משנים את השיטה

הנשיא רובי ריבלין דוחף ללחיצת יד בין בני גנץ לביבי נתניהו (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
Yonatan Sindel/Flash90
הנשיא רובי ריבלין דוחף ללחיצת יד בין בני גנץ לביבי נתניהו

שנים שהטענה שיש לשנות את שיטת הממשל והבחירות בישראל נמצאת באוויר. הדבר קיבל דגש נוסף בזמן האחרון, בהתחשב במה שקרה בפוליטיקה מאז אפריל.

הצעות שונות ומשונות עלו וממשיכות לעלות. לכן, בפוסט הזה הייתי רוצה לעשות סדר בעניין. אין בכוונתי להציע שיטה סדורה, אלא להצביע על הבעיות בשיטה ולהציע מגוון פתרונות לכל אחת מהן.

לפני שאתחיל, שתי הערות: ראשית, באופן כללי אני סבור שכל שינוי בשיטה צריך להיעשות בזהירות ובאיטיות, שכן זעזועים רבים מדי עשויים ליצור נזק. שנית, היחס שלי כאן הוא בעיקר לרשויות המחוקקת והמבצעת, ופחות לרשות השופטת, אך אנסה להתייחס גם אליה.

לפני הכל

צריך לזכור שיש לבדוק את איכותה של שיטת הממשל בטווח הארוך. אם יש משבר נקודתי, לא בהכרח צריך לשנות את השיטה כולה, כמו שצריך לבדוק ניואנסים מסוימים.

לדוגמה, הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1800. בניגוד לימינו, בימים ההם סגן הנשיא לא היה נבחר בנפרד מהנשיא, אלא היה מדובר באדם שהיה מגיע למקום השני בבחירות.

בבחירות הנ"ל הדבר גרם למשבר חוקתי כאשר תומאס ג'פרסון וארון בר, שניהם מאותה המפלגה, קיבלו מספר אלקטורים זהה. הדבר העביר את ההכרעה בין השניים לבית הנבחרים, וזה הצביע 35 פעמים בלי להגיע להכרעה.

רק אחרי שאלכסנדר המילטון התערב לטובתו של ג'פרסון, הצליחו לפרוץ את המבוי הסתום. האם לאחריו החליפו האמריקאים את כל שיטת הממשל? לא. הם העבירו את התיקון ה-12 לחוקה, שהחליף את אופן בחירת סגן הנשיא כך שייבחר בנפרד מהנשיא. זהו.

אסור לקחת את המשבר הפוליטי הנוכחי כהוכחה שצריך להחליף את השיטה מהיסוד. בסופו של דבר, פוליטיקה מנוהלת בידי בני אדם, ואינטראקציות בין בני אדם מולידות משברים. לא ניתן למצוא שיטה בה לא יתגלו משברים

רוצה לומר: אסור לקחת את המשבר הפוליטי הנוכחי כהוכחה שצריך להחליף את השיטה מהיסוד. בסופו של דבר, פוליטיקה מנוהלת בידי בני אדם, ואינטראקציות בין בני אדם מולידות משברים. לא ניתן למצוא שיטה בה לא יתגלו משברים. לכן, רצוי לחשוב היטב לגבי הצורך בשינוי רדיקלי של השיטה, או שיש צורך בתיקונים ספציפיים.

בעיה מס' 1: חוסר יציבות

האמת היא שבאופן כללי, ישראל לא סובלת מבעיה של יציבות. לפני המשבר הנוכחי, שנובע מעניינים אישיים של בנימין נתניהו ולא מעניין מבני כזה או אחר, היו עשרים כנסות שהתפרשו על פני שבעים שנה.

בממוצע, כנסת בישראל שורדת שלוש שנים וחצי. בהתחשב בעובדה שהאידיאל הוא ארבע שנים – למרות שהחוק שמסיים את ימיה של כל כנסת בנובמבר, יוצר מצב שגם כנסת שמחזיקה ארבע שנים לא מכלה את ימיה – וזה בכלל לא רע.

לשם השוואה, בבריטניה – שעד משבר הברקזיט נחשבה לדי יציבה – בשבעים השנה שבין 1945 ל-2015 כיהנו 18 פרלמנטים. זה יוצא 3.88 שנים בממוצע לפרלמנט, ושם אורך הכהונה המקסימלי של פרלמנט הוא חמש שנים.

הקדמת בחירות קורית במרבית הדמוקרטיות הפרלמנטריות, וזה בסדר. בקיצור, ישראל מצליחה לא רע

אם מוציאים את המשבר של 1974 (בה התקיימו שתי מערכות בחירות), מדובר במעט יותר מארבע שנים לפרלמנט ממוצע. הקדמת בחירות קורית במרבית הדמוקרטיות הפרלמנטריות, וזה בסדר. בקיצור, ישראל מצליחה לא רע.

ואם תזכירו לי שעם כל הכבוד לעשרים כנסות, עד המשבר הנוכחי כיהנו 34 ממשלות, מה שמראה שהכנסות לא יציבות, אני אזכיר לכם את שיטת ספירת הממשלות שלנו. החוק הישראלי קובע שכאשר ראש/ת הממשלה לא מסוגל/ת להמשיך בתפקיד או התפטר/ה, "כאילו התפטרה הממשלה כולה".

פירוש הדבר הוא שאם ראש/ת הממשלה חו"ח מת/ה במהלך הכהונה (לוי אשכול ויצחק רבין) או מתפטר/ת מנסיבות חיצוניות (גולדה מאיר ומנחם בגין), כל הממשלה נופלת בלי קשר ליציבות הפרלמנטרית שלה.

