חודש עבר מאז שהתחלתי לנהל את מיזם החירום של עמותת עלם, המפעיל מרחבים לנוער מפוני הדרום והצפון.

באתי מראש עם צניעות, וגיליתי שבתיק שאני אורזת למילואים בעלם אני צריכה להכניס גם חמלה, הרבה מקום לכל מי שהטראומה פגשה אותו ואת כל הכוחות שיש לי כדי להתמודד עם אי ודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים. פשוט לתת להם להיכנס כמו אורחים ולזכור שאני גדולה יותר מהם.

באתי מראש עם צניעות, וגיליתי שבתיק שאני אורזת למילואים בעלם אני צריכה להכניס גם חמלה, הרבה מקום למי שהטראומה פגשה אותו, ואת כל הכוחות שיש לי כדי להתמודד עם אי ודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים

אז יצאתי לדרך והדרך הזו מחזירה לחיים שלי א.נשים אהוביםות, ומביאה לי חיבורים עם אלו שבסיבוב הקודם פיספסתי, אולי כי התבגרתי, אולי כי הם התבגרו.
מה שבטוח זה שברגעים הקשים הא.נשים הם המשענת.
ויש רגעים קשים.

* * *

באחד המלונות המצוחצחים, עם ריח החופש ועציצי פלסטיק ממורקים, אני יושבת בלובי לפגישה. מסביבי משפחות יושבות, שותות את הקפה של אחה"צ. במציאות שלפני המלחמה זה הקפה של אחרי העבודה, קפה של רגיעה.

אנחנו מדברים בפגישה על מספרים ונתונים. מספר המשפחות, מספר הנוער, כמה אולמות יש במלון.

פתאום ניגש אליי ילד בן 10, עם חולצה שחורה ותספורת קצוצה. הוא מושיט לי שקית ענקית של ממתקים. אני מרימה אליו עיניים, מתכוונת לסרב בנימוס. אבל העיניים שלו לא פוגשות אותי, הן במשימת חלוקת ממתקים, משימה תכליתית, ברורה, אין מקום לסרב לה. אני מבינה את המסר, לוקחת ממתק ואומרת שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, וכל הקולגות שלי עושים כמוני.

אחרי הילד הולך במסירות ילד קטן יותר, בן 8. מישיר אליי מבט ושואל-קובע "לקחת ממתק?!" אני אומרת לו "כן" והם ממשיכים הלאה, מחלקים ממתקים לכל המשפחות בלי לשאול אם מישהו רוצה.

וזו הפעם הראשונה שהמספרים הופכים לעיניים שהלוואי שהיו מביטות בי.

"לקחת ממתק?!" אני אומרת לו "כן" והם ממשיכים הלאה, מחלקים ממתקים לכל המשפחות בלי לשאול אם מישהו רוצה. וזו הפעם הראשונה שהמספרים הופכים לעיניים שהלוואי שהיו מביטות בי

* * *

אני מגייסת למילואים את הצוות הכי טוב שמוכן לצאת איתי להרפתקה של מיפוי הצורך באזור ים המלח.

אוספת את הניידת מבאר שבע, לא מתניעה, דלק, תוסף, שמן ויוצאים. בדרך אנחנו משלימים פערים, נזכרים בחוויות ממאות שעות של עבודת רחוב משותפת.
פגישת ההכרות שלנו עם האזור מתקיימת באחד מחדרי המלונות אצל העובדת הסוציאלית המתכללת את המקום.
אנחנו מחפשים את החדר הנכון, 522, בסוף המסדרון.

בדרך אנחנו עוברים בשכונה החדשה, חדרים פתוחים, עגלות בחוץ, שקיות זבל קטנות מספרות לנו על המשפחות שגרות כאן עכשיו. ועל אחת הדלתות דף A4 עם ציור של דגים צבועים בצבעים שצבעה ילדה קטנה, עליו כתוב "כאן גרים, לבינתיים, משפחת קבלן". והבטן לא יכולה שלא להתהפך.

* * *

הצוותים מתחילים להתגבש ואני מצטרפת לערב חמישי. הערב הצוות הזה פותח מרחב בפעם הראשונה ואי אפשר שלא להתרגש. פורסים את הציוד, מרתיחים מים, מדברים בינינו על מה יהיה, מתחלקים לצמדים ויוצאים לאיתורים. אנחנו נפגוש את הנערים ונזמין אותם להצטרף למרחב שלנו – אזור מלא במחצלות, פופים, וכסאות עם משהו חם לשתות ואיזה שש-בש לאלו שמעדיפים לשתוק.

