מחקר ארכאולוגי חדש ומקיף שהתפרסם לאחרונה קבע, כי בניגוד לתפיסות מקובלות עד היום, חומות העיר של ירושלים בתקופת הברזל, בה התקיים בית המקדש הראשון, לא נבנו בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, אלא כבר באמצע אותה מאה.

המחקר זכה לסיקור תקשורתי נרחב והכותרות הדגישו את הניצחון המדעי של המחקר, שהפריך את הידיעות הקודמות. בהחלט מדובר בהישג, אבל עדיין לא ב"ניצחון מוחלט". כדי להגיע לשם תצטרך הארכאולוגיה הישראלית להשתחרר ממשקולות אחרות שנקשרו לרגליה עוד בנעוריה.

הסיקור הנרחב הדגיש את הניצחון המדעי של המחקר. בהחלט הישג, אך עדיין לא "ניצחון מוחלט". כדי להגיע לשם תצטרך הארכאולוגיה הישראלית להשתחרר ממשקולות אחרות שנקשרו לרגליה

המחקר של אוניברסיטת תל אביב ורשות העתיקות, בשיתוף מכון ויצמן, התבסס על תיארוכים באמצעות פחמן 14, של מעל ממאה ממצאים אורגניים עתיקים, שנאספו במשך כעשור, ואפשרו, לכאורה, לקבוע מתי נבנו חומות העיר.

באופן תמוה, הציטוט של ארכאולוג רשות העתיקות בהודעה לתקשורת שפרסמה הרשות, ביקש להישען לאישוש מסקנותיו דווקא על המקרא:

"במשך עשרות שנים הניחו שחומה זו נבנתה בידי חזקיהו מלך יהודה, אך כעת מתברר שיש ליחסה כבר לימי המלך עוזיהו, כפי שאף מרומז במקרא:  'ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים…. ויחזקם' (דברי הימים ב', כ"ו, ט')".

דור הארכאולוגים של הקמת המדינה, "שחפר עם מכוש ביד אחת ועם ספר תנ"ך ביד השנייה", ראה בארכאולוגיה כלי לאישוש המקרא. כנסים ארכאולוגיים שנתיים שהתקיימו בשנות ה-60-50 משכו אליהם אלפי משתתפים בכל שנה, וארכאולוג כמו יגאל ידין זכור אפילו בימינו כסופרסטאר.

דור הארכאולוגים של הקמת המדינה, "שחפר עם מכוש ביד אחת ועם ספר תנ"ך בשנייה", ראה בארכאולוגיה כלי לאישוש המקרא. כנסים ארכאולוגיים שנתיים בשנות ה-60-50 משכו אליהם אלפי משתתפים בשנה

סוד משיכתה של הארכאולוגיה באותה עת, היה יכולתה ליצור מכנה משותף מאחד לקהילות שהגיעו מארצות ותרבויות שונות ברחבי העולם, ולהפוך אותם ליישות לאומית אחת בעלת מטרות אידיאולוגיות ופוליטיות משותפות.

השימוש בארכאולוגיה ככלי לחשיפת השרידים לקיומה של נוכחות יהודית עתיקה בארץ ישראל הוא גם זה שאפשר את ההתעלמות מהאוכלוסייה הפלסטינית שחיה במרחב, והצדיק את התפיסה שראתה בארץ ישראל ארץ ריקה שחיכתה לבעליה המקוריים.

אגב, פרק פחות מוכר בארכאולוגיה הישראלית הוא מבצע הרס הכפרים הפלסטינים בשנות השישים, לו היו שותפים ארכאולוגים, שסימנו עתיקות שיש להימנע מלהרוס.

מאז קמו דורות של ארכאולוגים שערערו על גישת "דור המייסדים". בשנות ה-80 החלו ארכאולוגים רבים למתוח ביקורת על גיוסה של הארכאולוגיה להשגת מטרות פוליטיות ואידיאולוגיות. במקום זאת הם ביקשו להפוך אותה לתחום מחקר מדעי, המלמד על היבטים שונים של התרבות החומרית של חברות קדומות – ביניהן גם תרבויות וחברות מתקופת המקרא.

מחקרים ארכאולוגיים החלו לשלב מתודות המקובלות במדעים המדויקים, שאפשרו להם לשים בצד את ספר התנ"ך אשר קודמיהם החזיקו ביד. הם החלו לבחון באופן ביקורתי חפירות קודמות שנערכו בירושלים ובאתרים אחרים, שקודמיהם הציגו כמעידים על צמיחתה של ממלכת ישראל בימיו של דוד.

השימוש בארכאולוגיה ככלי לחשיפת שרידי נוכחות יהודית עתיקה בארץ, הוא גם זה שאפשר התעלמות מהאוכלוסייה הפלסטינית שחיה במרחב, והצדיק את התפיסה שראתה בא"י ארץ ריקה, שחיכתה לבעליה המקוריים

בקהילה הארכאולוגית החל להתפתח דיון נוקב שנמשך עד ימינו, ומקבל תהודה בשיח הציבורי, בין "מינימליסטים" ל"מקסימליסטים", בנוגע לגבולות ירושלים בימי דוד, ויכוח שאמור להכריע בשאלה על מהימנות התנ"ך.

