בשבוע שעבר הפגינו אנשי "המרד בהכחדה" בכיכר הבימה, באירוע שנועד להציף לתודעה את משבר האקלים והשלכותיו. יומיים קודם לכן פעלו המוחים בשערי הבורסה לני"ע בתל אביב. כמו ביתר מחאות התקופה, כל האמצעים כשרים ומה שמצטלם טוב כמו שלשלאות וכתמי צבע אדום, אדרבא.

אקדים את המאוחר. בסוף (וכבר היום) התאגידים והרשתות יהיו חייבים להתעדכן טכנולוגית למוצרי אריזה מתכלים בלבד. רשתות ביגוד כמו זארה כבר הודיעו שיצאו במהלך מהסוג הזה, וזה באמת נחמד. אבל מה עם הגדולים באמת? קוקה קולה למשל.

יצוין כי קוקה קולה נמכרת גם במקדונלדס ברחבי העולם. זה בעצם סוג של דואופול שנועד למכור לנו מזון מעובד באריזות שמזהמות את הסביבה בכל צעד בשרשרת הקיום של המוצר, מהשדה עד הדלפק

אין לי מושג כמה פחיות ובקבוקים קוקה קולה מוכרת מדי יום בעולם, אני יכולה רק לדמיין ולא מאד מעוניינת, מלחיץ. אבל אנסה בזעיר אנפין להמחיש את העמדה באמצעות המשאית הזו בתמונה.

המשאית לא רק מרעישה, תופסת מקום רב בכביש ומזהמת את האויר. היא עושה את כל זה על מנת להעביר מוצר, שלא בדיוק נמצא בראש רשימת חמשת אבות המזון, והוא גם גורם נזק בריאותי ומזהם. ברור שמזהם. וזו רק משאית אחת, מתוך צי אחד, שכמוהו יש עוד אלפים.

יצוין כי קוקה קולה נמכרת גם במקדונלדס ברחבי העולם. זה בעצם סוג של דואופול שנועד למכור לנו מזון מעובד באריזות שמזהמות את הסביבה בכל צעד בשרשרת הקיום של המוצר, מהשדה עד הדלפק. מתי נשמע מקוקה קולה שהיא מקדישה משאבים לפיתוח אריזות מתכלות? הם בכל זאת קיימים איזה 130 שנה, איפה האחריות התאגידית? 

אבל מה עם תודעה סביבתית? לאן כל השקיות האלה הולכות? הן נתקעות לי בשיער בים, מחלחלות למי התהום, וכך הופכות לחלק משרשרת המזון שלנו. כן. אנחנו שותים פלסטיק

מאידך, אנחנו כצרכנים נאלץ להפנים את העובדה הלא פשוטה, לפיה כמעט בכל פעם שאנחנו קונים – אנחנו מזהמים. אני מכירה אנשים שקונים באפליקציות סתם פיצ'פקעס מיותרים כי זה כיף לקבל את האריזות האלה בדואר.

נכון, אבל מה עם תודעה סביבתית? לאן כל השקיות האלה הולכות? הן נתקעות לי בשיער בים, מחלחלות למי התהום, וכך הופכות לחלק משרשרת המזון שלנו. כן. אנחנו שותים פלסטיק.

בין תרבות הצריכה של ימינו לבין מה שאנחנו צריכים באמת – יש פער ניכר שמחפה על חוסרים מסוגים אחרים לגמרי, ונוסחאות פרסום קליטות בסגנון "טעם החיים".

בדרך מסוימת, מה שהקפיטליזם הביא עלינו הוא בעיקר הנגשה מוגזמת מאד של נוחות. הכלים החד פעמיים בטח יוצרו על ידי גבר שאשתו התייאשה מלשטוף כלים, אז במקום לתת יד הוא הינדס מוצר מזהם שהיום כבר מסולק בבושת פנים מהמדפים ברשתות. הלאה החד"פ, אמר הציבור. הבו לנו פתרונות טובים יותר.

הכלים החד פעמיים בטח יוצרו על ידי גבר שאשתו התייאשה מלשטוף כלים, אז במקום לתת יד הוא הינדס מוצר מזהם, שהיום כבר מסולק בבושת פנים מהמדפים ברשתות

וזה לא שהם אינם. המפ (צמח קרוב משפחה של הקנאביס) נתפש בעולם הטכנולוגי כחומר גלם שיוכל לפתור לפחות חלק מהבעיה, אם לא להביא לשינוי של ממש.

המפ, הצומח במהירות רבה מאד, יכול לשמש שלל תעשיות בדמות אריזות, טקסטיל, בניה וכיד הדמיון הטובה על דעתכם. וכל זה כבונוס בנוסף ליתרונותיו הבריאותיים.

