטרים שקופצים לצלחת היישר ממימי האוקיינוס ההודי. גן עדן שכבר לא יהיה כאן.

קלאב מד כבר לא יהיה כאן במוגדישו (צילום: חנני רפופורט)

ספוילר: האמריקאים עזבו שנה וחצי לאחר אותו לילה שנחתו בנמל מוגדישו לאחר שספגו אבדות בנפש. הנשיא הדמוקרטי שנבחר ביל קלינטון, אשר החליף את הנשיא הרפובליקאי ג׳ורג׳ וו. בוש, קיבל החלטה לזנוח את המדינה הזאת לגורלה ולהחזיר את החיילים הביתה במרץ 1994. גם כוחות האו״ם הבינו שהניסיונות להביא תקווה למדינה עקרים ועזבו את סומליה במרץ 1995.

ספוילר: האמריקאים עזבו שנה וחצי מאותו לילה שנחתו בנמל מוגדישו לאחר שספגו אבדות בנפש. הנשיא הדמוקרטי שנבחר קלינטון, שהחליף את הנשיא הרפובליקאי בוש, החליט לזנוח את המדינה הזו לגורלה

אנחנו מסיימים את שבוע השידורים ממוגדישו, מפרקים את טון הציוד שהבאנו אתנו, מעמיסים את ארגזי המתכת שוב על המשאיות שהביאו אותנו לכאן לפני שבוע, ואנחנו בדרכנו למנחת, שם יחכה לנו מטוס האנטונוב הרוסי וייקח אותנו לניירובי. שם ניפרד מהלהקה ונטוס חזרה מניירובי לתל-אביב דרך לונדון.

על הטיסה חזרה – בפרק הבא.

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.