דוד לוי לא התמסר בקלות לסרט התיעודי על חייו. רק אחרי הקרנת הבכורה של הסרט הבנתי עד כמה הוא באמת לא שש לדבר על עצמו. רבים מנכדיו ניגשו בתום ההקרנה והודו לרובי אלמליח ולי על סרטנו, "דוד מלך ישראל השנייה", שבזכותו – כך העידו על עצמם – הם הבינו בפעם הראשונה מה סבא שלהם עשה ועד כמה הוא היה חשוב.

איך זה יכול להיות? תהינו.

"הוא לא אוהב לדבר על עצמו", הם אמרו, "גם כששאלנו ונדנדנו לו שיספר, הוא היה עונה תמיד תשובות קצרות. אף פעם לא ישב לספר לנו את סיפור חייו כמו שהוא מספר בסרט. סבא באמת אדם צנוע".

* * *

הראיונות עם דוד לוי, שמטבע הדברים רק מקצתם שולבו לבסוף בסרט, ארכו יותר מעשרים שעות. צילמנו אותם באולפן לא רחוק מביתי, בשכונת ביצרון בתל אביב.

את ארוחות הצהרים היינו אוכלים יחד, במסעדת פועלים משפחתית קטנה ברחוב עמינדב. בדרכנו לשם היינו יוצאים מהאולפן, תמיד בחבורה גדולה סביב דוד, עוברים דרך חדרון קטן עם ספות נמוכות ופוסטרים של סרטים ישראלים, ואז דרך מסדרון חשוך מגיעים לדלת הזזה שהובילה למבואה של בניין מגורים תל אביבי ישן, ומשם היינו יוצאים לרחוב עמינדב, אל המסעדה.

ובכל פעם שהיינו מגיחים לרחוב היה חוזר על עצמו המחזה הבא: אנשים מבוגרים היו עוצרים, לפעמים בהלם ממש, כאילו ראו רוח רפאים, וניגשים בהתרגשות עצומה לדוד. לוחצים לו את היד ולא מרפים. לחלק מהם היו דמעות בעיניים.

בכל פעם שהיינו מגיחים לרחוב, אנשים מבוגרים היו עוצרים, לפעמים בהלם ממש, כאילו ראו רוח רפאים, וניגשים בהתרגשות עצומה לדוד. לוחצים לו את היד ולא מרפים. לחלק מהם היו דמעות בעיניים

וכולם אמרו לו דברים כמו: "אני לא מאמין שאני פוגש אותך"… "אתה לא מבין מה זה עושה לי לראות אותך"… "אתה לא מתאר לעצמך כמה אנחנו מתגעגעים לאנשים כמוך"…

באותו זמן ממש, הצעירים שחלפו ברחוב היו מסתכלים על המחזה בסקרנות, מנסים לזהות מי זה האיש המרשים הזה בחליפה ההדורה, שגם בעשור התשיעי לחייו נראה כמו כוכב קולנוע מסרט צרפתי, עם נוכחות וכריזמה שאי אפשר להתעלם מהן.

דוד לוי ב-2018 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

היו מהם שניגשו בהיסוס ושאלו "תגיד, מי זה?" וכששמעו את התשובה "דוד לוי" מלמלו "לא שמעתי עליו".

אנחנו הצבנו לעצמנו כמטרה, להזכיר למבוגרים הנרגשים למי הם מתגעגעים ולמה, ומה הם אולי שכחו שקרה. ובאותו זמן להסביר לצעירים, למה גם ב-2023, אי אפשר להבין את ישראל בלי להכיר את הסיפור של דוד לוי.

* * *

תחנות חייו היו התחנות המרכזיות בחיי האומה הישראלית מאז שנות השישים ועד היום.

הכול כלול: הקונפליקטים. הדילמות. ההישגים והשגיאות, הסערות והמחלוקות. אלה, למרבה הצער, עדיין מטלטלות את הציבוריות הישראלית כאילו לא חלפו יותר משישים שנה מאז ירד העולה הצעיר בעל הבלורית המרשימה מאוניית העולים, שהשיטה אותו ואת משפחתו מרבאט לנמל חיפה, ומשם למעברת בית שאן, העיר שבה נשאר לגור כל חייו.