לא יהיה קל להמפ להעמיק אחיזה מול תאגידים כאלו ומול תעשיית הפלסטיק הזדונית, אבל מהפכת הלגליזציה והמודעות למשבר האקלים מתפתחות במקביל. כבר לא מופרך לדמיין את היום בו הן סוף סוף יפגשו.

דפנה גלפז, אשת תכן, חוקרת תרבות ומנהלת קהילת צרכניות הקנאביס "נשים בירוק" 

המאבק נגד הפגיעה בבעלי החיים המשועבדים במשקים נפרש על גבי מספר חזיתות. מבחינתי האישית – הייתי שמח מאד לו היינו כולנו עוצרים את האלימות כלפי קורבנות אלו, מעצם היותם קורבנות החשים כאב וצער ושאינם רוצים למות, אך אני יכול רק לשמוח על כך שיותר ויותר אנשים מפסיקים לצרוך מוצרים מן החי גם מתוך סיבות בריאותיות וסביבתיות.

אכתוב כאן היום על נגזרת אחת של החזית הסביבתית, נגזרת שהמפלצתיות שלה כמעט ובלתי ניתנת לתפיסה, ויש לכך סיבה טובה.

במהלך הבצורת הקשה של שנת 2015 בקליפורניה, התעשיה העיקרית שהואשמה היתה תעשיית הדגל של המדינה – תעשיית השקדים. מדובר באמת בתעשייה בזבזנית, יחסית, בכל הקשור למים. יש גבול! נאמר. הרי לא יתכן שבזמנים כל כך קשים של בעיה אמיתית במים, תעשיה אחת תמשיך להתנהל כאילו בעיה זו אינה קיימת.

יש גבול! נאמר. לא יתכן שבזמנים קשים של מצוקת מים, תעשית השקדים תמשיך להתנהל כרגיל. או-אז קמו פעילים למען בע"ח בזעם. הרי קיימת תעשייה בזבזנית הרבה יותר בקליפורניה – צמחי  האלפלפה להאבסת חיות במשקים

או-אז קמו פעילים למען בעלי חיים בזעם מוצדק. הרי קיימת תעשייה בזבזנית הרבה יותר בקליפורניה, אך היא נעלמת מהעין ומנסה שלא למשוך תשומת לב – תעשיית צמחי האלפלפא, המיועדים להאבסת חיות במשקים.

כן. כמובן. אתם צודקים. גם חלקינו אוכלים אלפלפא, ולא רק פרות. אבל כאן נכנס הנתון שהרבה פעמים פשוט נמחק מדיונים או ויכוחים בנושא הזה פשוט מכיוון שהוא לא יאמן – ישנם ענפי חקלאות שונים בהם המטרה העיקרית היא האכלת חיות משק ולא בני אדם. במקרה הזה, לדוגמא – סביר להניח שגם אם כל בני האדם יפסיקו לאכול אלפלפא מחר (מי מאיתנו שבכלל מכירים את הצמח הזה), תעשיית האלפלפא תוכל לסבול את הנזק הכלכלי יחסית בקלות. כל עוד מאכילים במוצריהם חיות משק, לא נשקפת סכנה לתעשייה.

כן. גם חלקינו אוכלים אלפלפא, ולא רק פרות. אבל כאן נכנס הנתון הלא יאמן – ישנם ענפי חקלאות שונים בהם המטרה העיקרית היא האכלת חיות משק ולא בני אדם

המחשבה הזו כאילו בלתי מתקבלת על הדעת. אנחנו רגילים לחשוב שבעלי החיים במשקים השונים ניזונים משאריות חקלאיות של בני האדם. אני אוכל את התירס עצמו, בזמן שהפרה אוכלת את הגבעול והעלים.

מי בכלל, בדעתו הצלולה, יחשוב על כך שיש אנשים שכל עיסוקם הוא לגדל אוכל עבור פרות שדינן להירצח? אבל כאן, אפילו מתחת למפלצתיות שבמכונת ההרג האחראית להשמדתם של מיליונים רבים בכל שנה, ישנה התשתית שלה – מפלצתית לא פחות ומאיימת על כולנו בבזבזנות שלה.

אתם לא צריכים שאיזה טבעוני יספר לכם את זה. המועצות השונות של הסויה בארצות הברית כותבות זאת בבירור – הלקוחות העיקריים שלנו הן תעשיות הבקר והעופות.