הוויכוח האמוציונלי הזה טרם הסתיים, ואף אחת מהאסכולות לא הביאה הוכחה אשר הכריעה את הכף, אולם העיסוק הנרחב בנושא, והמחקר האחרון הוא דוגמה מצוינת לכך, מלמד, כי למרות ששיטות המחקר בהן השתמשו הארכאולוגים על מנת לבסס את מסקנותיהם השתנו לאורך השנים, שאלות המחקר המעסיקות אותם כמעט לא השתנו. הדיון עדיין מתמקד בעיקר סביב סיפורי המקרא והניסיון לאשש או להפריך אותם.

אין כל פסול ברצונה של רוב הקהילה הארכאולוגית בישראל להתמקד בתקופות "היהודיות" של הארץ. עמים רבים משתמשים בארכאולוגיה ככלי לחקירת העבר שלהם. אולם צריך גם להיות כנים ולהגיד, שהבחירה של ארכאולוגים רבים בישראל להתמקד בחפירת אתרים המלמדים על הנוכחות היהודית הקדומה בישראל באופן כללי, ובירושלים בפרט, אינה נובעת רק משיקולים מקצועיים אובייקטיביים. היא נובעת גם משיקולים נוספים, בהם גם היכולת לגייס תקציבים שיתמכו בחפירתם, תקציבים שעל פי רוב חוקרים של תקופות אחרות אינם נהנים מהם.

רבות מהחפירות הארכאולוגיות בירושלים ממומנות על ידי עמותת המתנחלים אלע"ד, שהינה עמותה פרטית, המבקשת לפתח אתרים ארכאולוגיים כאתרי תיירות, ככלי לייהוד השכונות של מזרח ירושלים.

רבות מהחפירות הארכאולוגיות בירושלים ממומנות על ידי עמותת המתנחלים אלע"ד, שהינה עמותה פרטית, המבקשת לפתח אתרים ארכאולוגיים כאתרי תיירות, ככלי לייהוד השכונות של מזרח ירושלים

במסגרת פעילותה, מממנת אלע"ד את מרבית החפירות בעיר דוד וסביבתה. אופן הצגת הארכאולוגיה עצמה באתר – מוטה פוליטית, ודוחק את העיסוק בשרידים של תקופות אחרות, חשובות לא פחות בירושלים.

מדריכה של עמותת אלע"ד מאמלקת נפלא את עסקת המלונות בשער יפו ואיך אלע"ד תפסה את השטח של בריכת השילוח*.
*אז זה היה הבוסתן האחרון בסילוואן שנכרת כדי למצוא את מה שהם חשבו שהיא בריכת השילוח ואז הסתבר שהיא לא שם. ראו כתבה למטה.
צילום: @EmekShaveh pic.twitter.com/t10jxXFAuP

— نير حسون Nir Hasson ניר חסון (@nirhasson) September 6, 2023

למעשה, הארכאולוגיה והארכאולוגים משמשים, בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם לאו, חלק מהמפעל הפוליטי של עמותת המתנחלים ותומכיהם, אשר ממשיכים לראות בארץ ישראל מרחב השייך באופן בלעדי ליהודים.

עשרות שנים של מחקר בירושלים וסביבתה הביאו עמן תגליות מרעישות, ששינו מהיסוד את האופן בו ניתן להבין את התפתחותה של ירושלים, ויצרו ויכוחים שהרעידו את הקהילה הארכאולוגית בישראל. יחד עם זאת, דווקא המחקר האחרון על תיארוך חומות העיר – שנתמך גם הוא בין השאר על ידי עמותת אלע"ד – מחייב אותנו לבדוק – האם לצד יכולתם של ארכאולוגים בישראל להרחיב אופקים ולשלב בעבודתם שיטות מחקר חדשות, הם יכולים גם להשתחרר משאלות פוליטיות שעלולות להשפיע על עתידם, ולחקור ללא משוא פנים.

למעשה, הארכאולוגיה והארכאולוגים משמשים, ברצונם או שלא, חלק מהמפעל הפוליטי של עמותת המתנחלים ותומכיהם, אשר ממשיכים לראות בארץ ישראל מרחב השייך באופן בלעדי ליהודים

באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא הודאה זו תאפשר בחינה ביקורתית אמיתית של התפקיד החברתי והפוליטי של הארכאולוגיה בחברה בישראל.

ד"ר חמי שיף כתב את הדוקטורט שלו על השימוש בארכיאולוגיה ככלי לעיצוב זהות בחברה הישראלית. הוא ראש תחום מחקר בארגון עמק שווה.