בחמש הכנסות הראשונות אכן היו מחלות ילדות של חוסר יציבות, שהביאו להחלפת ממשלות רבות באותה הכנסת. מאז, אם תבדקו, תוכלו לראות שלמעט הבחירות המיוחדות של 2001, שאכן נבעו מבעיית יציבות (שנבעה מהבחירה הישירה), כל התחלפות של ממשלה במהלך אותה כנסת נבעה מנסיבות שאינן מבניות.

בקיצור, אין באמת בעיה מבנית של יציבות בשיטת הממשל הישראלית, כמו שפשוט הדוגמה המוכרת לנו היא ארצות הברית, בה אכן הבחירות לא מוקדמות. ההבדל הוא שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, בעוד ארצות הברית היא דמוקרטיה נשיאותית.

הבעיה בשיטה הנשיאותית היא שיש בה רק מנצח/ת אחד/ת, כשקולות המפסידים לא זוכים לייצוג. זאת, בעוד שבשיטה פרלמנטרית, קולות חלק מהמצביעים אכן הולכים לאופוזיציה, אך זוכים לייצוג משלהם

אפשר בהחלט לשקול לעבור למודל הזה, אך אני לא ממליץ: הבעיה בשיטה הנשיאותית היא שיש בה רק מנצח/ת אחד/ת, בזמן שקולות המפסידים לא זוכים לשום ייצוג. זאת, בעוד שבשיטה פרלמנטרית, קולותיהם של חלק מהמצביעים אכן הולכים לאופוזיציה, אך הם זוכים לייצוג שלהם, ואז הפרלמנט מרכיב ממשלה.

השיטה הנשיאותית יכולה להיות לא רעה לחברה הומוגנית יחסית. ישראל היא חברה הטרוגנית, ולכן קביעת מנצח אחד ויחיד עלולה להחריף מתחים.

לכן, לבעיה זו אני לא מעוניין להכניס תיקונים של ממש, כי מדובר יותר במיתוס לגבי השיטה הישראלית ופחות בבעיה אמיתית.

מה שכן, הכנסת העשרים ואחת כן מהווה סיבה לאיזשהו תיקון. הרעיון שכנסת מפזרת את עצמה חודש לאחר השבעתה, רק כי מי שקיבל/ה את המנדט להרכיב ממשלה לא רוצה להחזיר את המנדט לנשיא/ה – לא יכול לחזור על עצמו.

אני מציע שני פתרונות אפשריים: הראשון הוא, שבמאה הימים הראשונים לכהונתה, יש צורך ברוב של שני שליש כדי לפזר את הכנסת. לחלופין, ניתן לקבוע שבתקופה זו הכנסת יכולה לפזר את עצמה רק אם הנשיא/ה אישר/ה שמוצו כל האפשרויות להקמת ממשלה.

הכנסת ה-21 כן מהווה סיבה לאיזשהו תיקון. הרעיון שכנסת מפזרת את עצמה חודש לאחר השבעתה, רק כי מי שקיבל/ה את המנדט להרכיב ממשלה לא רוצה להחזיר את המנדט לנשיא/ה – לא יכול לחזור על עצמו

בעיה מס' 2: חוסר במשילות

הטענה אומרת שלא ניתן למשול, שכן המפלגות הקטנות סוחטות את מפלגת השלטון. בפועל, בסך הכל, ראשי ממשלה שרצו למשול – משלו. מנחם בגין הוציא לפועל את הסכם השלום עם מצרים, יצחק רבין הוציא לפועל את הסכמי אוסלו, אריאל שרון הוציא לפועל את ההתנתקות.

אמת, הם היו צריכים לתת בשביל זה אתנן פוליטי לשותפות הקואליציוניות. אמת, לא כל דבר שרצו לממש הם הצליחו, בגלל קווים אדומים של השותפות הקואליציוניות. אמת, בחלק מהפעמים היה צורך להישען על האופוזיציה.

העניין הוא שזה תמיד המצב בממשלת קואליציה, ולא משנה מה גודל המפלגות. אמנם יש לזה את היתרון שזה פועל כגורם מאזן פנימי של הרשות המבצעת, אבל בהחלט יש לזה את החיסרון, שמפלגת השלטון לא יכולה לקיים את המצע שלה במלואו. לכן, הבעיה האמיתית היא לא שיש מפלגות קטנות, אלא שהמפלגות הגדולות לא מצליחות להגיע לרוב.

בסך הכל, ראשי ממשלה שרצו למשול – משלו. מנחם בגין הוציא לפועל את הסכם השלום עם מצרים, יצחק רבין הוציא לפועל את הסכמי אוסלו, אריאל שרון הוציא לפועל את ההתנתקות

דרך אחת לטפל בזה היא שינוי רדיקלי בשיטת הבחירות, לכזו שתוכל להביא לרוב מוחלט לאחת המפלגות, גם אם לא קיבלה רוב מוחלט של קולות המצביעים.

לדוגמה, שיטת הבחירות הבריטית, הנשענת על שיטה אזורית-רובית. זה מביא לכך שברוב המקרים יש מפלגה עם רוב מוחלט. עם זאת, יש לזכור שני דברים בהקשר הזה: ראשית, שהשיטה הזו לא חסינה מפני מצב בו אין מפלגה עם רוב מוחלט (מאז 1945 זה קרה בבריטניה בפברואר 1974, 2010 ו-2017). שנית, שהשיטה הזו פוגעת באופן רציני בייצוג, מה שמביא לכך שיותר ויותר בריטים מעוניינים לשנות את השיטה.

ישראל, שכאמור היא חברה הטרוגנית בהרבה, עלולה להיפגע מאוד מפגיעה בייצוגיות. עם זאת, ישנן שיטות בחירות נוספות, שייתכן שאחת מהן תתאים יותר, אבל יש לזכור שבכל מקרה לא ניתן להתחמק לחלוטין ממצב של פרלמנט תלוי, ואז תקום קואליציה.

