הראיות לכך שמתקפת טילי השיוט ההרסנית נגד תשתיות הנפט האסטרטגיות של סעודיה, יצאה משטח איראן – הולכות ונצברות. נראה כי קרב הרגע בו ארה"ב וסעודיה ידרשו להצהיר על כך באופן רשמי.

זהו ללא ספק המבחן הגדול ביותר בפניו ניצב ממשל טראמפ, בתחום מדיניות החוץ. האמינות, ההרתעה והדימוי המעצמתי של ארה"ב במזה"ת, ובזירה הגלובאלית בכלל, מוטלים על הכף.

מפת התקיפה בסעודיה, הפגיעות באתר עיבוד הנפט באבקיק (צילום: U.S. government/Digital Globe via AP))

למה? כי אינטרס הליבה של ארה"ב במזה"ת מאז מלחמת העולם השנייה – ההגנה על הפקת הנפט והזרמתו לשווקים הבינ"ל – ובת בריתה הגדולה במפרץ, ספגו מהלומה מהדהדת, עם השלכות על שוק הנפט הגלובאלי.

מתקפת טילי השיוט על סעודיה מעמידה במבחן את האמינות, ההרתעה והדימוי המעצמתי של ארה"ב במזה"ת ובזירה הגלובאלית בכלל

עכשיו, כל מדינות האזור והיריבות של אמריקה בעולם (סין, צפון קוריאה, רוסיה) מסתכלות על ארה"ב, בוחנות את מהלכיה וממתינות לראות מה תעשה.

מה הן ראו עד עכשיו? שההרתעה של ארה"ב מול איראן ודימוי נחישותה להישאר במזרח התיכון בכלל, כבר חבוטים ושחוקים. זאת, על רקע שורה של התפתחויות בשנה החולפת: החל מהחלטת טראמפ לצמצם את נוכחות הכוחות האמריקאים בסוריה ובאפגניסטן; עבור דרך היעדר תגובה לפעולות החבלה האיראניות במכליות ובתשתיות נפט במהלך מאי; וכלה בביטול התקיפה בעקבות הפלת המל"ט האמריקאי ביוני.

איומי בולטון כי ארה"ב תגיב באמצעות unrelenting force"" על פרובוקציות איראניות, הסתיימו בהטלת סנקציות, שיעילותן מוטלת בספק, על ח'אמנהאי. ואם לא די בכך, בולטון עצמו נזרק לבסוף מתפקידו על רקע גישתו הלוחמנית והחשש שיגרור את ארה"ב למהלכי כוח ומלחמה מהם טראמפ סולד.

תעוזתה של איראן על ציר הזמן עלתה ביחס ישיר והפוך לנרפות התגובות האמריקאיות, בתהליך שהביא לאקט המלחמתי הישיר נגד סעודיה משטח איראן עצמה – תקדים החורג מ"המלחמה הקרה" שניהלו השתיים עד היום.

תעוזת איראן על ציר הזמן עלתה ביחס ישיר והפוך לנרפות התגובות האמריקאיות, בתהליך שהביא לאקט המלחמתי הישיר נגד סעודיה משטח איראן עצמה – תקדים החורג מ"המלחמה הקרה" שניהלו השתיים עד היום

תגובת הממשל וטראמפ ל"אצבע בעין" שהכניסה טהראן לוושינגטון, בזמן שמקרון מנסה לתווך וטראמפ מתחנן לפגישה עם רוחאני באו"מ – מסתמנת, פעם נוספת כחלשה.

ארה"ב מצטיירת כמי שמורחת זמן סביב בדיקת האחראים לירי הטילים, הפנטגון מדליף כי הוא מתנגד לתגובה לא זהירה שעלולה להוביל למלחמה, וטראמפ מצהיר כי הנחה להטיל סנקציות נוספות על איראן. שוב, נראה כי ארה"ב מבססת את מנופי הלחץ שלה על סנקציות בלבד ללא איום צבאי אמין.

האיראנים, מזהים את ההיסוס האמריקאי ו"מנגנים" על החשש של טראמפ מהסלמה רחבה. באופן מתריס, איראן פרסמה כי העבירה לארה"ב מסר, דרך שוויץ, כי היא "תגיב מיידית" נגד כל פעולה נגדה, ותגובתה לא תוגבל ל"מקור האיום".

האיראנים, מזהים את ההיסוס האמריקאי ו"מנגנים" על חשש טראמפ מהסלמה רחבה. איראן פרסמה בהתרסה כי העבירה לארה"ב מסר, דרך שוויץ, כי "תגיב מיידית" נגד כל פעולה נגדה

בשורה התחתונה, תגובה אמריקאית, בדמות גיבוש קואליציה, סנקציות ואפילו תגובה קינטית רופסת או תקיפת סייבר נסבלת, ינחיתו מכה קשה אולי אנושה לדימוי העוצמה האמריקאי, באופן דומה לקו האדום של אובאמה בסוריה, רק על סטרואידים.

תגובה חלשה תחזק את תחושת בנות בריתה של ארה"ב כי הן נותרו לבדן מול מדיניות איראנית אגרסיבית יותר ויותר, בתימן, ישירות מול סעודיה,  בלבנון, בסוריה ובעיראק מול ישראל. מדינות המפרץ עלולות לבחור במהלכי נסיגה מהשותפות עם ארה"ב ובניסיונות לפייס איראן. האמירויות כבר עשו את זה עוד לפני התקיפה האחרונה, על רקע ירידה באמון במשענת האמריקאית.

בתנאים אלה, לא נותר אלא להזדהות עם מה שכותב סטיבן קוק היום ב'פוריין אפיירס': "אם טראמפ לא יגיב צבאית נגד איראן, ארה"ב צריכה לארוז את הפקלאות וללכת הביתה".

אלוף משנה במילואים אודי אבנטל שירת בצה״ל 25 שנה במגוון תפקידים באגפי המודיעין והתכנון. בין תפקידיו כיהן כקצין המודיעין של ראש הממשלה וכראש היחידה לתכנון אסטרטגי במשרד הביטחון. כיום עוסק בתכנון מדיניות ואסטרטגיה. מתעניין במזרח התיכון, בזירה הבינלאומית ובזיקות ביניהם, באתגרים ואיומים צבאיים, בטחוניים ומדיניים ובהתמודדות מולם. מוזמנים לעקוב בטוויטר: https://twitter.com/UEvental?s=08

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.