מי יעלה בדעתו שיש אנשים שכל עיסוקם גידול אוכל לפרות שדינן להירצח? אפילו מתחת למפלצתיות שבמכונת ההרג, האחראית להשמדת מיליונים בכל שנה, ישנה התשתית שלה – מפלצתית לא פחות ומאיימת על כולנו בבזבזנות שלה

גם רשתות בשר גדולות כמו ברגר קינג לוקחות חלק בסוג כזה של חקלאות, שפוגע ביערות הגשם ובמאזן האקולוגי, מעבר לפגיעה הברורה והאלימה בחיות המשק.

וזאת מבלי להזכיר פגיעה שניונית בחיות בר, שמושמדות על מנת לגדל חיות משק או על מנת לגדל את האוכל שלהן, כמו סוסי בר בארצות הברית או תנים ונשרים בארץ.

כשמדברים איתכם על שטחי חקלאות הולכים וגדלים, התורמים לפגיעה אנושה באדמה, לכריתת יערות ולהתחממות הגלובלית, הגיע הזמן להפסיק להאשים את הסלט ולהתחיל להאשים את ההמבורגר או הסטייק. יותר נכון – את מי שגידלו את הפרות ואת האוכל שלהן.

כשמדברים על שטחי חקלאות גדלים, התורמים לפגיעה אנושה באדמה, לכריתת יערות ולהתחממות הגלובלית, הגיע הזמן להפסיק להאשים את הסלט ולהתחיל להאשים את ההמבורגר או הסטייק. או את מגדלי הפרות ומזונן

סליחה על הביטוי השחוק, אך הוא מתאים מאד במקרה עליו אנו מדברים – תעשיית המוצרים מן החי היא גוף סרטני, אלים וחסר רחמים. היא יוצרת עוד ועוד תאים של עצמה – עוד ועוד קורבנות, מגדילה את שטחה, משעבדת כמות הולכת וגדלה של שטחים, ומבזבזת כמות הולכת וגדלה של משאבים. היא פוגעת בבריאות, בסביבה וכמובן – בבעלי החיים הלא אנושיים, וכמעט כל אספקט שלה הוא איום ונורא. למה כתבתי כמעט? הנה הסיבה:

בהפגנה האחרונה בה לקחתי חלק, פירטתי דרך מערכת הגברה עבור האנשים ברחוב את כל מערך הנזקים שתעשיה זו אחראית אליו. "אז מדוע חלקינו עדיין תורמים לתעשייה שמזיקה כל כך?" שאלתי, וכמו משמיים עבר לידי אבא לשתי בנות שאמר במהירות ובבוז מופגן כלפינו – "כי זה טעים", ובכך השלים את כל מה שרציתי לומר.

"אז מדוע חלקינו עדיין תורמים לתעשייה שמזיקה כל כך?" שאלתי, וכמו משמיים עבר לידי אבא לשתי בנות שאמר במהירות ובבוז מופגן כלפינו – "כי זה טעים". כל הנזקים האלו, כל האימה הזו, כל הנזק הזה, כי זה טעים

כל הנזקים האלו, כל האימה הזו, כל הנזק הזה, כי זה טעים. חייכתי ודמיינתי את אותו אבא מסביר לבנותיו שאל להן לאכול הרבה ממתקים כדי לא ללכת לרופא השיניים, ואין זה משנה כמה טעימים הממתקים. פרופורציות בדרישות שלנו הן דבר מעניין ולפעמים בלתי נתפס, בין אם של תעשיית החקלאות המגויסת עבור חיות המשק ובין אם בדאגות שלנו, שבגללן לא נאכל מאכל מסוים.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי

"מבחינתנו זה טוב שמתעסקים בדברים אחרים ולא בנו". את המשפט הלא ממש חכם הזה, בלשון המעטה, השמיע לא מזמן שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, בהתייחסו לדיוני האקלים שהתקיימו באו"ם באותה עת.

דנון, שגריר מדינה ריבונית שאינו אזרח מן השורה, חייב לעשות ומהר את שיעורי הבית בתחום האקלים, כדי ללמוד על הסכנות האקלימיות הרובצות לפתחה של ישראל. אבל לנו אזרחי ישראל, אסור להמתין להתפכחותו של דנון.

עלינו להציב דרישות ברורות בפני הכנסת והממשלה הבאות. כשאנחנו נזכרים במלחמת יום הכיפורים, שגרמה לרבים מאיתנו לאבד אמון במדינה בגלל התחושה שהמדינה לא נערכה כראוי – בלשון המעטה, זו הזדמנות מצוינת לומר שחייבים להיערך למשבר הקיומי הבא.

"מבחינתנו זה טוב שמתעסקים בדברים אחרים ולא בנו". את המשפט הלא ממש חכם הזה, בלשון המעטה, השמיע לא מזמן שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, בהתייחסו לדיוני האקלים שהתקיימו באו"ם

במה דברים אמורים? ישראל נחשבת אמנם למדינה שתרומתה לפליטת גזי החממה והתחממות כדור הארץ כמעט זניחה, אך בהיותה מדינת חוף מדברית, היא תהיה בין המדינות הראשונות להיפגע בשנים הקרובות מנזקי האקלים.

