תפקיד הבחירות בדמוקרטיה איננו לבחון מה טוב ומה רע, אלא לאפשר ספירה כמותית. אם הרוב אינו מעוניין בדמוקרטיה, לא ניתן לכפות אותה עליו על ידי מיעוט. 

אם הרוב אינו מעוניין בדמוקרטיה ליברלית – עם הפרדת רשויות עצמאיות ומתפקדות, עם שלטון החוק החל גם על השליטים, עם שויון בפני החוק, עם שומרי סף שלא ממונים על ידי השליטים ולא יראים מפניהם, עם רשות שופטת עצמאית ולא מסורסת שבולמת עריצות השילטון, עם תקשורת חופשית, ביקורתית, לא מפוחדת ולא מאויימת, עם שויון זכויות בין כל האזרחים ללא הבדלים – אם הרוב אינו מעוניין בדמוקרטיה כזאת, לא ניתן לכפות אותה עליו על ידי מיעוט.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שחברה נסוגה ממצב של דמוקרטיה מתפקדת, בתהליך שראשיתו באמצעות הכלים הדמוקרטים עצמם (בחירות, חקיקה וכו').

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שחברה נסוגה ממצב של דמוקרטיה מתפקדת, בתהליך שראשיתו באמצעות הכלים הדמוקרטים עצמם (בחירות, חקיקה וכו').

למעשה, אפילו הספונסר של ראש הממשלה שלנו, המיליארדר שלדון אדלסון, כבר ציין לפני מספר שנים ש"לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה. זה לא כתוב בתורה". אחרי הכל, דמוקרטיה זה לא עסק מניב כמו קזינו במקאו בעלות של 4.4 מיליארד דולר.

דמוקרטיה, כמו בריאות, מוערכת בעיקר כאשר כבר איננה.

לכן, אזהרות מוקדמות על פגיעה צפויה, בבריאות או בדמוקרטיה, פחות משכנעות את המוזהרים – מאשר הפגיעה עצמה כאשר היא כבר מתממשת.

משום כך, הרוב יזהה פגיעה קשה שכבר התרחשה, אך לא בהכרח ישתכנע מראש לגבי סכנת פגיעה קשה שצפויה. התסמונות ידועות: לי זה לא יקרה, אסור להשוות, ודומיהן.

כלום לא קשור לכלום וכאן, אף אחד לא רוצה להיות 'הראשון לזהות'.

אזהרות מפני חורבן, הן תמיד תפקיד של מיעוט. מיעוט שאומר: גם לי זה יכול לקרות אם לא אזהר, גם לנו.

חשוב לזכור ולא להתבלבל: בניגוד לאידיאל בספורט, בדמוקרטיה לא הטוב יותר מנצח אלא הפופולארי יותר. בעל הרייטינג והיכולת לסנוור ולעוור. החזק והגדול יותר, מספרית

וכידוע מההיסטוריה, לא תמיד (בלשון המעטה) יש בכוחו של המיעוט להצליח לשכנע באזהרותיו ולמנוע חורבן גדול. בגלל זה הוא מיעוט.

חשוב לזכור ולא להתבלבל: בניגוד לאידיאל בספורט, בדמוקרטיה לא הטוב יותר מנצח אלא הפופולארי יותר, בעל הרייטינג והיכולת לסנוור ולעוור, החזק והגדול יותר, מספרית.

תפקיד הבחירות בדמוקרטיה איננו לבחון מה טוב ומה רע. תפקיד הבחירות הוא לאפשר ספירה, ורק הכמות קובעת. רק הכמות היא הקריטריון ל"ניצחון".

מה טוב ומה רע, מה בנה ושיפר ומה הרס והשחית – רואים אחר כך, רק אחרי ההתממשות, של ההבטחות או של האזהרות.

בתמונה: אירופה בחורבנה הגדול במאה הקודמת. אזהרות המיעוט באירופה מפני אוטוריטאריות, הרס הדמוקרטיה ומוסדותיה, פאשיזם ואפליות על בסיס דגל (דג"ל: דת, גזע, לאום) לא שיכנעו את הרוב ולא מנעו את האסונות הגדולים.

תפקיד הבחירות בדמוקרטיה איננו לבחון מה טוב ומה רע. תפקיד הבחירות הוא לאפשר ספירה, ורק הכמות קובעת. רק הכמות היא הקריטריון ל"ניצחון"

החורבן הממשי לעומת זאת, כן שיכנע את הרוב בצורך לבנות חברה מושתתת על ערכים אחרים, יותר פלורליסטית, יותר דמוקרטית, יותר פתוחה לאחרים, מבוקרת ומאוזנת, ללא עריצות הרוב נגד המיעוט וללא שליטים מעל לחוק וחסינים מפניו.

חורבן איננו תוצאה רק של פצצות

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים

עלייתו של משטר חדש בסוריה על חורבות משטרו של בשאר אסד זוכה ליחס קריר למדי במצרים. נכון לכתיבת שורות אלו, לא הגיעה לדמשק אף משלחת מצרית רשמית כדי לפגוש את נציגי המשטר הסורי החדש.

אמנם המשטר המצרי נוקט שפה דיפלומטית, המתאפיינת בהבעת רצון להבטיח את יציבותה של סוריה ובתמיכה באחדותה, אך מאידך גיסא, הוא מגלה חשש מהותי מפני צמיחת ישות אסלאמיסטית טרוריסטית פרו-טורקית על אדמת סוריה.

ד״ר מיכאל ברק הוא חוקר בכיר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור ICT, מרצה באוניברסיטת רייכמן וחוקר מצרים במרכז משה דיין לחקר המזה״ת ואפריקה. תחומי מחקרו הם: אסלאם פונדמנטליסטי, טרור אסלאמי, מצרים המודרנית, אסלאם פוליטי - האחים המוסלמים, הזרם הסלפי והסופי בעולם הערבי ורשתות חברתיות בעולם הערבי.

מה אתם רוצים מיצחק הרצוג? למה ציפיתם? לנשיא אמיץ? דעתן? יוזם? מוביל? נשיא עם ביצים, שלא פוחד לומר את מה שהוא חושב? נשיא אקטיבי, שנלחם, למשל, בשחיתות השלטונית?

למה ציפיתם? לנשיא עם עמוד שדרה? עם חזון? למנהיג בעל השראה? לדמות כריזמטית, שתאחד את העם? למה ציפיתם מהאזרח מספר 1? לאישיות שהיא מעל הפוליטיקה?

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.

אחרי הרמת דגל אדום שמטרתו להזהיר ולהתריע מפני ההליכים הדיקטטוריים שאנו נמצאים בעיצומם, כמו שהם מוצגים בספר "על הרודנות" של טימותי סניידר, מגיע ספרו הדקיק של אומברטו אקו "הפשיזם הנצחי" (במקורו מאמר) ומקל עלינו באיתור 14 סימנים לזהות את שלטון פשיסטי.

כל אחד מהסימנים הבאים מהווה, עם יישומו, מצב שלטוני של קדם פשיזם, ומצביע על הרגע שלפני ההפיכה למשטר פשיסטי:

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.