דרך אחרת היא להביא תיקון מסוים לשיטת הבחירות הקיימת. אופציה אחת היא העלאת אחוז החסימה לאזור מאוד גבוה, כך שגם אם מפלגה לא תקבל רוב מוחלט של קולות המצביעים, יהיה לה סיכוי טוב לקבל רוב מוחלט של הקולות שעברו את אחוז החסימה.

זה אפשרי, אבל זה שוב אומר פגיעה בייצוגיות, וגם עשוי להביא למצב שבו אם יש צורך בקואליציה למרות הכל, סך האפשרויות של מפלגת השלטון להקמת קואליציה יקטן משמעותית, מה שרק יגביר את יכולת ה"סחיטה" של השותפות הקואליציוניות.

אופציה נוספת היא, כפי שהמליץ בעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה, להחליט שלגוש אין משמעות, ושיו"ר המפלגה הגדולה ביותר מקבל/ת את המנדט להרכיב ממשלה ראשונ/ה

אופציה נוספת היא, כפי שהמליץ בעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה, להחליט שלגוש אין משמעות, ושיו"ר המפלגה הגדולה ביותר מקבל/ת את המנדט להרכיב ממשלה ראשונ/ה.

הדבר צפוי להגדיל את המפלגות הגדולות עוד יותר, ובכך – גם אם לא יגיעו לרוב מוחלט – יקטין את מספר המנדטים לו יזדקקו כדי להרכיב קואליציה, מה שיחליש את כוח המיקוח של השותפות.

עם זאת, במצב הנוכחי, הדבר שוב עלול לגרום למחיקה של מפלגות, מה שגם יפגע בייצוגיות וגם יקטין את סך האפשרויות של מפלגת השלטון להקמת קואליציה, מה ששוב יחזק את השותפה הקואליציונית.

כמו כן, רבים יעדיפו להציל מפלגה קטנה מאשר להגדיל את הסיכוי של מפלגת שלטון לנצח, מה שיגביל את יכולת המפלגות הגדולות לגדול.

לכן, אם מיישמים רעיון זה, אני ממליץ לעשותו במקביל לשני דברים נוספים: ראשית, הורדת אחוז החסימה למנדט בודד. שנית, הגדלת מספר חברי הכנסת פי שניים לפחות. שילוב של שלושת האלמנטים האלו יביא לכך שיהיו שתי מפלגות גדולות למדי, ועוד מספר יפה של מפלגות קטנות שרובן יסתובבו באופוזיציה.

זה המצב בבריטניה, בה – בניגוד למה שמקובל לחשוב – יש הרבה יותר משלוש מפלגות. זה ברוב המקרים לא יוריד לחלוטין את הצורך בקואליציה, אבל כן יקטין את כוח המיקוח של השותפות, ויאפשר למפלגת השלטון חופש פעולה רב יותר לקיום המצע שלה.

יש לשים לב שאם מיישמים את הרעיון הזה, יש להקפיד על כך שעמידה בראש המפלגה הגדולה ביותר אין פירושה ראשות הממשלה באופן אוטומטי. מדובר רק בהזדמנות הראשונים להרכיב את הממשלה. עדיין יהיה צורך בקבלת רוב בכנסת על-מנת להשביע את הממשלה.

במקרה כזה, קבלה אוטומטית של המפתחות לבית ברחוב בלפור פירושה יהיה – בסיטואציות מסוימות – ממשלות נטולות בסיס בכנסת, שלא רק שתהיה להן בעיה מבחינת המנדט הדמוקרטי שלהן, אלא הן גם יתקשו למשול

קבלה אוטומטית של המפתחות לבית ברחוב בלפור פירושה יהיה – בסיטואציות מסוימות – ממשלות נטולות בסיס בכנסת, שלא רק שתהיה להן בעיה מבחינת המנדט הדמוקרטי שלהן, אלא הן גם יתקשו למשול.

עם זאת, גם רעיון זה סובל ממגרעה שלא ניתן לבטל: ביטול הממליצים. לממליצים יש לא רק משמעות פרקטית אלא גם סמלית: למפלגה שנכנסת לכנסת יש סיי לגבי זהות ראש הממשלה הבאה. לא תמיד הסיי הזה יהיה חזק מספיק כדי שילכו איתו, אבל הוא שם.

הדבר מדגיש את העניין שלכל המצביעים – הן של המפלגות שיקימו קואליציה והן של אלו שילכו לאופוזיציה – יש חלק בתהליך של הקמת הממשלה. שיטת הבכורה למפלגה הגדולה, למרות היתרונות שלה, יפגע בסמליות הזו, שחשובה מאוד בחברה הישראלית.

ועוד משהו קטן: בארצות הברית לא פעם יש נשיא ממפלגה אחת ושליטה בקונגרס של המפלגה השנייה. ברק אובמה, למשל, התקשה להעביר הרבה מהרפורמות שלו החל מ-2010, ועוד יותר מ-2014, כששני בתי הקונגרס עברו לשליטת הרפובליקנים. אז בבקשה מכל אלו שרוצים לייבא את השיטה הנשיאותית לכאן: גם להם יש בעיות משילות, פשוט אחרות.

בעיה מס' 3: חוסר בהפרדת הרשות המחוקקת מהמבצעת

במשטרים פרלמנטריים, לממשלה יש שליטה מסוימת בפרלמנט, כי ממנו היא שואבת את כוחה. לכן, הפרדת הרשויות במשטרים מסוג זה היא תמיד מוגבלת יותר. עם זאת, בישראל המצב חמור בהרבה, שכן בישראל יש לפרלמנט רק בית אחד.

בבריטניה, מעבר לבית הנבחרים, ישנו גם בית הלורדים, אליו ממונים אנשים לכל ימי חייהם על-ידי המלכ/ה בעצת ראש/ת הממשלה. בקנדה, מעבר לבית הנבחרים, ישנו גם הסנאט, אליו ממונים חברים עד גיל 75 על-ידי המושל/ת הכללי/ת בעצת ראש/ת הממשלה.

