בשנים האחרונות, בעיקר מאז פרוץ מגפת הקורונה, השיח על המוות, ההכנה והמודעות אליו גוברים. מה שהיה בעבר נושא ששותקים עליו, עולה בשנים האחרונות ביתר שאת, ואיתו גם העיסוק בשאלה איך לסיים את החיים.

בישראל, "חוק החולה הנוטה למות", שנחקק בשנת 2005, הגביר את העיסוק במוות ואת הטיפולים המאפשרים לחולה בסוף חייו. זאת כדי שיוכל להחליט האם הוא מעוניין להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים – הנשמה, זונדה וכדומה, או לקבל טיפול משכך כאב, ולהיפרד מהחיים בהקלה מקסימלית של הסבל. לאורך השנים הוקמו והתרחבו יחידות המעניקות טיפול של הוספיס בית, המספקות טיפולים מונעי סבל, שמטרתן לעזור לנו לסיים את חיינו באופן קל, לא מיוסר ונינוח מבחינה פיזית.

הרב דובי אביגור הוא רב הומניסטי חופשי, מתנדב בעמותת ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד ומתגורר ברקפת, משגב.

אחת לשבוע, בערך, אני מאנפרנד מישהו מחברי הפייסבוק שלי. זה מתחיל הרבה קודם, בהחלטה אם לאשר למישהו שפנה אליי בבקשת חברות בפייסבוק את החברות.

העיקרון המנחה אותי בהחלטה אם לאשר למישהו חברות או לא הוא זה: האם יש פוטנציאל שדברים שהוא כותב או מעלה לדף הפייסבוק שלו יעצבנו וירגיזו אותי. התרגזות והתעצבנות אינן טובות לבריאות, כך קראתי, ובמקרה זה לא מדובר בבריאות תיאורטית אלא ממש בבריאות שלי.

בעוד שאחיות ואחים בישראל מובילים את אחת ההתפתחויות המרשימות במערכת הבריאות – כוחות מקצועיים, אקדמיים וקליניים שמצילים חיים – המדינה ממשיכה להתעלם מצוותי הסיעוד. ללא שכר הוגן, תקינה מספקת והכרה חוקית – מערכת הבריאות תקרוס. הגיע הזמן לשינוי, ויום האחיות הבינלאומי שחל השבוע הוא זמן טוב להזכיר זאת.

*  *  *

ברקע שביתת המורים והגננות, שהציפה שוב את עומק המשבר במערכת החינוך, הספקנו לשכוח מגזר ציבורי נוסף שעומד בפני סכנת קריסה. הוא, לעומת אנשי חינוך, לא יכול להרשות לעצמו להשבית את המערכת, גם לא לשעה. מדובר בצוותי הסיעוד במערכת הבריאות של מדינת ישראל. גם הם סובלים משכר נמוך, מתנאים ירודים ומחוסר הערכה, אלא שאינם יכולים לשבות מכיוון שעוסקים בהצלת חיי אדם.

בלה וולושין היא אחות, מומחית קלינית לסוכרת ומרצה ומרכזת ההכשרות הקליניות בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.