מבט מלמעלה על החברה הישראלית ביום הולדתה ה-71, מלמד על שני קווי שבר מרכזיים – קו השבר הסוציולוגי שהינו שבטי-מגזרי, וקו השבר האידאולוגי שהינו ליברלי-שמרני. לגבי שניהם רווחות אי הבנות עמוקות ויש להסביר מה ההבדל המשמעותי בין קבוצה לשבט מגזרי וכיצד השתנתה החלוקה האידאולוגית בישראל מימי הימין-שמאל הישנים.

אני מציע חמישה קריטריונים לבדיקה האם קבוצה מהווה שבט מגזרי. הראשון והחשוב שבהם הוא קיומה של מערכת חינוך נפרדת שרוב מוחלט של הקבוצה לומד בה; השני הוא שרוב המשתייכים לקבוצה מתחתנים בתוכה; השלישי הוא שלקבוצה יש לפחות כלי תקשורת אחד המיועד בעיקר לחבריה; הרביעי הוא שיש לקבוצה ישובים או שכונות משלה; ולבסוף, הקריטריון התודעתי- אנשים מחוץ לקבוצה ובתוכה מזהים את בני הקבוצה כשייכים לה.

כאשר כל חמשת הקריטריונים מתקיימים יחדיו נוצר מגזר שבטי, אשר לו מאפיינים משותפים רבים, ואשר לרוב מתקיים ניתוק עמוק וחריף בינו לבין מגזרים אחרים. כאשר מתקיימת מערכת חינוך נפרדת ורוב מוחץ של הנישואים הם בין בוגרי אותה מערכת לעצמם, יש לדבר השפעה עמוקה. כאשר הם גם ניזונים מכלי תקשורת פנים-קבוצתיים ולעתים אף מתגוררים בנפרד, הרי שתהליך הנפרדות מעמיק מאוד. התיוג כבן/בת לקבוצה משלים את התהליך.

צודק הנשיא ריבלין בטענה שבחברה הישראלית מרובת הקבוצות יש רק ארבעה שבטים מגזריים: שבט חילוני ובו גם ציבור מסורתי לא-דתי, שבט ערבי, שבט דתי ושבט חרדי. יש ציבור שהינו על-מגזרי או כזה המשתייך לקבוצות שלא מוצאות את עצמן בחלוקה זו, יש תת-קבוצות רבות, אך שבטים של ממש יש רק ארבעה ולצערנו הם פחות או יותר מנותקים זה מזה, בעלי היכרות מועטה מאוד באשר לאורחות החיים והתפיסות של השבטים השכנים להם ופעמים רבות גם בעלי תחושות של איבה זה כלפי זה.

קו השבר האידאולוגי-פוליטי הוא זה המבחין בין תפיסות ליברליות המעמידות את האדם וחירותו במרכז, לתפיסות שמרניות רפובליקניות המעמידות ערכים מסורתיים ותפיסות לאומיות במרכז. במרכז השבר הזה לא ניצבת דווקא השאלה הפלשתינית או הסכסוך הישראלי-ערבי ולא מדובר בשבר שבמרכזו דווקא סוגיות כלכליות. זהו שבר עמוק יותר, הנוגע ביסודות התפיסה הדמוקרטית.

לשבר האידאולוגי יש השלכות על שורה של מחלוקות הנוגעות בשורשי החיים שלנו כאן. משמעות הלאומיות, היחס בין היותה של ישראל יהודית לדמוקרטית, היחסים בין יהודים לערבים בישראל, השליטה הישראלית החלקית בשטחי יו"ש, מגדר ושאלת השוויון, יחס לאחר בדגש על עובדים זרים ומבקשי מקלט, מדיניות קליטת עליה של ספק יהודים, סוגיות דת ומדינה, תפקידו של בג"צ, היחס ליהדות התפוצות ועוד.

החלוקה הסוציולוגית וזו האידאולוגית אינן מנותקות זו מזו. בתוך החברה היהודית רובו הגדול של השבט החילוני הוא ליברלי ורובם הגדול של השבטים החרדי והדתי הינם שמרניים. החפיפה בין הנפרדות השבטית לנפרדות האידאולוגית מחזקת את השסע והסכנה שבחלוקה זו. למותר לציין שהשסע בין יהודים לערבים הוא קשה ועמוק. לפיכך, ההתמודדות עם תמונת המצב שתיארתי כאן היא אחת הסוגיות האסטרטגיות החשובות ביותר על סדר יומנו.

לצערי, במקום להבין זאת ולבנות תכנית לאומית משמעותית להיכרות בין השבטים ובין התפיסות האידאולוגיות, ולבניית תרבות של מחלוקת מפרה ומצמיחה, משתמשים כמה ממנהיגינו במציאות זו כדי למקסם את כוחם, משסים אותנו זה בזה ומעמיקים את הבעיה. בעתיד אעמיק כאן בתיאור חלוקות אלו ובדרכים להתמודדות עמן. לעת עתה, אברך אותנו בתחילת שנתנו השבעים ושתיים שנדע להישיר מבט לאתגר אסטרטגי זה ולהתמודד עמו באומץ ובאהבה.

סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.

עלייתו של משטר חדש בסוריה על חורבות משטרו של בשאר אסד זוכה ליחס קריר למדי במצרים. נכון לכתיבת שורות אלו, לא הגיעה לדמשק אף משלחת מצרית רשמית כדי לפגוש את נציגי המשטר הסורי החדש.

אמנם המשטר המצרי נוקט שפה דיפלומטית, המתאפיינת בהבעת רצון להבטיח את יציבותה של סוריה ובתמיכה באחדותה, אך מאידך גיסא, הוא מגלה חשש מהותי מפני צמיחת ישות אסלאמיסטית טרוריסטית פרו-טורקית על אדמת סוריה.

ד״ר מיכאל ברק הוא חוקר בכיר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור ICT, מרצה באוניברסיטת רייכמן וחוקר מצרים במרכז משה דיין לחקר המזה״ת ואפריקה. תחומי מחקרו הם: אסלאם פונדמנטליסטי, טרור אסלאמי, מצרים המודרנית, אסלאם פוליטי - האחים המוסלמים, הזרם הסלפי והסופי בעולם הערבי ורשתות חברתיות בעולם הערבי.

מה אתם רוצים מיצחק הרצוג? למה ציפיתם? לנשיא אמיץ? דעתן? יוזם? מוביל? נשיא עם ביצים, שלא פוחד לומר את מה שהוא חושב? נשיא אקטיבי, שנלחם, למשל, בשחיתות השלטונית?

למה ציפיתם? לנשיא עם עמוד שדרה? עם חזון? למנהיג בעל השראה? לדמות כריזמטית, שתאחד את העם? למה ציפיתם מהאזרח מספר 1? לאישיות שהיא מעל הפוליטיקה?

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.

אחרי הרמת דגל אדום שמטרתו להזהיר ולהתריע מפני ההליכים הדיקטטוריים שאנו נמצאים בעיצומם, כמו שהם מוצגים בספר "על הרודנות" של טימותי סניידר, מגיע ספרו הדקיק של אומברטו אקו "הפשיזם הנצחי" (במקורו מאמר) ומקל עלינו באיתור 14 סימנים לזהות את שלטון פשיסטי.

כל אחד מהסימנים הבאים מהווה, עם יישומו, מצב שלטוני של קדם פשיזם, ומצביע על הרגע שלפני ההפיכה למשטר פשיסטי:

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.