בדרך אנחנו עוברים בשכונה החדשה. על אחת הדלתות דף A4 עם ציור של דגים צבועים בצבעים שצבעה ילדה קטנה, עליו כתוב "כאן גרים, בנתיים, משפחת קבלן". והבטן לא יכולה שלא להתהפך

בתוך הלובי יושבות חבורות של נערים, חלקם משחקים קלפים, חלק אחר בוהה בטלפונים.

אנחנו ניגשות לקבוצה של שלושה נערים, הצעיר ביניהם בן 17 והבוגר בן 20.
"עלם? כמו בשדרות? בטח מכירים!" הם אומרים לנו והמבט החלול שפגשנו בהתחלה התחלף בשבריר תקווה, ניצוץ שלמדתי לזהות עם השנים כשפגשתי נערים שכבר פגשו את עלם בעבר.

אחד מהם חזר להפוגה מהלחימה, איבד חברים, השני הגיע מהתופת אחרי שבבניין ליד מחבלים רצחו את השכנים. הם מספרים את הכותרות. לוקחים שלוק מערק-לימונים.
"שש-בש?" אומר לי אחד מהם.
"בטח" אני אומרת לו. לפעמים, שתיקות חזקות ממילים.

נוער מפונה מהעוטף (צילום: גאיה ניר)

* * *

עסקת החטופים ברקע, מחר אמורה להיות פעימה נוספת.

אני מסתובבת עם גולה בגרון כבר מאתמול בערב, הלכתי לישון מוקדם וקמתי עם זה בבוקר. במהלך היום אני מתעדכנת בחדשות יותר ממה שבדרך כלל, הרבה יותר זמן ממה שאני יכולה להרשות לעצמי. מתעדכנת וממשיכה לעבוד.
"אתמול היה ערב אחר", אומרת לי קולגה שמובילה ערב במוקד פינוי של אחד הקיבוצים מהעוטף.

אחד חזר להפוגה מהלחימה, איבד חברים, השני הגיע מהתופת – בבניין לידו נרצחו השכנים. הם מספרים את הכותרות, לוקחים שלוק מערק-לימונים. "שש-בש?" אומר לי אחד. "בטח". לפעמים, שתיקות חזקות ממילים

לקיבוץ יש עשרות הרוגים וחטופים.

"באזכרות של ה-30, למשל, זה היה נראה אחרת – הרבה יותר רעש, שיחקו, צעקו, אכלו… אתמול היה שקט. לעיתים שקט מצמית".

התיאור הזה הכריח אותי לגייס את כל הכוחות שאני יכולה, להזכיר לעצמי שאי שם לפני חודש ארזתי בתיק למילואים מספיק כוח כדי להתמודד עם חוסר השליטה וחוסר הוודאות שמציף אותי עכשיו.

אנחנו מסיימות את השיחה ואני מתחילה לאסוף את כל הפרקטיקות שאני מכירה, מפרקת לחלקים קטנים את המחשבות על ההתערבות הנכונה במשבר הזה.

ולמרות שאני מתייעצת, מעמיקה ומתחילה למצוא את הדרך, הגולה מאתמול מתגלגלת מהגרון ותופסת פינה בלב. ואני מבינה שזה אחד מהרגעים האלו שאני לא יכולה לברוח מהעובדה, שבמקצוע הזה שבחרתי צריך לשים את הלב על השולחן.

ולפעמים זה כואב.

* * *

אני לא אדם פילוסופי, אבל אני מסתובבת בראש כבר שבוע עם הסיפור הזה של האמונה היפנית שבוחרת לחבר שברי חרס בדבק בצבע זהב.

כמו כולם, גם אני התבגרתי בחודש האחרון, אז אני לא חושבת שזו תמימות לקוות שעוד נאסוף את השברים ועוד נצא מזה יפים יותר ממה שהיינו לפני.

חודש לתוך התפקיד הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי, בתאריך שמתמזג עם עסקת חטופים.

בתחושות של כאב ושמחה ופחד ועצב אני מעזה לקוות בצניעות שהא.נשים המדהימים של עלם, שנמצאים עכשיו ברחבי הארץ, יוכלו להיות עבור חלק מהנוער שאנחנו פוגשים דבק בצבע זהב.

בתחושות של כאב ושמחה ופחד ועצב אני מעזה לקוות בצניעות שהא.נשים המדהימים של עלם, שנמצאים עכשיו ברחבי הארץ, יוכלו להיות עבור חלק מהנוער שאנחנו פוגשים דבק בצבע זהב

כי בסופו של דבר, חיבור הוא כל מה שאנחנו צריכים.

גאיה ניר היא מנהלת מיזם מרחבי חירום לנשימה. בעברה ניהלה כ-7 שנים את ניידת אשדוד של עלם. לאחר תקופה קצרה מחוץ לעמותה, ובעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, חזרה גאיה לעלם לנהל את מיזם החירום למען הנוער שפונה מהעוטף, הדרום וצפון הארץ.