בשבוע שעבר הפגינו אנשי "המרד בהכחדה" בכיכר הבימה, באירוע שנועד להציף לתודעה את משבר האקלים והשלכותיו. יומיים קודם לכן פעלו המוחים בשערי הבורסה לני"ע בתל אביב. כמו ביתר מחאות התקופה, כל האמצעים כשרים ומה שמצטלם טוב כמו שלשלאות וכתמי צבע אדום, אדרבא.

אקדים את המאוחר. בסוף (וכבר היום) התאגידים והרשתות יהיו חייבים להתעדכן טכנולוגית למוצרי אריזה מתכלים בלבד. רשתות ביגוד כמו זארה כבר הודיעו שיצאו במהלך מהסוג הזה, וזה באמת נחמד. אבל מה עם הגדולים באמת? קוקה קולה למשל.

יצוין כי קוקה קולה נמכרת גם במקדונלדס ברחבי העולם. זה בעצם סוג של דואופול שנועד למכור לנו מזון מעובד באריזות שמזהמות את הסביבה בכל צעד בשרשרת הקיום של המוצר, מהשדה עד הדלפק

אין לי מושג כמה פחיות ובקבוקים קוקה קולה מוכרת מדי יום בעולם, אני יכולה רק לדמיין ולא מאד מעוניינת, מלחיץ. אבל אנסה בזעיר אנפין להמחיש את העמדה באמצעות המשאית הזו בתמונה.

המשאית לא רק מרעישה, תופסת מקום רב בכביש ומזהמת את האויר. היא עושה את כל זה על מנת להעביר מוצר, שלא בדיוק נמצא בראש רשימת חמשת אבות המזון, והוא גם גורם נזק בריאותי ומזהם. ברור שמזהם. וזו רק משאית אחת, מתוך צי אחד, שכמוהו יש עוד אלפים.

יצוין כי קוקה קולה נמכרת גם במקדונלדס ברחבי העולם. זה בעצם סוג של דואופול שנועד למכור לנו מזון מעובד באריזות שמזהמות את הסביבה בכל צעד בשרשרת הקיום של המוצר, מהשדה עד הדלפק. מתי נשמע מקוקה קולה שהיא מקדישה משאבים לפיתוח אריזות מתכלות? הם בכל זאת קיימים איזה 130 שנה, איפה האחריות התאגידית? 

אבל מה עם תודעה סביבתית? לאן כל השקיות האלה הולכות? הן נתקעות לי בשיער בים, מחלחלות למי התהום, וכך הופכות לחלק משרשרת המזון שלנו. כן. אנחנו שותים פלסטיק

מאידך, אנחנו כצרכנים נאלץ להפנים את העובדה הלא פשוטה, לפיה כמעט בכל פעם שאנחנו קונים – אנחנו מזהמים. אני מכירה אנשים שקונים באפליקציות סתם פיצ'פקעס מיותרים כי זה כיף לקבל את האריזות האלה בדואר.

נכון, אבל מה עם תודעה סביבתית? לאן כל השקיות האלה הולכות? הן נתקעות לי בשיער בים, מחלחלות למי התהום, וכך הופכות לחלק משרשרת המזון שלנו. כן. אנחנו שותים פלסטיק.

בין תרבות הצריכה של ימינו לבין מה שאנחנו צריכים באמת – יש פער ניכר שמחפה על חוסרים מסוגים אחרים לגמרי, ונוסחאות פרסום קליטות בסגנון "טעם החיים".

בדרך מסוימת, מה שהקפיטליזם הביא עלינו הוא בעיקר הנגשה מוגזמת מאד של נוחות. הכלים החד פעמיים בטח יוצרו על ידי גבר שאשתו התייאשה מלשטוף כלים, אז במקום לתת יד הוא הינדס מוצר מזהם שהיום כבר מסולק בבושת פנים מהמדפים ברשתות. הלאה החד"פ, אמר הציבור. הבו לנו פתרונות טובים יותר.

הכלים החד פעמיים בטח יוצרו על ידי גבר שאשתו התייאשה מלשטוף כלים, אז במקום לתת יד הוא הינדס מוצר מזהם, שהיום כבר מסולק בבושת פנים מהמדפים ברשתות

וזה לא שהם אינם. המפ (צמח קרוב משפחה של הקנאביס) נתפש בעולם הטכנולוגי כחומר גלם שיוכל לפתור לפחות חלק מהבעיה, אם לא להביא לשינוי של ממש.

המפ, הצומח במהירות רבה מאד, יכול לשמש שלל תעשיות בדמות אריזות, טקסטיל, בניה וכיד הדמיון הטובה על דעתכם. וכל זה כבונוס בנוסף ליתרונותיו הבריאותיים.

לא יהיה קל להמפ להעמיק אחיזה מול תאגידים כאלו ומול תעשיית הפלסטיק הזדונית, אבל מהפכת הלגליזציה והמודעות למשבר האקלים מתפתחות במקביל. כבר לא מופרך לדמיין את היום בו הן סוף סוף יפגשו.

דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.

עכשיו, לאחר סיום המלחמה מול איראן ולפני הסבב הבא אם חלילה יבוא, זה הזמן לבחינת תפקוד המערכות העירוניות כדי שלפעם הבאה נגיע מוכנים יותר. לא אקים כאן זעקה גדולה בשאלה איפה היינו כל השנים האלה, מה נעשה מאז סוף מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, ועשרות המבצעים שצה"ל ביצע והיה בהם פוטנציאל להסלמה ולפגיעה בעורף.

איך קרה שאחרי כל זאת הגענו למלחמה הזו עם עורף חשוף ולא ערוך מספיק?

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

12 ימים הספיקו למתקפת הפתע של ישראל ועמה מתקפת המחץ של ארה"ב על איראן ומתקני הגרעין של משטר הטרור האיראני. ההישגים עד הפסקת האש, שנכפתה על איראן, מרהיבים ומעוררים השתאות רבתי.

הגאווה הלאומית ותחושת הגאולה העומדת במפתן הדלת עדיין מורגשת בחזקה. תחושות דומות לאלו ששררו בארץ מיד לאחר מלחמת ששת הימים – של אופוריה לאומית אדירה לאחר ניצחון חסר תקדים של ישראל על מדינות ערב המקיפות אותה.

הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.

אין אדם שחגג יום הולדת ולא שמע לפחות פעם אחת את הברכה: "עד מאה ועשרים שנה". ומי מאתנו לא שר בילדותו או שמע את השיר "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה"?

מפתיע לגלות, אך הברכה הפופולרית הזו אינה המצאה מודרנית, אלא מיוחסת למנהל הקריאטיבי הגדול מכולם: אלוהים. בספר בראשית (פרק ו פסוק ג) נכתב:

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.