מנהלת שירות ריפוי בעיסוק של המחלקה לשיקום בבית חולים בני ציון בחיפה, אסתי חוף, יודעת שעם כל הכבוד למכשור העדין, לסדים ולתכשירים, לתרגילים המייגעים ולשמני הפרפין שאמורים להחזיר לאט־לאט שרירים לתפקוד מלא – קודם כל צריכים להתחבר לנפש של החייל הפצוע.

מאז 7 באוקטובר היא וחבריה למחלקה מתמודדים עם גל עצום של פצועים השוטף את המסדרונות, במלחמה שבה כבר עתה עומד מספר המשוקמים על כ־5,500 (סדיר ומילואים) – והערכות המדברות על עד 20 אלף שיזדקקו לשיקום בסוף המלחמה.

כל חייל הוא סיפור – קשה, מורכב, אניגמטי. המתכון הטיפולי אולי קבוע, אבל הקצב והתגובה משתנים מאדם לאדם. אחרי 10 חודשים של מלחמה, הולך ונכתב פה אפוס של דור:  אמיץ ופגיע, מחושל וטראומטי, אנרגטי ומותש – לעיתים באותה הנשימה.

"בהתחלה הם מאוד מחזיקים את עצמם", היא אומרת. "אומרים 'אני? אני באתי לשבוע–שבועיים ואז אני חוזר ליחידה!' לאט־לאט נוחתת ההכרה שהתהליך ארוך יותר ולפעמים גם לא באמת נגמר. פגשתי הרבה חיילים שקשה להם מאוד לבטא את התחושות שלהם, להביע במלל. זה לוקח זמן עד שהם נפתחים ומשתפים. הם כואבים פיזית, וכואבים על החברים שלהם. זה לא יוצא בקלות".

המרכז הרפואי בני ציון בחיפה (צילום: עומר שרביט)

אחת הדרכים שאסתי חוף פיתחה היא לדבר על הקעקועים שהחיילים עושים לעצמם, כחלק ממורשת קרב פרטית. הקעקועים הללו טומנים בחובם כתב חידה מפעים למערבולת נפשית. "אחד מהם היה בחור שנפצע במוצב סופה בשבעה באוקטובר וניצל בזמן שארבעת חבריו נהרגו. לפני חודש הוא עשה קעקוע ושאל אותי, 'נו, מה את חושבת עליו?'

"הסתכלתי ואמרתי לו, 'אני רואה שיש בקעקוע ברק, ארבע טיפות, מגדלור שמזכיר את חומה ומגדל וביניהם זורם נחל. טיפות הדם הם של ארבעת החברים שלך שנהרגו. החומה ומגדל זה המוצב שלך. הרעם הוא השבר הגדול שעברת, והנחל הוא איפה שהלב שלך, כמי שפונה מקיבוץ בצפון, נמצא. הוא אמר 'וואלה, נכון'".

"אתה יכול להיות המטפל הכי טוב בעולם, אבל אם לא תמצא את הדרך להרים את רוחו של המטופל, הטיפול הפיזי לא יצליח"

וזה עוזר לו להשתקם, ההכרה שמצליחים לתקשר איתו?
"אתה יכול להיות המטפל הכי טוב בעולם, אבל אם לא תמצא את הדרך להרים את רוחו של המטופל, הטיפול הפיזי לא יצליח".

ואם מישהו מתעצבן ואומר, "נמאס לי, אני לא רוצה יותר לעשות תרגילים", מה את עושה?
"אני נותנת לו ספייס. אני חייבת. זה חלק מהתהליך. זאת הדרך היחידה".

למחלקה נכנס ניב ניר, הכוכב הבלתי רשמי – הפצוע הקשה שהפך לקרן השמש של המקום, זה שמפזר חיוכים בכל מצב, אף פעם לא נשבר ואפילו מסייע לפצועים אחרים לחפש את הזווית האופטימית בכל מצב מחורבן.