יש גם דוגמאות יותר דמוקרטיות, כמו אוסטרליה. שם, נערכות בחירות לבית הנבחרים ולסנאט, לכל בית באופן שונה. הממשלה זקוקה לאמונו של בית הנבחרים בלבד, מה שאומר שאין לה בהכרח שליטה בסנאט.

בכל המקרים האלו, יש צורך בבית העליון (בית הלורדים או הסנאט) כדי להעביר חוק. בחלק מהבתים העליונים נהוג שלא להפיל חקיקה שהופיעה במצע מפלגת השלטון במהלך הבחירות, אך הם עדיין יכולים להכניס (ומכניסים) תיקונים. כך, לממשלה אין שליטה מוחלטת בחקיקה.

בישראל, כאמור יש רק בית אחד – הכנסת. הדבר אומר שמרגע שהוקמה ממשלה (למעט אם מדובר בממשלת מיעוט עם תמיכה מבחוץ), יש לה שליטה מוחלטת על הליך החקיקה. נכון, לעתים היא נכשלת בכך או נאלצת להתפשר בשלב הוועדות, אבל באופן מערכתי הרשות המבצעת גם מחוקקת בפועל.

בישראל, כאמור יש רק בית אחד – הכנסת. הדבר אומר שמרגע שהוקמה ממשלה (למעט אם מדובר בממשלת מיעוט עם תמיכה מבחוץ), יש לה שליטה מוחלטת על הליך החקיקה

לכן, במקרה הזה, ההצעה היא להוסיף בית עליון, אליו ייבחרו החברים באופן שונה (נגיד, בחירות אזוריות), ולתקופות ארוכות יותר. הממשלה לא תזדקק לאמון הבית העליון כדי לכהן, מה שיביא לכך שלא תמיד לממשלה יהיה רוב בבית העליון.

העובדה שכהונת חברי הבית העליון תהיה ארוכה יותר, תביא לכך שהם יחששו פחות להמשך הקריירה הפוליטית שלהם, שכן זו תהיה יציבה יותר. הדבר יביא לעצמאות גדולה יותר של הרשות המחוקקת מהרשות המבצעת.

עוד אפשרות היא שלפחות חוקים להם רוצים להקנות מעמד חוקתי של חוקי יסוד, יזדקקו לרוב שאינו חצי מהחברים + 1, אלא של כשני שליש (אפשר קצת פחות).

זה יביא לכך שלפחות בעניינים המהותיים, הממשלה לא תוכל להתבסס על רוב אקראי אלא תזדקק (למעט במקרים קיצוניים בהם קמה ממשלה רחבה במיוחד) לשכנע גם גורמים באופוזיציה.

עד שאחד מהדברים האלו יקרה, יש דווקא יתרון לשיטה הקואליציונית הקיימת: למרות שברוב המקרים משה כחלון התקפל, במספר מקרים הוא עמד על שלו, ומנע פגיעה גדולה יותר בבית המשפט העליון או בתאגיד השידור הציבורי.

ליברמן מנע מנתניהו את ממשלת החסינות לה הוא השתוקק. תארו לעצמכם באיזה חוסר רסן נתניהו היה יכול להתנהג לו לא היה כבול לשותפים קואליציוניים, שלא כולם מוכנים לתת לו צ'ק פתוח

לחלופין, ליברמן מנע מנתניהו את ממשלת החסינות לה הוא השתוקק. תארו לעצמכם באיזה חוסר רסן נתניהו היה יכול להתנהג לו לא היה כבול לשותפים קואליציוניים, שלא כולם מוכנים לתת לו צ'ק פתוח. לכן, כל עוד לא נותנים עוד עצמאות לרשות המחוקקת, עדיף לא לחזק את מפלגת השלטון.

בעיה מס' 4: חוסר בחילופי שלטון

העובדה שב-13 מערכות הבחירות בין 1977 ל-2015, מפלגה שאינה הליכוד הקימה ממשלה רק ב-1992, 1999 ו-2006 (וגם הייתה שותפה עם הליכוד להקמת ממשלת רוטציה ב-1984), והעובדה שנתניהו כיהן כראש הממשלה 13 שנים, מתוכן עשר רצוף, מביא לתחושה שאין תחלופה אמיתית.

יש לדבר חשיבות, כיוון שאם רק צד אחד של המפה מחזיק בשלטון, הדבר יוצר בעיית אמון בצד השני, מה שבסופו של דבר פוגע בלגיטימיות של כל המערכת.

אופציה אחת שעולה היא הגבלת כהונות לראש/ת הממשלה. כבר הסברתי בבלוג הזה ממש מדוע הדבר לא ישים בדמוקרטיה פרלמנטרית. אבל, בקיצור: הדבר לא ממש הגיוני מתמטית שכן אורך הכהונות לא קבוע, וכמו כן הדבר יגרום לעמדת נחיתות של ראש/ת הממשלה אל מול השותפים הקואליציוניים. לכן, למרות שתמיד ניתן לחוקק את זה, הדבר לא מומלץ.

זה שב-13 מערכות הבחירות בין 1977 ל-2015, מפלגה שאינה הליכוד הקימה ממשלה רק ב-1992, 1999 ו-2006 (והיתה שותפה עם הליכוד לממשלת רוטציה ב-1984), וזה שנתניהו כיהן כראש הממשלה 13 שנים, מתוכן 10 רצוף, מביא לתחושה שאין תחלופה אמיתית

אופציה אחרת שוב מתייחסת לשיטת הבחירות. השיטה הנוכחית היא יחסית, ומסתמכת על גושים. כלומר, המפלגה הגדולה לבדה לא מבטיחה דבר.

