בשנים האחרונות, בעיקר מאז פרוץ מגפת הקורונה, השיח על המוות, ההכנה והמודעות אליו גוברים. מה שהיה בעבר נושא ששותקים עליו, עולה בשנים האחרונות ביתר שאת, ואיתו גם העיסוק בשאלה איך לסיים את החיים.

בישראל, "חוק החולה הנוטה למות", שנחקק בשנת 2005, הגביר את העיסוק במוות ואת הטיפולים המאפשרים לחולה בסוף חייו. זאת כדי שיוכל להחליט האם הוא מעוניין להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים – הנשמה, זונדה וכדומה, או לקבל טיפול משכך כאב, ולהיפרד מהחיים בהקלה מקסימלית של הסבל. לאורך השנים הוקמו והתרחבו יחידות המעניקות טיפול של הוספיס בית, המספקות טיפולים מונעי סבל, שמטרתן לעזור לנו לסיים את חיינו באופן קל, לא מיוסר ונינוח מבחינה פיזית.

חוק "החולה הנוטה למות" מ-2005, הגביר את העיסוק במוות ואת הטיפולים המאפשרים לחולה בסוף חייו, כדי שיחליט אם ברצונו להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים או להיפרד מהם בהקלת הסבל

אך לא רק הטיפול התרופתי לשיכוך הכאב בסוף החיים חשוב ומשמעותי, אלא גם הטיפול בכאב הנפשי. הקרבה למוות היא מצב קיצון. המחלה המאיימת על הגוף מאיימת גם על נפשו של האדם החולה, וגם על נפש קרוביו. כדי לתת מענה למצוקה הנפשית, התפתחה מגמת "הליווי הרוחני להקלה בסבל בסוף החיים", המהווה טיפול משלים לטיפול התרופתי.

המלווים הרוחניים, מגיעים לביתו של החולה הסופני במטרה להקל על כאבי הרוח והנפש. המפגש עם המוות הקרוב מעלה שאלות על חייו של האדם, על קשריו עם משפחתו וקרוביו, מועקות בלתי פתורות, רגשות אשם וחרדות.

אנחנו מגיעים עם פתיחות מחשבתית, אהבה וחמלה. תפקידנו הוא להגיע במצב של קליטה, מוכנים לשמוע את היושב על לבו של האדם ועל לבם של קרוביו, ולתת להם את האפשרות לפתוח את הסוגיות הלא פתורות, הפחדים והרגשות, באופן מבוקר ותהליכי.

מזה שש שנים, אני מלווה חולה ALS. התקשורת בנינו כמעט ובלתי אפשרית. כשמצבו היה טוב יותר, התכתבנו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. היום אנו כבר לא מצליחים. אני מנסה לקרוא את שפתיו, אך במקרים רבים לא מצליח לפענח.

הוא לא רוצה לשוחח איתי על המוות הקרב, ולרוב גם לא מעוניין לפתוח עניינים מן העבר. אבל הוא מעוניין בחברה. מצאתי את תפקידי בלבוא אחת לשבוע לביתו, לשמח אותו במוזיקה, תיפוף ושירה משותפים.

הוא לא רוצה לשוחח איתי על המוות הקרב, ולרוב גם לא מעוניין לפתוח עניינים מן העבר. אבל הוא מעוניין בחברה. מצאתי את תפקידי בלבוא אחת לשבוע לביתו, לשמח אותו במוזיקה, תיפוף ושירה משותפים

הרגעים המשותפים הללו, של מפגש בין בני אדם, מאפשרים לשכוח לרגע את הכאב של הפרידה מהחיים, את המועקה והחרדה, ולהתמסר לתחושת חיות ואהבה שאינן תלויות בדבר.

משפחות שליוויתי מגיעות עם כאב עצום, על מה שהיה ועל מה שלא יהיה עוד. אני מנחה אותן לבקש את סליחתו של החולה על פגיעות או כאבים מהעבר, ולפתוח עניינים לא סגורים, תוך החזקת ידו של החולה.

הזכות לעזור לבן אדם בסוף חייו ולבני המשפחה גדולה מאוד. החמלה, הסליחה והשחרור של החולה לדרכו, לאחר התמודדות עם המוות הקרב, מקלה על הרוח והנפש.

בחודש שעבר, הכנס השנתי של העמותה בה אני מתנדב, עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד). הכנס הוא הזדמנות נוספת להנגיש לציבור הישראלי את הזכויות שמעטים מכירים, ושהמדינה לא טורחת ליידע לגביהן – לבחור לסיים את החיים בכבוד – בהפחתה מקסימלית של הסבל.

עמותת ליל"ך הוקמה אמנם במטרה להנגיש את הזכויות הנלוות לחוק החולה הנוטה למות, אך מייסדי העמותה גם הבינו, בשלב מוקדם, כי לא רק הטיפול התרופתי תורם להקלת הכאב בסוף החיים.

משפחות שליוויתי מגיעות עם כאב עצום, על מה שהיה ועל מה שלא יהיה עוד. אני מנחה אותן לבקש את סליחתו של החולה על פגיעות או כאבים מהעבר, ולפתוח עניינים לא סגורים, תוך החזקת ידו של החולה

השאלה איך יראו ימינו האחרונים, ואיך יימנע מאתנו וממשפחתנו סבל רב ומתמשך, תלויה רבות גם בהחלטה לקבל נפשית את מותנו ולהתמודד עם מה שהיה בחיינו.

הרב דובי אביגור הוא רב הומניסטי חופשי, מתנדב בעמותת ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד ומתגורר ברקפת, משגב.