"את קולטת מה אנחנו עושות?" היא מסובבת אליי מבט עצוב.
"מה?" אני שואלת.
"מחנכות אותם למלחמה".

זה היה בשנה שבה ציינו שלושים שנה למלחמת יום כיפור. עשרים שנה חלפו מאז, ועדיין השיחה הזאת תקועה לי בראש. שתי מחנכות מותשות מיום ארוך של צעדה לציון שלושים שנה למלחמה, יושבות לרגע קטן של נשימה על רקע שמיים כתומים של שקיעה.

בראש אני זוכרת במעומעם ששיא האירוע היה תצוגת אש – חלק מהחיילים שצעדו אתנו במהלך היום עלו על טנקים ותותחים והופיעו לפנינו כאילו אנחנו בהצגה באמפי קיסריה. אבל אותי, כרכזת שכבת יב', מה שהכי עניין באותו יום היה להחזיר את כולם הביתה בשלום.

זה היה בשנה שציינו 30 שנה למלחמת יום כיפור. אני זוכרת במעומעם ששיא האירוע היה תצוגת אש – חלק מהחיילים שצעדו אתנו במהלך היום עלו על טנקים ותותחים והופיעו לפנינו כאילו אנחנו בהצגה באמפי קיסריה

אני מביטה בה, ולא מבינה. מה לא בסדר?

חייתי בתוך המערכת. באתי מתוך תוכה. שנים של חינוך לציונות, לאהבת הארץ, לגאווה בעם היהודי שנלחם על הבית. שנים של סיפורי שואה וסיפורי מלחמות. שנים של סיסמאות מנוסחות היטב, שכולנו יודעים לדקלם גם מתוך שינה: "מדינה קטנה מוקפת אויבים", "כל העולם נגדנו", "הם רוצים לזרוק אותנו לים".

מיתוסים ללא סוף על מלחמות מעטים מול רבים, מימי התנ"ך ועד היום.

תמיד היינו ולעולם נהיה "דוד מול גוליית" .

טקס יום זיכרון שנתי בצופים. ההתרגשות שלי כשאני מקריאה את "קופסת הצבעים". סיבוב הנחת זרים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

על כל זה גדלתי, מגיל שש ועוד מעט שישים.

זוכרת את עצמי כילדה, מחזיקה את היד של אבא, הקצין הגבוה במדי א'; וכאישה בוגרת, מורה ומנהלת, מניחה זרים על קברי בוגרי בית הספר בגאווה גדולה, ומסיימת את הסיבוב בחלקה 11 ליד הקבר של דוד יצחק, שם התקיים המפגש השנתי של המשפחה המורחבת. שם, סביב הקבר של יצחק עם הסיפורים של אמא ודודה חיה, המושג מ"שואה לתקומה" קיבל את הביטוי המוחשי ביותר שלו.

שנים של סיסמאות שכולנו יודעים לדקלם מתוך שינה: "מדינה קטנה מוקפת אויבים", "כל העולם נגדנו", "רוצים לזרוק אותנו לים". מיתוסים על מלחמות מעטים מול רבים, מימי התנ"ך ועד היום. תמיד היינו "דוד מול גוליית"

מורה, מחנכת, מנהלת בית ספר. באמת חשבתי שאני יודעת.
לא היה לי ספק שאני מחנכת את התלמידים שלי לאמת, למה שנכון.
לא ידעתי אז, ולא הבנתי.
והיום אני מכה על חטא.
חטא הבורות, חטא אי ההבנה, חטא היוהרה.

אתם מבינים?

חינכתי  לראות את האחר, בזמן שבעצמי לא ראיתי שיש פה אחר, עם שלם, אחר, שרוצה לחיות על אותה אדמה, שהיא גם אדמתו.

כי יש פה שני עמים, ותמיד היו פה שני עמים, ואולי מדויק יותר לומר, שתמיד היו פה עמים שונים.

ואנחנו? אנחנו ניצלנו את ההזדמנות שנוצרה ולקחנו. לקחנו במה שנראה לנו זכות, אבל לקחנו בכוח. והמשכנו לקחת בכוח כל השנים. עד ששכרון הכוח העביר אותנו על דעתנו, והיום הפכנו אותו לשגרת חיים. שגרת הכיבוש, שגרת הגירוש, שגרת שליטה צבאית על אזרחים, שגרת מעצרי ילדים באישון לילה, שגרת מעצרים מנהליים ללא משפט, שגרת החינוך לפחד ושנאה.

וחס וחלילה יעז מישהו להשתמש במושגים כמו גטו, גירוש, רשימות אישורי עבודה, רשימות שחורות, עינויים, חס וחלילה להשוות, אסור להשוות.

אז היום אני אומרת , שכן, מותר וצריך להשוות. כי היום, אנחנו המצרים, אנחנו גוליית, אנחנו המשטר הלבן של דרום אפריקה. אנחנו הגרמנים.

מורה, מחנכת, מנהלת ביה"ס. באמת חשבתי שאני יודעת. לא היה לי ספק שאני מחנכת את תלמידיי לאמת, למה שנכון. חינכתי לראות את האחר, בזמן שבעצמי לא ראיתי שיש פה אחר, עם שלם, שרוצה לחיות על אותה אדמה

לימדתי  על שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה וחזרנו על המשפטים "נזכור ולא נשכח" ועל "לא עוד".

אבל אני התכוונתי לא רק עבור יהודים, אלא עבור בני אדם בעולם כולו.

חשבתי שלימדתי על אנושיות, על חמלה, על ראיית האחר, על זה שאין דבר כזה "גזע עליון" – אז איך פתאום אני שומעת אתכם חוזרים על סיסמאות ריקות על "העם הנבחר", "אדוני הארץ" ו"בעלי הבית"?

קוראת בעיתון על איך אתם הורגים אנשים חפים מפשע, על כמה ידכם קלה על ההדק גם כשילד עומד מול קנה הרובה שלכם? ואני מבינה, כמה נורא, שאתם לא רואים את האנשים שמולכם, את הפלסטינים, כבני אדם.

עשרות שנים עמדתי מולכם בכיתה, מכינה אתכם לגיוס, משוחחת אתכם בשיעורי חינוך, עובדת אתכם על טקסי יום השואה ויום הזיכרון, מביאה סיפורים ועדויות, מוציאה אתכם במשלחות לפולין, מדברת אתכם אחרי פיגועים, מבצעים, מלחמות.

נכנסת לכיתה בעיניים דומעות, דקות אחרי ידיעה על תלמיד שנהרג באסון המסוקים.

מהלכת בעדינות בין חגיגות פורים בביה"ס לבין טקס הזיכרון לתלמידות שנהרגו בפיגוע ההוא בדיזנגוף.

ויודעת שמציאות החיים בארץ הזו מורכבת, מורכבת מאוד; ומקווה שתמצאו בתוך המורכבות הזאת את הדרך הטובה.

חשבתי שלימדתי על אנושיות, על חמלה, על ראיית האחר, על זה שאין דבר כזה "גזע עליון" – אז איך פתאום אני שומעת אתכם חוזרים על סיסמאות ריקות על "העם הנבחר", "אדוני הארץ" ו"בעלי הבית"?

בשש השנים האחרונות, החיים הפכו עבורי מורכבים וכואבים הרבה יותר.

שש שנים מאז שנפקחו עיניי וגיליתי את החושך הנורא. את הרוע, הזוועות והפשעים שהעם שלי מבצע, יום יום כשגרה, כמדיניות.

שש שנים של תהליך אישי כואב, של למידה, של בירור הזהות שלי.

הזהות היהודית, ישראלית, ציונית, כבר לא מובנת מאליה, לא ברורה לי יותר.

איך אני יכולה להזדהות כמי ששייכת לעם גזעני, מלא פחד, שנאה, רוע, אלימות?

איך אני יכולה להמשיך לחגוג את ליל הסדר, לשיר שירי חירות, בשעה שהעם שלי מונע חירות מעם אחר?

איך אני יכולה לאחוז דגל ביום העצמאות, כשהסמל שבמרכזו מצויר על בתיכם סביב אגרוף?

איך אני יכולה לצום ביום כיפור, להתפלל ולבקש מחילה על חטאים, תוך כדי שהעם שלי ממשיך לחטוא?

איך אני יכולה לחגוג טו בשבט כשבשמי עוקרים ושורפים עצי זית, מגרשים חקלאים מאדמותיהם?

מה הטעם לחג שבועות כשלביכורים שלנו יש טעם של גניבה?

וימי השואה והזיכרון, שתמיד היו לי קשים, מי היה מאמין עד כמה הם יכולים להיות קשים עוד יותר?

ואני יודעת לומר היום, שלא לימדתי את השיעור הנכון. כי אני רואה שלא הבנו כלום. שישה מיליון קורבנות היו לשווא, אם מה שלמדנו זה להתנהג אותו דבר.

איך אני יכולה לחגוג טו בשבט כשבשמי עוקרים ושורפים עצי זית, מגרשים חקלאים מאדמותיהם? מה הטעם לחג שבועות כשלביכורים שלנו יש טעם של גניבה?

והיום, כשעל שולחן הכנסת עולות הצעות חוק כמו "הצעת החוק למעקב אחרי אנשי ונשות חינוך והכנסת אנשי שב"כ למערכת החינוך"; כשאנשים כמו אבי מעוז מביאים את משנתם האלימה וההומופובית למערכת, ומתקבלים בחיבוק על ידי השר הממונה – אני מסתכלת על המהלך שקורה כאן, במדינה בכלל ובמערכת החינוך בפרט, ונשמתי נעתקת.

האם באמת זה מי שאתם רוצים להיות? חברה שמנהלת מעקבים אחרי אנשי החינוך שלה? חברה שמעצבת את ילדיה לחשוד, להלשין, להפעיל אלימות? חברה שבזה לפלורליזם ולהומניזם ומבקשת להכניס את כולם כאחד לתוך סד מחשבתי אחד, אחיד?

אני מסתכלת בזעזוע על הדבר הזה ומקווה, כל כך מקווה, שמכל מה שלימדתי אתכם לקחתם מספיק הומניזם ופלורליזם וקבלת אחר בשביל להתנגד לכל זה, ולבחור בדרך אחרת.

כאדם, אני מאמינה בלמידה וצמיחה ממשברים.
כמורה, אני מאמינה בלמידה מתוך סימני שאלה.
כאשת חינוך, אני מאמינה באדם, מאמינה במשברים ובצמיחה מתוכם.

ומכיוון שפעם מורה תמיד מורה, אני נותנת כאן חומר למחשבה ולתרגול:

כולנו נוכחנו כבר שמלחמות מסתיימות והופכות להיות רק פרק בהיסטוריה וסדרה בנטפליקס.

האם באמת זה מי שאתם רוצים להיות? חברה שמנהלת מעקבים אחרי אנשי החינוך שלה? חברה שמעצבת את ילדיה לחשוד, להלשין, להפעיל אלימות? חברה שבזה לפלורליזם ולהומניזם?

לכן, תכניסו את השנאה והפחד למגירה; צאו להכיר את המציאות, להכיר את הא.נשים שחיים תחת המגף שלנו, האנשים שמעבר לחומה; ובמקום להגיד יום יבוא, הביאו את היום, במקום להגיד "פעם יהיה פה טוב", תעשו טוב היום, עכשיו.

איריס גור היא מנהלת בית ספר לשעבר, היום פעילת זכויות אדם. פעילה בלוחמים לשלום ובקבוצת פעילי בקעת הירדן. אמא לשלושה אנשים צעירים ולחתולה קשישה, מנהלת בית ספר לשעבר, פעילת זכויות אדם בהווה. לא מוכנה לשתוק מול אי צדק ועוולות. מחזיקה חזק בתקווה ואמונה בעתיד של חיים נורמליים למען הילדים כולם.