כמו כן, העובדה שבעשור האחרון המפלגות החרדיות הפכו מלשון מאזניים למפלגות שהולכות באוטומט עם הליכוד, הפכו את האפשרות לממשלה שאינה בראשות הליכוד לכמעט בלתי אפשרית, לפחות לא בלי המפלגות הערביות.

אני אישית בעד לשלב כוחות עם ערביי ישראל, אבל כולנו יודעים שבל"ד ורע"ם אפילו תמיכה מבחוץ לא ייתנו. לכן, אפשר לבחון שיטה אחרת, שתאפשר יותר החלפת ידיים של השלטון.

אפשרות אחת היא, כפי שהוצג קודם, ללכת על החבילה של המפלגה הגדולה מרכיבה ממשלה + הגדלת מספר חברי הכנסת + הורדת אחוז החסימה.

זה שבעשור האחרון המפלגות החרדיות הפכו מלשון מאזניים לשותפות אוטומטיות של הליכוד, הפכו את האפשרות לממשלה שאינה בראשות הליכוד לכמעט בלתי אפשרית, לפחות לא בלי המפלגות הערביות

כפי שב-2009 וב-2019 ב' הליכוד לא היה המפלגה הגדולה (והאמת היא שגם ב-1996, אבל אז הייתה בחירה ישירה), סביר להניח שזה יקרה שוב בעתיד.

כלומר, ניתן לבנות יותר על תחלופה בין אלו שמקבלים את ההזדמנות ראשונים להרכיב ממשלה, ויש מקום להאמין שברוב המקרים הם גם יצליחו, בעיקר אם כוחן של השותפות הקואליציוניות יקטן.

אפשרות שנייה היא לשנות את השיטה לחלוטין, לאחת כזאת שבה חלוקת חברי הכנסת מהווה עיוות מסוים של הקול הפופולרי. קיימת האפשרות לשיטות אזוריות (לא בהכרח רוביות), או שילוב של הבחירות היחסיות עם בחירות אזוריות.

באופן כזה, גושים לא יצטרכו בהכרח רוב מוחלט של הקולות כדי לזכות ברוב מוחלט של מנדטים ולהרכיב ממשלה. כמובן, בניגוד לאופציה הקודמת, כאן שוב קיים הסיכון של חוסר ייצוג הולם.

בכל מקרה, צריך לזכור שלא פעם מפלגות נשארות בשלטון למשך תקופה ארוכה. אמת, בארצות הברית לרוב כל שמונה שנים מתחלפת המפלגה, אבל היו גם מקרים בהם זה לקח הרבה יותר זמן.

המפלגה הרפובליקנית החזיקה ברצף בשלטון 16 שנה בין 1869 ל-1881, אחר כך עוד 16 שנה בין 1897 ל-1913, 12 שנה נוספות בין 1921 ל-1933, ועוד 12 שנה בין 1981 ל-1993.

מנגד, המפלגה הדמוקרטית החזיקה בשלטון עשרים שנים ברצף בין 1933 ל-1953. בבריטניה, השמרנים החזיקו בשלטון 13 שנה בין 1951 ל-1964 ועוד 18 שנה בין 1979 ל-1997.מפלגת הלייבור החזיקה בשלטון 13 שנה ברצף בין 1997 ל-2010.

בקנדה, המפלגה הליברלית שלטה 12 שנה ברציפות בין 1968 ל-1980, ול-12 שנים נוספות בין 2003 ל-2015. רוצה לומר, שלמרות שבישראל ייתכן שיש – הדבר נתון לפרשנות – בעיה של רציפות יתר בשלטון, תמיד יהיו תקופות ארוכות בהן מפלגה אחת אוחזת בשלטון.

בעיה מס' 5: חוסר בייצוג אזורי

למרות שהשיטה הישראלית היא בסך הכל בסדר, יש לה חיסרון בולט אחד: אין לה ייצוג אזורי. תארו לכם שמעבר להבטחות של הממשלה להשקיע בפריפריה וכל מיני דברים כאלו, היו גם חברי כנסת שהיו יודעים שאם הם לא ידאגו לפריפריה, הם ספציפית יאבדו את המושב שלהם בכנסת.

תארו לכם שמעבר להבטחות של הממשלה להשקיע בפריפריה וכל מיני דברים כאלו, היו גם חברי כנסת שהיו יודעים שאם הם לא ידאגו לפריפריה, הם ספציפית יאבדו את המושב שלהם בכנסת

יש כאלו שלא יראו בכך בעיה עקב העובדה שישראל היא מדינה קטנה מבחינה גאוגרפית, אבל יש לא מעט יתרונות לכך שיש לקהילות נציגים לא רק בבניין העירייה אלא גם בכנסת.

כמובן, ייצוג אזורי דורש שינוי מוחלט של שיטת הבחירות. אפשר לעשות זאת לבית העליון שהוצע קודם, בזמן שהבית התחתון יישאר עם בחירות ארציות.

הבחירות האזוריות מתחלקות לסוגים רבים, החל מהשיטה הרובית (בריטניה וארצות הברית), שיטה אזורית-יחסית (בריטניה בבחירות לפרלמנט האירופי), שיטת הקול האלטרנטיבי (אוסטרליה) ושיטת הקול היחיד הנייד (אירלנד).

באופן כללי אני בעד האחרונה, שכן היא מאפשרת לא רק יותר ייצוגיות, אלא גם מאפשרת יותר אלטרנטיבות מתוך חברי אותה מפלגה (בניגוד למצבים בהם הבחירה היא בין נציג/ה גרוע/ה מהמפלגה בהם תומכים לבין היריבים הפוליטיים). אבל זה באמת לדיון אחר.

בעיה מס' 6: היחסים עם הרשות השופטת

בית המשפט העליון של ישראל הוא מאוד פוליטי. בבריטניה, אליה רבים אוהבים להשוות בכל מה שנוגע לבג"צ, בית המשפט העליון לא מתעסק בשאלות פוליטיות, ומגיעים אליו עניינים פרוצדורליים בלבד.