הכול כלול: הקונפליקטים. הדילמות. ההישגים והשגיאות, הסערות והמחלוקות. אלה, למרבה הצער, עדיין מטלטלות את הציבוריות הישראלית כאילו לא חלפו יותר משישים שנה

שר האוצר יגאל הורוביץ מלווה בדוד לוי מבקר במפעל הטקסטיל של "כיתן" בבית שאן, 20 ביוני 1978 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

העלייה ממרוקו וקליטתה המצלקת בארץ. חיי המצוקה בעיירת הפיתוח בפריפריה. הכעס על ההתנשאות והאדנותיות של "ישראל הראשונה". בניית הליכוד כ"מפלגת העם". השד העדתי. שיקום השכונות. בניית ההתנחלויות. תקרת הזכוכית.

דוד לוי היה שם, מאמצע שנות השישים. לפעמים ראשון. רוב הזמן במרכז. תמיד קרוב לצמרת ממש. מרחק נגיעה מלשכת ראש הממשלה, הארץ המובטחת שאליה שאף להיכנס ולתוכה לא הצליח לבוא: מנהיג פועלים ומאבקי עובדים בבית שאן במיתון הכבד של שנות השישים; חבר כנסת מ-1969 (כשהוא רק בן 32, 12 שנה בלבד אחרי שעלה אלמוני לחלוטין עם משפחתו ממרוקו – הישג שקשה להפריז בגדולתו);

דוד לוי היה שם, מאמצע שנות השישים. לפעמים ראשון. רוב הזמן במרכז. תמיד קרוב לצמרת ממש. מרחק נגיעה מלשכת ראש הממשלה, הארץ המובטחת שאליה שאף להיכנס ולתוכה לא הצליח לבוא

שותף בכיר למהפך הפוליטי ההיסטורי של 1977; סגן ראש הממשלה אחרי הבחירות של 1981 (כשהוא רק בן 44); שר השיכון, שמצד אחד הוביל את פרויקט שיקום שכונות, אולי פרויקט הדגל של חייו, ומצד שני היה אחד האדריכלים של מפעל ההתנחלויות – בחירה שהוא לא התחרט עליה עד יומו האחרון. "אני לא הסכמתי עם אלה שצעקו נגדי 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות'. חשבתי שמגיע לאלה ומגיע גם לאלה".

מנחם בגין זיהה את כשרונו ויכולותיו וטיפח אותו. כשבגין הודיע ב-1983 "איני יכול עוד", לוי היה בטוח שהוא זה שנועד לרשת אותו ולהיות ראש הממשלה המזרחי הראשון של ישראל. ראש הממשלה הישראלי הראשון שנולד במרוקו. "יש לך יורש", הוא קרא בישיבת הליכוד, אבל חבריו למפלגה חשבו אחרת.

מנחם בגין נואם במצודת זאב עם הכרזת תוצאות הבחירות ב-30 ביוני 1981. יושבים מימין לשמאל: יצחק שמיר, דוד לוי, שמחה ארליך ומרדכי ציפורי (צילום: חנניה הרמן/אוסף התצלומים הלאומי)

איך הייתה נראית ההיסטוריה הישראלית אם דוד לוי היה נבחר לרשת את מנחם בגין ב-1983 ולא מפסיד בבחירות פנימיות מכוערות ליצחק שמיר? לעולם לא נדע.

ההמונים נשאו אותו על כפיים ושרו לו "דוד מלך ישראל", אבל את התואר "ראש הממשלה", דוד לוי לא הצליח לצרף לשמו. הוא היה למזרחי הראשון שנחבט בתקרת הזכוכית העדתית-מעמדית של ישראל ושל הליכוד. המפלגה ביססה את כוחה על תמיכת המזרחים – לא מעט בזכותו של לוי – אבל לא התכוונה להפקיד את ההנהגה בידי מזרחי כמוהו, יליד מרוקו, עם ח' ו-ע' גרוניים.

"לא נפקיר את תנועתנו בידי הפרענק הזה, נאמרו הדברים", הוא נזכר מול המצלמה שלנו, וכשהמצלמה כבתה, גם הוסיף ואמר לנו, שברור לו שמאז ועד היום, דבר לא השתנה. הליכוד הייתה ונותרה מפלגה גזענית.

"לא נפקיר את תנועתנו בידי הפרענק הזה, נאמרו הדברים", הוא נזכר מול המצלמה שלנו, וכשהמצלמה כבתה, גם הוסיף ואמר לנו, שברור לו שמאז ועד היום, דבר לא השתנה. הליכוד הייתה ונותרה מפלגה גזענית

ב-1983 זו עדיין הייתה תנועת הליכוד ההיסטורית, של יוצאי המחתרות וילדיהם, שעשו חיל בעולם המשפט והכלכלה לפני שהצטרפו לפוליטיקה. דוד לוי נבלם אז על ידי קואליציה אשכנזית שכונתה "הנסיכים", שזכו לתמיכת ראשי הערים מהפריפריה, שנאבקו בקיפוח העדתי, אבל ברגע האמת לא תמכו במי שהיה עבורם מודל הזדהות.

