הראיות לכך שמתקפת טילי השיוט ההרסנית נגד תשתיות הנפט האסטרטגיות של סעודיה, יצאה משטח איראן – הולכות ונצברות. נראה כי קרב הרגע בו ארה"ב וסעודיה ידרשו להצהיר על כך באופן רשמי.

זהו ללא ספק המבחן הגדול ביותר בפניו ניצב ממשל טראמפ, בתחום מדיניות החוץ. האמינות, ההרתעה והדימוי המעצמתי של ארה"ב במזה"ת, ובזירה הגלובאלית בכלל, מוטלים על הכף.

מפת התקיפה בסעודיה, הפגיעות באתר עיבוד הנפט באבקיק (צילום: U.S. government/Digital Globe via AP))

למה? כי אינטרס הליבה של ארה"ב במזה"ת מאז מלחמת העולם השנייה – ההגנה על הפקת הנפט והזרמתו לשווקים הבינ"ל – ובת בריתה הגדולה במפרץ, ספגו מהלומה מהדהדת, עם השלכות על שוק הנפט הגלובאלי.

מתקפת טילי השיוט על סעודיה מעמידה במבחן את האמינות, ההרתעה והדימוי המעצמתי של ארה"ב במזה"ת ובזירה הגלובאלית בכלל

עכשיו, כל מדינות האזור והיריבות של אמריקה בעולם (סין, צפון קוריאה, רוסיה) מסתכלות על ארה"ב, בוחנות את מהלכיה וממתינות לראות מה תעשה.

מה הן ראו עד עכשיו? שההרתעה של ארה"ב מול איראן ודימוי נחישותה להישאר במזרח התיכון בכלל, כבר חבוטים ושחוקים. זאת, על רקע שורה של התפתחויות בשנה החולפת: החל מהחלטת טראמפ לצמצם את נוכחות הכוחות האמריקאים בסוריה ובאפגניסטן; עבור דרך היעדר תגובה לפעולות החבלה האיראניות במכליות ובתשתיות נפט במהלך מאי; וכלה בביטול התקיפה בעקבות הפלת המל"ט האמריקאי ביוני.

איומי בולטון כי ארה"ב תגיב באמצעות unrelenting force"" על פרובוקציות איראניות, הסתיימו בהטלת סנקציות, שיעילותן מוטלת בספק, על ח'אמנהאי. ואם לא די בכך, בולטון עצמו נזרק לבסוף מתפקידו על רקע גישתו הלוחמנית והחשש שיגרור את ארה"ב למהלכי כוח ומלחמה מהם טראמפ סולד.

תעוזתה של איראן על ציר הזמן עלתה ביחס ישיר והפוך לנרפות התגובות האמריקאיות, בתהליך שהביא לאקט המלחמתי הישיר נגד סעודיה משטח איראן עצמה – תקדים החורג מ"המלחמה הקרה" שניהלו השתיים עד היום.

תעוזת איראן על ציר הזמן עלתה ביחס ישיר והפוך לנרפות התגובות האמריקאיות, בתהליך שהביא לאקט המלחמתי הישיר נגד סעודיה משטח איראן עצמה – תקדים החורג מ"המלחמה הקרה" שניהלו השתיים עד היום

תגובת הממשל וטראמפ ל"אצבע בעין" שהכניסה טהראן לוושינגטון, בזמן שמקרון מנסה לתווך וטראמפ מתחנן לפגישה עם רוחאני באו"מ – מסתמנת, פעם נוספת כחלשה.

ארה"ב מצטיירת כמי שמורחת זמן סביב בדיקת האחראים לירי הטילים, הפנטגון מדליף כי הוא מתנגד לתגובה לא זהירה שעלולה להוביל למלחמה, וטראמפ מצהיר כי הנחה להטיל סנקציות נוספות על איראן. שוב, נראה כי ארה"ב מבססת את מנופי הלחץ שלה על סנקציות בלבד ללא איום צבאי אמין.

האיראנים, מזהים את ההיסוס האמריקאי ו"מנגנים" על החשש של טראמפ מהסלמה רחבה. באופן מתריס, איראן פרסמה כי העבירה לארה"ב מסר, דרך שוויץ, כי היא "תגיב מיידית" נגד כל פעולה נגדה, ותגובתה לא תוגבל ל"מקור האיום".