בית המשפט העליון של ישראל הוא מאוד פוליטי. בבריטניה, אליה רבים אוהבים להשוות בכל מה שנוגע לבג"צ, בית המשפט העליון לא מתעסק בשאלות פוליטיות, ומגיעים אליו עניינים פרוצדורליים בלבד

לדוגמה, לאחר משאל העם הברקזיט, הוא קבע שהממשלה לא יכולה להפעיל את סעיף 50 (שמתחיל את תהליך היציאה מהאיחוד האירופי) על דעת עצמה, וזקוקה לאישור הפרלמנט. לשאלת הברקזיט עצמה בית המשפט נמנע מלהיכנס. לעומת זאת, בית המשפט העליון הישראלי פוליטי בהרבה. רבים רואים בכך בעיה.

אני מסכים שיש מקום לשינוי היחסים בין הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות, אבל צריך לראות את הדברים בקונטקסט המלא.

בבריטניה, מעבר למסורת הדמוקרטית המפוארת (שנשחקת בשלוש השנים האחרונות), יש איזונים ובלמים שאין בישראל. יש את בית הלורדים, שמכניס תיקונים בלא מעט חקיקות ומאלץ את הממשלה לא פעם להתמתן.

בבריטניה, מעבר למסורת הדמוקרטית המפוארת (שנשחקת בשלוש השנים האחרונות), יש איזונים ובלמים שאין בישראל. יש את בית הלורדים, שמכניס תיקונים בלא מעט חקיקות

כמו כן, בריטניה היא עדיין חברת האיחוד האירופי, ובכך כפופה לבית הדין האירופי לזכויות אדם. זה יכול לא פעם לפסוק נגד התנהלות הממשלה. לישראל אין לא את זה ולא את זה. למעשה, האיזון היחידי שיש על חקיקה שבאה מהממשלה (למעט בג"צ) הוא השותפות הקואליציוניות.

הסרת היכולת של בג"צ להתערב בחקיקה פירושו שלטון כמעט ללא עוררין של הממשלה. לכן, כל עוד לא יאומצו חלק מהאיזונים והבלמים שהוצעו לעיל, החלשת בג"צ אינה הפרדת רשויות כפי שהיא חיזוק לא בריא של הרשות המבצעת.

כמו כן, בריטניה כפופה לבית הדין האירופי לזכויות אדם, שיכול לפסוק נגד התנהלות הממשלה. לישראל אין לא את זה ולא את זה. הסרת התערבות בג"צ בחקיקה פירושו שלטון ללא עוררין של הממשלה

בריטניה כפופה גם לבית הדין האירופי לזכויות אדם, שיכול לפסוק נגד התנהלות הממשלה. לישראל אין לא את זה ולא את זה. הסרת היכולת של בג"צ להתערב בחקיקה פירושו שלטון כמעט ללא עוררין של הממשלה

בנוסף לאיזונים האלו שנדרשים טרם שינויים בסמכותו של בית המשפט העליון, ישראל גם תזדקק לחוקה אמיתית. כזו שתקבע חוקי משחק של ממש לבית המשפט העליון.

היא תוכל גם להגביל את האופן בו בית המשפט יוכל לפסוק (למשל, רק אם החוק מנוגד במפורש לחוקה. אני לא נכנס לפרטים כי אני לא משפטן ולכן מוגבל ביכולת שלי להציע הצעות בעניין).

היא תהיה מוגנת משינוי באמצעות רוב מקרי. אבל עד שתהיה כזו, ועד שיהיו בלמים אחרים על הממשלה, כנראה שניאלץ להסתדר עם בג"צ במבנהו הנוכחי, אולי בשינויים קלים מאוד שבכל זאת יאזנו גם אותו.

לסיכום

הממשל הישראלי, באופן כללי, הוא בסך הכל סביר. הוא יחסית יציב, יחסית מסוגל להוציא תכניות גדולות לפועל, ובהיעדר איזונים מבניים נשען על איזונים קואליציוניים שלרוב מתפקדים לא רע.

עם זאת, בהחלט יש מה לשפר בשיטה. השיטה האמריקאית שכולם אוהבים פחות תתאים לכאן מטעמים שכבר הסברתי, אבל כן יש דרכים לשפר את השיטה הפרלמנטרית הקיימת. העניין הוא שהשיפורים הם, אפעס, לא מה שכולם נוטים לחשוב.

אוריה בר-מאיר, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בהיסטוריה פוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. מגיע מתחום המדיה החברתית. חובב פוליטיקה וסאטירה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 3,262 מילים
כל הזמן // שבת, 19 באוקטובר 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

משנה מזל המורה לעברית מפתח תקווה שהפכה לדילרית בקזינו

אורלי גרייבס גדלה בפתח תקווה והגיעה לארה"ב בזכות מלגת כדורסל ● אחרי שהייתה מורה לעברית, היא השתלבה בתעשיית ההימורים

עוד 646 מילים
עודכן לפני 4 דקות
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

אופרת הרוק של שרונה פיק מנסה לכבוש את ניו יורק

שרונה פיק חברה לאמה, מירית שם-אור, ולבמאי צדי צרפתי כדי להעלות מחזמר צנוע בניו יורק ● אחרי שעברו בשלום את הצגת הבכורה, השלושה כבר נערכים להגדלת ההפקה ● "אנחנו לא רוצים לראות 4-5 ברבורות, אנחנו רוצים לראות 12 מהן. זו פנטזיה, ופנטזיות הן גדולות"

המחזמר "אגם הברבורים: אופרת הרוק", המוצג כעת בניו יורק, הוא התוצרת האחרונה בייצוא התרבותי של ישראל לארצות הברית.