דוד לוי נואם במרכז הליכוד, 1 בספטמבר 1983 (צילום: ראובן אליצור/IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

המאבק לחסום את דרכו של לוי לווה בגל בדיחות מרושעות, שלא היו כדוגמתן, ברחוב ובתקשורת. בדיחות שחשפו את זרמי העומק הגזעניים של החברה הישראלית.

בליכוד החליפו את בגין מנהיג אצ"ל שפרש לביתו, ביצחק שמיר, מנהיג לח"י. דוד לוי כיהן בממשלות האחדות של שנות השמונים כסגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון. הוא היה אז מהבודדים סביב שולחן הממשלה שהסתייגו מהמהלכים הראשונים של מלחמת לבנון. הוא גם היה השר היחיד מהליכוד שתמך ב-1985 בנסיגה הגדולה הראשונה מלבנון.

בעקבות ה"תרגיל המסריח" הכושל של 1990 מונה לשר החוץ בממשלת שמיר, והוביל את חידוש היחסים עם מדינות אפריקה ומזרח אירופה שאחרי נפילת מסך הברזל. בצמרת הליכוד לא אהבו את זה.

"אנחנו לא יכולים להוביל מדיניות חוץ של מדינה אפריקאית", אמר אז משה ארנס, שהחל לקדם נסיך חדש ושאפתן בשם בנימין נתניהו, שחזר מארצות הברית והוצנח להיות סגנו של לוי במשרד החוץ, ולפקח עליו מקרוב.

"אנחנו לא יכולים להוביל מדיניות חוץ של מדינה אפריקאית", אמר אז משה ארנס, שהחל לקדם נסיך חדש ושאפתן בשם בנימין נתניהו, שחזר מארצות הברית והוצנח להיות סגנו של לוי במשרד החוץ, ולפקח עליו מקרוב

ראשי הליכוד ב-1992: ראש הממשלה יצחק שמיר, שר החוץ דוד לוי, שר השיכון אריאל שרון ושר הביטחון משה ארנס (צילום: AP Photo/Nati Harnik)

לוועידת מדריד ב-1990, שאליה הוזמנו שרי החוץ של מדינות ערב ומדינות המערב, יצחק שמיר העדיף לשלוח את סגן שר החוץ, בטענה שהאנגלית של לוי לא מספיק טובה.

כעבור שנתיים, אחרי ההפסד של הליכוד בבחירות 1992, דוד לוי התמודד פעם נוספת על ההנהגה, ושוב הגיע רק למקום השני. נתניהו, שחתר תחתיו במשרד החוץ, גבר עליו בבחירות הפנימיות – אחרי שהאשים אותו בפרשת "הקלטת הלוהטת" שהוא "בכיר מוקף פושעים". וכך דוד לוי נפל קורבן לעלילת הפייק ניוז הגדולה הראשונה בתולדות ישראל. מאז היו עוד כמה.

נתניהו האשים אותו בפרשת "הקלטת הלוהטת" שהוא "בכיר מוקף פושעים". וכך דוד לוי נפל קורבן לעלילת הפייק ניוז הגדולה הראשונה בתולדות ישראל. מאז היו עוד כמה

לוי, שכבר לא יכול היה לשאת את היחס האדנותי של בכירי מפלגתו, החליט לפרוש ולהקים את תנועת גשר. הוא חרג ממנהגו לשמור על ממלכתיות ואיפוק וביטא את התסכול והמרירות שצבר כל השנים במפלגתו שלו, במה שזכור מאז כ"נאום הקופים": "הייתי בפיהם של כמה אנשי ליכוד קוף שזה עתה ירד מן העצים", אמר שם.

הוא נטש את מרפסת הנואמים בהפגנת הימין הזכורה לשמצה בכיכר ציון באוקטובר 1995, אחרי שראה תמונות של רבין במדי אס-אס ושמע מהכיכר קריאות "רבין בוגד". בדרכו החוצה, מלווה על ידי מאבטחים, הוא אמר לעיתונאי שעיכב אותו, שהוא חושש מאוד שאם האלימות הזו לא תרוסן, ישראל תשנה את פניה לתמיד. כעבור חודש יצחק רבין נרצח.