האיראנים, מזהים את ההיסוס האמריקאי ו"מנגנים" על חשש טראמפ מהסלמה רחבה. איראן פרסמה בהתרסה כי העבירה לארה"ב מסר, דרך שוויץ, כי "תגיב מיידית" נגד כל פעולה נגדה

בשורה התחתונה, תגובה אמריקאית, בדמות גיבוש קואליציה, סנקציות ואפילו תגובה קינטית רופסת או תקיפת סייבר נסבלת, ינחיתו מכה קשה אולי אנושה לדימוי העוצמה האמריקאי, באופן דומה לקו האדום של אובאמה בסוריה, רק על סטרואידים.

תגובה חלשה תחזק את תחושת בנות בריתה של ארה"ב כי הן נותרו לבדן מול מדיניות איראנית אגרסיבית יותר ויותר, בתימן, ישירות מול סעודיה,  בלבנון, בסוריה ובעיראק מול ישראל. מדינות המפרץ עלולות לבחור במהלכי נסיגה מהשותפות עם ארה"ב ובניסיונות לפייס איראן. האמירויות כבר עשו את זה עוד לפני התקיפה האחרונה, על רקע ירידה באמון במשענת האמריקאית.

בתנאים אלה, לא נותר אלא להזדהות עם מה שכותב סטיבן קוק היום ב'פוריין אפיירס': "אם טראמפ לא יגיב צבאית נגד איראן, ארה"ב צריכה לארוז את הפקלאות וללכת הביתה".

אלוף משנה במילואים אודי אבנטל שירת בצה״ל 25 שנה במגוון תפקידים באגפי המודיעין והתכנון. בין תפקידיו כיהן כקצין המודיעין של ראש הממשלה וכראש היחידה לתכנון אסטרטגי במשרד הביטחון. כיום עוסק בתכנון מדיניות ואסטרטגיה. מתעניין במזרח התיכון, בזירה הבינלאומית ובזיקות ביניהם, באתגרים ואיומים צבאיים, בטחוניים ומדיניים ובהתמודדות מולם. מוזמנים לעקוב בטוויטר: https://twitter.com/UEvental?s=08

כל כך קשה לענות בימינו לשאלה הכי פשוטה "מה שלומך". כמו כולם, אני עונה: כמו כולם, מה כבר אפשר לומר בנסיבות הללו, אישית אני בסדר, אוי, וכו'. אבל באמת, מה שלומי? איך אני מרגישה?

ובכן, מכירים את הרגע הזה, כשמועדים ומבינים שאין במה להיאחז? שבריר שנייה עד הנחיתה על הקרקע, שמרגיש כמו נצח אבל מצליח להכיל אלף מחשבות ודאגות? כמה המכה תהיה קשה? האם אשבור יד, אף, משקפיים? האם אצליח לקום בכוחות עצמי? אם לא, מי יראה אותי במצוקתי, מי יעזור לי? זהו רגע מפחיד, זמן קפוא ומאיים. כך אני מרגישה.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

העולם כמרקחה, כך קבע (על פי אגדה אורבנית) עורך עיתון "דבר" בכותרת הראשית, כשהעולם נקלע למצב קטסטרופלי בו נדמה היה שהעולם על סף תהום. זה קרה בדיוק השבוע לפני מאה שנים. וזה שב וקורה בימים אלה בעולם המיטלטל במאבקי כוח – רוסיה ואוקראינה, ארה"ב וסין, ואנחנו – כן, המדינה שמספקת יותר מעשר כותרת מדי יום במערך הטרלול שבו מתנהל הדרג המבצע – הממשלה.

ממשלה אשר בעיצומה של מלחמה וגם לפניה, קיבלה וממשיכה לקבל החלטות שיש בהן כדי לסכן את ביטחונה של המדינה. המלצות הביניים של ועדת החקירה בנושא הצוללות, למשל, קבעו שהעומד בראש המדינה נקט בצעדים שיש בהם כדי לפגוע בביטחון.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

יש הרבה מאוד סיבות מקצועיות טובות להדחה של בנימין נתניהו, היא היתה צריכה להתרחש כבר מזמן. אבל באיזו מדינה נורמלית צריך בכלל סיבה מיוחדת להדיח ראש ממשלה, שאחראי למחדל נורא שהביא לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל?

ישובים ומוצבים שלמים נכבשו, אלף ומאתיים איש נרצחו, נאנסו, נשחטו ונשרפו, מעל מאתיים וחמישים איש נחטפו, ומי שעמד בראש הממשלה שאמורה הייתה למנוע את האסון הזה נאחז בכיסא ביהירות ובזלזול, ועורך סיכולים ממוקדים לכל מי שעלול להצביע על אחריותו האישית.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.