למרות שהמחזמר לא כולל אפילו מילה בעברית, היוצרים שלו הם אייקונים ישראלים, ושני שליש מהצוות – המונה 12 שחקנים צעירים – מגיעים מהארץ.

המחזמר משתמש בבלט הקלסי של צ'ייקובסקי בתור בסיס, לרבות סיפור האהבה בין הנסיך זיגפריד, הפלייבוי המלכותי, לאודט, נסיכת הברבורים.

המופע נפתח עם המוזיקה המוכרת של המלחין הרוסי, אך אז לוקח זווית אחרת, ונוסק למחזמר פופ-רוק סקסי עם שירים חדשים.

הפרויקט החל כרעיון של הכותבת מירית שם-אור ובתה שרונה פיק, שאליהן הצטרף הבמאי צדי צרפתי. שרונה אומרת כי החומרים התאימו לה, משום שאביה, צביקה פיק, "היה נוהג לנגן את היצירה הזו באופן ספציפי כשהייתי ילדה.

"הוא הגיע מרקע קלסי, ומאוד מאוד אהב את זה, כך שהוא רצה שאנחנו נכיר את זה", היא אומרת. "התאהבתי ביצירת המופת הזו, ויצירת המחזמר הזה משלבת את האהבה שלי לפופ-רוק ולמוזיקה קלסית".

צוות השחקנים של "אגם הברבורים: אופרת הרוק" (צילום: לורן חלפאיאן)
צוות השחקנים של "אגם הברבורים: אופרת הרוק" (צילום: לורן חלפאיאן)

פיק ואחותה דניאלה (הנשואה לבמאי הקולנוע קוונטין טרנטינו) היו צמד בתחילת שנות ה-2000, ואחרי שהיה להם להיט ענק, אומרת פיק, היא הפכה ליותר בטוחה ביכולות ההלחנה שלה, והחלה להתייחס לזה יותר ברצינות.

בתור אם לשלושה ילדים קטנים, פיק הפחיתה את המיקוד בשירה והתמקדה במה שהיא קוראת לו "חלום חיי". לאחר שאמה כתבה את עלילת המחזמר והמילים לשירים, "היא וצדי ישבו במשך שעות ליצור את המחזה, ואני עבדתי איתו על השירים. זה מאמץ משותף", אומרת פיק.

צרפתי כבר מכיר את משפחת פיק: בתחילת שנות ה-70, הוא הופיע בגרסה הישראלית של המחזמר "שיער" עם צביקה. "לאחר 18 שנים בתור שחקן, מאז גיל 10, זו הייתה ההופעה האחרונה שלי על הבמה. חווה אלברשטיין ביקשה ממני אז לביים מופע שלה, ולפתע החיים שלי השתנו והפכתי לבמאי", מספר צרפתי.

צרפתי, הידוע בהפקות ענק על הבמה ובטלוויזיה בישראל, צוחק כשהוא אומר ש"אגם הברבורים: אופרת הרוק" הוא "הדבר הקטן ביותר שאי פעם עשיתי.

"אבל כשהייתי בן 13", הוא אומר, "שמעתי מוזיקה של צ'ייקובסקי, רציתי לחבר כוראוגרפיה ל'אגם הברבורים', ואפילו שיחקתי את הנסיך. אז כששרונה ומירית סיפרו לי על כך, אמרתי, בואו נשב יחד. אחרי שבועיים, אמרתי שאני בעניין".

צרפתי רואה במחזמר התאמה מתבקשת של היצירה הקלסית מהמאה ה-19 למאה ה-21. "אגם הברבורים תמיד היה בלט, אבל אף אחד לא כתב אותו בתור מחזה, עם טקסט, עם סיפור. עבדנו כדי לבנות סיפור בין השירים", הוא אומר.

שרונה פיק, משמאל, עם אמה מירית שם-אור, מימין, והבמאי צדי צרפתי, במרכז (צילום: לורן חלפאיאן)
שרונה פיק, משמאל, עם אמה מירית שם-אור, מימין, והבמאי צדי צרפתי, במרכז (צילום: לורן חלפאיאן)

מאפיין מרכזי בנראטיב הוא הנבל, הרוזן פון רוטברט, המגולם על ידי השחקן, הכותב והמפיק הישראלי-אמריקאי, עדן יעקב לוי. זה אתגר מהנה עבור לוי יליד ירושלים, שהגיע לניו יורק לפני קרוב לעשור בגיל 25 כדי ללמוד משחק.

"פון רותבארט הוא אדם מאוד מרושע", אומר לוי. "מגלומן שחושב שהוא מלך העולם, ורוצה לשלוט בכל מי שהוא יכול ומה שהוא יכול. לשחק תפקיד של חזיר שוביניסטי היה קשה, כי אני לא מזדהה עם שום דבר מזה ברמה האישית. למעשה, אני מתנגד לזה. אבל מנקודת מבט של משחק, לשחק דמות שכזו זה כיף".

לוי- אשר בדומה לשחקנים רבים, מחזיק בעבודה צדדית: מורה לעברית בברוקלין – מעריך את הזכות להשתתף כעת במחזמר כחול-לבן. "זה כיף, קומדיה קלה, פארסה, אבל היא גם מתמודדת עם נושאים רציניים כמו סקסיזם", אומר לוי.

פיק, צרפתי ולוי מלאים תקוות בנוגע לעתיד של היצירה האהובה שלהם, אשר מציגה כעת בחלל הקטן יחסית של Chelsea Music Hall מתחת לשוק צ'לסי במנהטן, והיא תעבור למיקום אחר בניו יורק סיטי בנובמבר.

לוי מדמיין את סצנת נשף המסכות הווינאי הנוצץ על במה גדולה יותר, וצרפתי להוט לגרום להצגה לצמוח, צעד אחרי צעד. "אני לא רוצה לראות ארבע או חמש ברבורות", אומר הבמאי, ביחס ללהקת הציפורים המרפרפות על במת המחזה. "אני רוצה לראות 12 מהן. זו אגדה, זו פנטזיה. ופנטזיות הן גדולות".