אפוקליפסה בקרוב

אלו הם רק מקצת התרחישים האפוקליפטיים הצפויים לנו בעשרות השנים הקרובות:

מידבור הולך וגובר יוביל להיעלמות גידולים חקלאים, בצורות תכופות, מחלות ונגיפים חדשים שיאתגרו את הרפואה הישראלית, ולצורך הולך וגובר בבמזגנים, שיצריך יותר אנרגיה ויוביל ליותר זיהום אוויר, תחלואה ותמותה

• הצפות של הערים המרכזיות שלנו השוכנות לאורך חוף הים כתוצאה מעליית מפלס הים.
• יותר ימים בשנה בהם ימדדו טמפרטורות חום קיצוניות שיובילו לשריפות תכופות ולאובדן יערות ומרחב פתוח.
• מידבור הולך וגובר אשר יוביל להיעלמותם של סוגי גידולים חקלאים, בצורות תכופות, מחלות ונגיפים חדשים שיאתגרו את הרפואה הישראלית, צורך הולך וגובר בשימוש במזגנים אשר יצריך יותר אנרגיה ויוביל ליותר זיהום אוויר ויותר תחלואה ותמותה.
• סכנה אמיתית למקורות המים שלנו כצורך קיומי ואיומים גיאו-פוליטיים מצד שכנינו במאבק על מקורות מים ומחיה.

האם אפשר לתקן עדיין?

החדשות הטובות – וישנן כאלה – הן שעדיין אפשר לשנות את רוע הגזירה.

חובה לקדם חקיקת אקלים כמקובל במדינות המתקדמות בעולם, עם יעדים שאפתניים לחיסכון באנרגיה, קידום משק אנרגיה נקי והפחתת השימוש ברכב פרטי ומזהם

• ההיבט הראשון נעוץ בחובה לקדם חקיקת אקלים כמקובל במדינות המתקדמות בעולם, עם יעדים שאפתניים לחיסכון באנרגיה, קידום משק אנרגיה נקי והפחתת השימוש ברכב פרטי ומזהם. אין להסתפק ביעדים השמרניים שהצבנו לעצמנו בכל אחד מהנושאים הללו במסגרת הסכם פאריז  – הגעה בשנת 2030 ל-17% התייעלות אנרגטית, 17% אנרגיות מתחדשות ו20% הפחתת השימוש ברכב הפרטי –  ויש לחייב יעדי הפחתה של 30-50 אחוזים כמקובל במדינות המתקדמות בעולם ולהתחייב ל100% אנרגיה מתחדשת עד ל-2050, במדינה הנהנית בממוצע מ-300 ימי שמש בשנה.
• ההיבט השני נעוץ בחובה ליישם ולתקצב באופן מיידי את החלטות הממשלה להיערכות למשבר האקלים. ממשלות מערביות אחרות בעולם כבר הקצו עשרות מיליארדי דולרים להשקעה בכלכלה מעוטת פחמן. הבנק העולמי ובנקים מרכזיים בכ-35 מדינות הורו על הקפאת הלוואות למפעלים מזהמים אשר אינם מתחייבים לשיפורים סביבתיים ולהפחתה משמעותית של פליטת גזי חממה. כל זה לא קורה עדיין בישראל. תכניות ההיערכות לנזקי האקלים אינן מתוקצבות, משרדי הממשלה אינם מתואמים ביניהם והחלטות ממשלה בנושא אינן מיושמות כנדרש. אין המדובר בנוסחת קסם. גם ישראל, חייבת להקצות כבר עתה את מיליארדי השקלים הנדרשים לשם בניית התשתיות ונקיטת פעולות ההיערכות להתמודדות עם המשבר.

משבר האקלים הוא בבחינת אתגר קיומי המונח לפתחן של הכנסת והממשלה החדשות. מדובר בצו השעה והשעה היא שעת חירום. כמו אותה המלחמה הקיומית והטרגית ההיא שתולדתה בהדחקה ואדישות, עלינו לעשות הכל כדי שההתמודדות עם משבר האקלים לא תיכנס אל הדקה התשעים ואחת, ותהפוך לעוד מלחמת קיום הישרדותית, וחלילה גם חסרת סיכוי.

עו"ד עמית ברכה, בן 50 נשוי פלוס 2, הוא מנכ"ל "אדם טבע ודין" ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. מתעניין במוסיקה, ספרות קולנוע וטניס