אילונה יגר, מנהלת מחלקת פיזיותרפיה בבית חולים בני ציון בחיפה וניב ניר, אוגוסט 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

ניר, 37, מילואימניק מורעל, שהה עם אישתו ושני ילדיו הקטנים – הדס בת השש ויפתח בן הארבע – בחופשה בים המלח עם עוד משפחות כשהתעורר ב־7 באוקטובר והתחיל לקבל הודעות בקבוצה הגדודית. ב־10:15 כבר ביקש מהם המג"ד להגיע עצמאית למחסן החירום בבילו. האירוע המפתיע חידש מחלוקת משפחתית נושנה שתלווה אותם לאורך עשרת החודשים הבאים, הקשים בחייהם.

"אני תמיד אהבתי מילואים, ותמיד בעד להגיע", הוא מספר. "ואישתי לא, היא לא אוהבת שאני הולך. אז זה נושא למריבה קבועה אצלנו בבית. איך שראיתי את התמונה של טנדר המחבלים בשדרות ידעתי. התחלתי לחשוב איך אני מסביר לאישתי שמקפלים את החופשה שחיכינו לה ואני יורד למילואים, כנראה להרבה זמן.

בשעה 14:15 בצוהריים הם החלו לעלות בגרם מדרגות של מבנה בחאן יונס, שהיה חשוף במרכזו דרך חור גדול בבטון, כשנפתח לעברם צרור ממחבל שהסתתר בפיר סמוך

"הבנתי שאי אפשר למרוח. אמרתי לה, 'ההבטחה שלי אלייך היא שאני מביא קודם את שלושתכם בשלום הביתה ורק אז יוצא'. ארזתי תיק וב־16:00 בצוהריים כבר הייתי בצומת בילו ותפסתי את ההאמר האחרון בדרך לכפר עזה. ארבעה ימים השתתפנו בלחימה ביישוב שהותקף על ידי מחבלים, הצלנו לפחות 50 איש. ואז עלינו לתגבור בצפון".

ב־5 בדצמבר נכנס הכוח בפיקודו של סרן ניר לרצועה ונלחם במשך חודש וחצי עד שהגיע לבניין בלב חאן יונס לאיתור מבוקש של החמאס ב־15 בינואר. בשעה 14:15 בצוהריים הם החלו לעלות בגרם המדרגות של המבנה, שהיה חשוף במרכזו דרך חור גדול בבטון, כשנפתח לעברם צרור ממחבל שהסתתר בפיר סמוך.

לוחמי צה"ל מקיפים את ניב ניר בבית החולים לאחר שנפצע קשה בעזה (צילום: באדיבות המצולם)

רס"ל ניצן שסלר בן 21 קיבל כדור בצוואר כשהוא על המדרגות, נפל ומת במקום. ניר חטף שני כדורים עוד במפתן הכניסה למבנה, שחדרו דרך הירך וקרעו לו עורק ראשי. מאותו הרגע הוא נלחם להישאר בהכרה.

"בחרתי לא להיכנס להלם מהמראה המפחיד ולסתום את הפה. מה יעזור לי לצעוק ולעשות רעש? החלטתי שאני לא מסתכל על הפצע ומפגין שליטה עצמית. החיילים שלי מסביב תפקדו מדהים, משכו אותי פנימה לאזור מוגן, שמו לי ח"ע; במזל יום קודם תרגלנו בדיוק את זה. קיבלתי פלזמה ועוד שתי מנות דם במסוק ופינו אותי לסורוקה במצב קשה.

"כשנכנסנו לעזה אמרתי, 'חתמתי על 23 חיילים ואני רוצה לחזור הביתה עם 23 חיילים'. זאת פעם שנייה שאני מאבד חבר בקרב. הפעם הקודמת הייתה מאר־פי־ג'י במלחמת לבנון. זה הכי קשה לי"

"בדרך למסוק אמרתי לפרמדיק שהסוכרייה של המורפיום לא משפיעה עליי והוא הזריק לי קטמין וההכרה התערפלה. אבל גם בתוך הדמדום הזה אני זוכר רגעים. למשל שפניתי לרופאה במסוק וקראתי לה בשם של אישתי ואמרתי לה, 'שני, אל תדאגי, אני פצוע קל'. אולי כי היו לה משקפיים חשבתי לרגע שהיא אישתי".