עוד 555 מילים

אגדת דשא ביציע עם האוהדים הפלסטינים

עם הרבה גשם ואפס שערים, הכדורגל הפלסטיני הביא לראשונה עשרות אלפי אוהדים והרבה גאווה לאצטדיון אל-חוסייני במזרח ירושלים ● אדם רזגון הצליח להשתחל לאירוע המבוקש (הכניסה הייתה בחינם, על בסיס כל הקודם זוכה) ושמע מהאוהדים הנרגשים על המשמעות הפוליטית של האירוע הספורטיבי

עוד 800 מילים

למקרה שפיספסת

אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
סִינַי

אהבתנו לסיני חורגת מאהבתנו לכל מקום אחר מחוץ לישראל ● סיני זה המקום היחיד במזרח התיכון שבו ישראלים מרגישים בבית ● סיני זה המקום היחיד בחיינו שלא השתנה ולא משתנה בכלל בעולם שלא מפסיק להשתנות לרגע ● אחרי 15 שנה, אמיר בן-דוד חזר לנואיבה

עוד 1,018 מילים
גיא זהר גיא זהר

"מענקי המשפט בישראל": המערכת הפוליטית סופדת לנשיא העליון לשעבר שמגר

ליברמן: הייאוש בבלפור מתגבר, נתניהו יחזיר את המנדט מחרתיים ● איימן עודה לנתניהו: הימין מעדיף עבריין בבלפור על פני ערבים שנבחרו באופן דמוקרטי ● נתניהו: גנץ הולך שבי אחרי לפיד וליברמן, חברי המשותפת תומכים בטרור ● גנץ: הצעת נתניהו לאחדות היא ספין ● הנשיא ריבלין: שמגר היה מעמודי התווך של המשפט הישראלי ● נתניהו שוחח עם מזכיר המדינה פומפאו על נעמה יששכר הכלואה ברוסיה

עוד 21 עדכונים

תגובות אחרונות

שאלה של אומץ הדרך של גנץ לאחדות עוברת בממשלת מיעוט

האפשרות שכחול-לבן תקים באופן זמני ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת - במטרה להיפטר מנתניהו - מעסיקה בימים אלה את כל הנוגעים בדבר ● בליכוד דוחים את החזרת המנדט בגלל אפשרות כזו ● בישראל ביתנו ובכחול-לבן מתלבטים ● וברשימה המשותפת מניחים שבסוף כולם ישתפנו ● "אני אהיה מופתע אם זה יקרה, אבל כולנו הופתענו כמה וכמה פעמים בזמן האחרון" ● פרשנות

עוד 816 מילים

אשת חיל המהפך של גברת סמית'

ישכה סמית', סבתא שומרת מצוות בת 68, נולדה בגוף של גבר והייתה אומללה רוב חייה ● אחרי ששינתה את מינה, התחברה מחדש לישראל וליהדות והתפייסה עם חלק מששת ילדיה ● בדרך היא קיבלה לא מעט עזרה מסטארבקס בארה"ב, שעודדה העסקת טרנסג'נדרים כבר בשנות התשעים ● היום יוקרן סרט תיעודי עליה בבכורה בפסטיבל חיפה

עוד 1,249 מילים

הברק יכה שוב "כדור הארץ צועק, משהו פה לא בסדר. כדאי שנקשיב"

מותו של הנער אשר חזות ממכת ברק בחוף זיקים השבוע, לא הפתיע את המומחה לברקים, ד״ר מוסטפה עספור ● כחלק ממשבר האקלים, הוא מספר, מתועדים כיום 250 ברקים בשנייה על פני כדור הארץ - לעומת 100 ברקים בשנייה רק לפני שני עשורים ● "הברקים הם הסיגנלים של כדור הארץ, והם מספרים לנו שהמערכת יוצאת משליטה"

עוד 527 מילים ו-1 תגובות

כיסוי וטעייה עיר ענק מתקופת הברונזה תיקבר שוב

שרידים ארכאולוגיים של עיר ענקית מתקופת הברונזה ישובו וייקברו, לטובת בניית מחלף שישרת את העיר חריש - אבל יונצחו בהדמיית תלת-ממד ● הממצאים מלמדים על עבר בן 5,000 שנה, ואף קדום יותר ● עכשיו הארכאולוגים מסבירים מדוע הם חיים עם זה בשלום

עוד 1,224 מילים

הליכוד לגנץ: תכהן ברוטציה כראש ממשלה, גם אם רק חלק מכחול לבן יצטרף לקואליציה

יושב ראש כחול לבן דחה את ההצעה, שפורסמה בחדשות 12 ● מוקדם יותר הציע נתניהו מתווה לממשלת אחדות, אך כחול לבן הביעה התנגדות ליוזמה, שבבסיסה המשך הסטטוס קוו ● ג'ארד קושנר יבקר בישראל בסוף החודש וייפגש לראשונה עם גנץ ● גדעון סער: אתמודד בפריימריז הקרובים על ראשות הליכוד ● עודד בן עמי ואמנון אברמוביץ' התנצלו על דברים שאמרו אתמול בשידור

עוד 33 עדכונים

רוסיה שוב נכנסת לוואקום האמריקאי, ויש סיבה לדאגה

השבועיים האחרונים בסוריה מוכיחים עד כמה המזרח התיכון יכול להיות הפכפך ● בשיחת טלפון אחת, הפך טראמפ את אסד מרוצח המונים למושיע הכורדים ● רוסיה מצידה מפגינה נוכחות בצפון סוריה ומשדרת לארדואן מי הבוס ● ובישראל עוקבים בדאגה במיוחד אחרי מובלעת טאנף שעל גבול סוריה-ירדן ● פרשנות

עוד 487 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה