בשבוע שעבר הפגינו אנשי "המרד בהכחדה" בכיכר הבימה, באירוע שנועד להציף לתודעה את משבר האקלים והשלכותיו. יומיים קודם לכן פעלו המוחים בשערי הבורסה לני"ע בתל אביב. כמו ביתר מחאות התקופה, כל האמצעים כשרים ומה שמצטלם טוב כמו שלשלאות וכתמי צבע אדום, אדרבא.

אקדים את המאוחר. בסוף (וכבר היום) התאגידים והרשתות יהיו חייבים להתעדכן טכנולוגית למוצרי אריזה מתכלים בלבד. רשתות ביגוד כמו זארה כבר הודיעו שיצאו במהלך מהסוג הזה, וזה באמת נחמד. אבל מה עם הגדולים באמת? קוקה קולה למשל.

יצוין כי קוקה קולה נמכרת גם במקדונלדס ברחבי העולם. זה בעצם סוג של דואופול שנועד למכור לנו מזון מעובד באריזות שמזהמות את הסביבה בכל צעד בשרשרת הקיום של המוצר, מהשדה עד הדלפק

אין לי מושג כמה פחיות ובקבוקים קוקה קולה מוכרת מדי יום בעולם, אני יכולה רק לדמיין ולא מאד מעוניינת, מלחיץ. אבל אנסה בזעיר אנפין להמחיש את העמדה באמצעות המשאית הזו בתמונה.

המשאית לא רק מרעישה, תופסת מקום רב בכביש ומזהמת את האויר. היא עושה את כל זה על מנת להעביר מוצר, שלא בדיוק נמצא בראש רשימת חמשת אבות המזון, והוא גם גורם נזק בריאותי ומזהם. ברור שמזהם. וזו רק משאית אחת, מתוך צי אחד, שכמוהו יש עוד אלפים.

יצוין כי קוקה קולה נמכרת גם במקדונלדס ברחבי העולם. זה בעצם סוג של דואופול שנועד למכור לנו מזון מעובד באריזות שמזהמות את הסביבה בכל צעד בשרשרת הקיום של המוצר, מהשדה עד הדלפק. מתי נשמע מקוקה קולה שהיא מקדישה משאבים לפיתוח אריזות מתכלות? הם בכל זאת קיימים איזה 130 שנה, איפה האחריות התאגידית? 

אבל מה עם תודעה סביבתית? לאן כל השקיות האלה הולכות? הן נתקעות לי בשיער בים, מחלחלות למי התהום, וכך הופכות לחלק משרשרת המזון שלנו. כן. אנחנו שותים פלסטיק

מאידך, אנחנו כצרכנים נאלץ להפנים את העובדה הלא פשוטה, לפיה כמעט בכל פעם שאנחנו קונים – אנחנו מזהמים. אני מכירה אנשים שקונים באפליקציות סתם פיצ'פקעס מיותרים כי זה כיף לקבל את האריזות האלה בדואר.

נכון, אבל מה עם תודעה סביבתית? לאן כל השקיות האלה הולכות? הן נתקעות לי בשיער בים, מחלחלות למי התהום, וכך הופכות לחלק משרשרת המזון שלנו. כן. אנחנו שותים פלסטיק.

בין תרבות הצריכה של ימינו לבין מה שאנחנו צריכים באמת – יש פער ניכר שמחפה על חוסרים מסוגים אחרים לגמרי, ונוסחאות פרסום קליטות בסגנון "טעם החיים".

בדרך מסוימת, מה שהקפיטליזם הביא עלינו הוא בעיקר הנגשה מוגזמת מאד של נוחות. הכלים החד פעמיים בטח יוצרו על ידי גבר שאשתו התייאשה מלשטוף כלים, אז במקום לתת יד הוא הינדס מוצר מזהם שהיום כבר מסולק בבושת פנים מהמדפים ברשתות. הלאה החד"פ, אמר הציבור. הבו לנו פתרונות טובים יותר.

הכלים החד פעמיים בטח יוצרו על ידי גבר שאשתו התייאשה מלשטוף כלים, אז במקום לתת יד הוא הינדס מוצר מזהם, שהיום כבר מסולק בבושת פנים מהמדפים ברשתות

וזה לא שהם אינם. המפ (צמח קרוב משפחה של הקנאביס) נתפש בעולם הטכנולוגי כחומר גלם שיוכל לפתור לפחות חלק מהבעיה, אם לא להביא לשינוי של ממש.

המפ, הצומח במהירות רבה מאד, יכול לשמש שלל תעשיות בדמות אריזות, טקסטיל, בניה וכיד הדמיון הטובה על דעתכם. וכל זה כבונוס בנוסף ליתרונותיו הבריאותיים.

לא יהיה קל להמפ להעמיק אחיזה מול תאגידים כאלו ומול תעשיית הפלסטיק הזדונית, אבל מהפכת הלגליזציה והמודעות למשבר האקלים מתפתחות במקביל. כבר לא מופרך לדמיין את היום בו הן סוף סוף יפגשו.

דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.