דוד לוי מראיין לערוץ הראשון אחרי שעזב את כיכר ציון בעקבות הפגנת הימים ב-5 באוקטובר 1995 (וידיאו: ארכיון תאגיד השידור)

בתחילת 1996 היו בידי לוי סקרים אופטימיים, שניבאו לו 8-10 מנדטים, ואפשרות של ממש להיות לשון מאזניים בכל ממשלה עתידית. פעילי גשר הנלהבים חשבו שזו הזדמנות היסטורית לתקן את כל מה שהם נאבקו עליו תמיד.

לוי אכזב אותם, ובתפנית של הרגע האחרון הסכים לחבור לנתניהו, וסייע לו לנצח במרוץ לראשות הממשלה את שמעון פרס על חודם של 30 אלף קולות, בבחירות הדרמטיות של 1996.

הוא התמנה פעם נוספת לשר חוץ ופרש מהממשלה ברעש גדול כעבור שנתיים, כועס על נתניהו שהפר הבטחות מפורשות שנתן לו, כשהעניק לו תואר מכובד, ומייד עשה הכול כדי לרוקן אותו מכל תוכן. גם את זה עוד נראה לא מעט בעתיד.

נקמתו המתוקה של לוי בנתניהו הגיעה ב-1999 כשחצה את הקווים וחבר למפלגת העבודה בראשות אהוד ברק. זה היה רומן פוליטי קצר ימים. לוי עזב את ברק וחבר לאריק שרון, שניצח בבחירות 2001. וכך דוד לוי הפך לפוליטיקאי היחיד בתולדות ישראל שהשתתף בצד המנצח בארבעה מהפכים פוליטיים (1977, 1996, 1999, 2001). תמיד שותף בכיר למפלגה המנצחת, אף פעם לא מנצח בתוך מפלגתו שלו.

וכך דוד לוי הפך לפוליטיקאי היחיד בתולדות ישראל שהשתתף בצד המנצח בארבעה מהפכים פוליטיים (1977, 1996, 1999, 2001). תמיד שותף בכיר למפלגה המנצחת, אף פעם לא מנצח בתוך מפלגתו שלו

דוד לוי ואהוד ברק ב-1999 בדרכם לוושינגטון (צילום: יעקב סער/לע"מ)

זאת ועוד: בכל פעם שנדרש להכריע בצומת היסטורי – הסכם השלום עם מצרים, המלחמה בלבנון, ההסתה שהובילה לרצח רבין – דוד לוי בחר תמיד בצד הנכון של ההיסטוריה.

* * *

דוד לוי היה אמור להיות אורח הכבוד בהקרנה החגיגית של "דוד מלך ישראל השנייה" שנערכה בינואר בסינמטק תל אביב, ערב שידור הבכורה בערוץ 8. הוא כבר לא יכול היה להגיע מפאת חולשה גופנית. על כן נסענו כעבור כמה ימים לביתו בבית שאן, והקרנו את הסרט בסלון ביתו, כשהוא מוקף בעשרות בני משפחה אוהבים.

"אתה יודע", אמרתי לו בסוף ההקרנה, "כשרואים אותך ככה, מוקף בנכדיך הרבים, בבית הצנוע הזה בבית שאן, שממנו יצאת לקריירה המזהירה שלך, ושאותו מעולם לא עזבת, אי אפשר שלא לחשוב על ההבדלים בינך לבין מי שעומד בראש המדינה. נדמה לי שהאנשים שהתרגשו כל כך לפגוש אותך ברחוב בהפסקות של ימי הצילום, מתגעגעים בדיוק לדבר הפשוט והצנוע הזה, שנעלם מהפוליטיקה הישראלית".

"אתה יודע", אמרתי לו בסוף ההקרנה, "אי אפשר שלא לחשוב על ההבדלים בינך לבין מי שעומד בראש המדינה. נדמה לי שהאנשים שהתרגשו כל כך לפגוש אותך מתגעגעים בדיוק לדבר הפשוט והצנוע הזה"

דוד לוי חייך במבוכה. "ומה אתה רוצה שאני אענה לך על זה?" הוא אמר, "ככה זה. אני לא יכולתי וגם לא הייתי רוצה להיות אחרת".

דוד לוי ומשפחתו צופה בביתו בבית שאן בסרט "דוד מלך ישראל השנייה", ינואר 2023. משמאלו של לוי אישתו רשל. מימינו: רובי אלמליח ואמיר בן-דוד, יוצרי הסרט