רק כשהתעורר בטיפול נמרץ גילה שניצן לא שרד. "כשפינו אותי הייתי בטוח שהוא רק נפצע, ובבית החולים אחרי שהתעוררתי שני סיפרה לי. פתחתי Ynet וראיתי את התמונה שלו והאסימון נפל לי. כשנכנסנו לעזה אמרתי, 'חתמתי על 23 חיילים ואני רוצה לחזור הביתה עם 23 חיילים'. זאת פעם שנייה שאני מאבד חבר בקרב. הפעם הקודמת הייתה מאר־פי־ג'י במלחמת לבנון. זה הכי קשה לי".

ניב ניר באימון פיזיותרפיה בבית חולים בני ציון בחיפה (באדיבות המצולם)

הוא התחיל שיקום ממושך ברגל ששרדה בקושי, שיקום שנמשך עד עצם היום הזה, וכלל חמישה ניתוחים מורכבים בהרדמה מלאה בסבב הראשון – ועוד אחד בסבב השני – ותקופה ארוכה של אשפוזים שהצטרפה לחודשי לחימה הרחק ממשפחתו. "אבל אני החלטתי שאני לא נשבר.

"באיזשהו שלב, כבר בהתחלה, החלטתי שאני מסתכל על האירוע הזה בצורה אחרת ומחייך. וזהו, התחלתי לחייך כל הזמן, עד שבטיפול נמרץ קראו לי 'החייל המחייך'".

"אחד הדברים הראשונים שעשיתי בטיפול נמרץ היה שיחת וידיאו עם הילדים כך שהם יראו רק שפשופים על הפנים, בלי לראות תחבושות ואת הרגל הפגועה"

שני מאבקים קשים התחילו מאותו הרגע: לחזור ללכת על שתי רגליים ולמנוע פגיעה בילדים הקטנים. "מאוד פחדנו שהם ייכנסו לסרטים. כשקצינת הנפגעים התקשרה הם היו באוטו עם אישתי שנהגה. לא הייתה הקדמה והם שמעו בספיקר את הקצינה אומרת, 'שלום שני, את אישתו של ניב? אנחנו מהצבא'.

"אישתי שאלה אם היא צריכה לעצור בצד. הם שמעו את הקצינה אומרת, 'ניב נפצע קשה, כדאי שתגיעי לפה'. שני הייתה בטוחה שהיא נוסעת לסורוקה להיפרד ממני.

ניב ניר מטופל במחלקת השיקום של בית חולים בני ציון בחיפה (צילום: באדיבות המצולם)

"אז אחד הדברים הראשונים שעשיתי בטיפול נמרץ היה שיחת וידיאו עם הילדים כך שהם יראו רק שפשופים על הפנים, בלי לראות תחבושות ואת הרגל הפגועה. ואחרי שבועיים הם הגיעו לביקור וזה היה וואו.

"אבל רק כשעברתי מתל השומר לשיקום כאן הרגשתי שהחזרתי להם קצת את החיים, כי אישתי יכלה ללכת לישון חזרה בבית בעמק יזרעאל. עד אז הם התרגלו שלא רק אבא שלהם לא נמצא, אלא פתאום אימא שלהם יוצאת מהחיים והם נשארים רק עם סבא וסבתא".

"ביני לבין אישתי יש הסכמה שאחזור לשרת. היא מאוד חששה שאהיה פוסט־טראומטי ומבינה שחלק מהטיפול זה לתת לי לחזור לתרום כשאוכל"

הסבב השני של השיקום האינטנסיבי נמשך שמונה שבועות. "אז ה'אפס אנד דאונס' מאד קשים, כי יש גבול לכמה אפשר להתמודד. המחלקה שלי יצאה בסוף ינואר מהרצועה ובעוד שבוע הם מתגייסים לשרת במטולה. אני מאוד רוצה לחזור לשרת, אבל מקבל בהבנה שאני עוד לא יכול לעלות על מדים, כי אני צריך לסיים את ההחלמה שלי.

"אז ביני לבין אישתי יש הסכמה שאחזור לשרת. היא מאוד חששה שאהיה פוסט־טראומטי ומבינה שחלק מהטיפול זה לתת לי לחזור לתרום כשאוכל".

