"את קולטת מה אנחנו עושות?" היא מסובבת אליי מבט עצוב.
"מה?" אני שואלת.
"מחנכות אותם למלחמה".

זה היה בשנה שבה ציינו שלושים שנה למלחמת יום כיפור. עשרים שנה חלפו מאז, ועדיין השיחה הזאת תקועה לי בראש. שתי מחנכות מותשות מיום ארוך של צעדה לציון שלושים שנה למלחמה, יושבות לרגע קטן של נשימה על רקע שמיים כתומים של שקיעה.

איריס גור היא מנהלת בית ספר לשעבר, היום פעילת זכויות אדם. מנהלת קהילת פעילים.ות בתנועת לוחמים לשלום.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.