ואיך נמנעים מדיכאון?
"טפו טפו. אין לי פוסט־טראומה. זה אופי וגישה וגם רציונל. אישתי שאלה אותי, 'לא חשבת שאלה הרגעים האחרונים שלך כשנפצעת?' אמרתי, 'לא, כי זה לא היה על השולחן מבחינתי'. אני בוחר לראות קדימה וזה מאוד עוזר בשיקום.

ניב ניר חוזר הביתה מבית חולים בני ציון בחיפה (באדיבות המצולם)

"ביום הראשון שלי כאן הפיזיותרפטיסית אמרה לי, 'קדימה, לעלות את גרם המדרגות'. אמרתי לה, 'השתגעת? בסורוקה עליתי מדרגה אחת וירדתי בקושי. אין מצב'. אז היא אמרה, 'אדוני, יש לך אישור דריכה על שתי הרגליים, אין שום סיבה שלא תנסה'. אמרתי, 'מקסימום אכשל'.

"ואז הבנתי שהממד הפסיכולוגי הוא משוגע. שהפער בין מה שאנחנו חושבים שהגוף שלנו יכול לעשות ומה שהוא עושה בפועל הוא מטורף".

מנסים להקליל בכוח את האירוע

למרות האופטימיות החייכנית של ניב, השמש הרשמית של המחלקה, תהליך השיקום רחוק מלהיות אירוע ספורטיבי צוהל, דילוג חינני בין מכשולים בסגנון ריאליטי נינג'ה.

"אנחנו מאוד אוהבים סיפורים על ניסים", אומר מנהל המחלקה לשיקום יום. "אבל הכותרות האלה מסוכנות. מטופל שלא מצליח להשתקם אומר, 'יש פה ניסים, בוא ננסה עוד משהו', במקום להתמקד במה שאפשר לשפר"

העיתונות אוהבת את הסיפורים האלה על החייל הפצוע שקם מהמיטה מהר מהצפוי, ועל המשקמים מחוללי הניסים שעושים את הבלתי ייאמן ומצליחים להצעיד את הנכים. המציאות הרבה יותר קשה, ארוכה ומתישה מכפי שהיא נראית לפעמים בטלוויזיה או על שערי מוספי השבת.

"אנחנו מאוד אוהבים סיפורים על ניסים", אומר ד"ר עמיחי לבקוביץ', מנהל המחלקה לשיקום יום. "אבל הכותרות האלה מאוד מסוכנות. מטופל שלא מצליח להשתקם וקורא את הכותרות אומר, 'יש פה ניסים, בוא ננסה עוד משהו ועוד משהו', במקום להתמקד במה שאפשר לעשות כדי לשפר. זה מסוכן להתקדמות שלו. האידיאליזציה הזאת לא קיימת בפועל".

ניב ניר וילדיו (צילום: באדיבות המצולם)

אין ניסים?
"אנחנו אוהבים את המילה נס אבל אין באמת ניסים, יש עבודה קשה. צריך מזל, אבל העיקר הוא עבודה קשה. אתה לא תשחה כמו ששחית פעם, היד שלך לא תתפקד כמו שתפקדה בהם. כן תחזור ללכת – אבל אולי עם סדים, עם צליעה לתמיד.

"לפעמים העיתונים מבשרים שאדם היה משותק ועכשיו הוא התחיל ללכת, וזה נכון. אבל הוא ילך באופן רובוטי, עם הרבה תמיכה בעזרים חיצוניים. ולפעמים המטופלים בתחילת הדרך רואים את הכותרות האלה ואומרים, 'רגע, גם אני רוצה ללכת ככה, כמו פעם'".

"לפעמים העיתונים מבשרים שאדם היה משותק ועכשיו הוא התחיל ללכת, וזה נכון. אבל הוא ילך באופן רובוטי, עם הרבה תמיכה בעזרים חיצוניים"

איתי אדלשטיין ממושב הזורעים שליד טבריה, אחד הפצועים הקשים והנחושים המטופלים במחלקה, הוא דוגמה טובה לפער בין שאיפות למציאות. אדלשטיין, שבשבעה באוקטובר סיים תפקיד כסמג"ד גדוד שקד של גבעתי ועמד להתחיל בתפקיד פיקודי בביסל"ח, נפצע ב־20 בנובמבר בעת משימה של טיהור מבנה דרומית לשכונת רימאל בעזה.

הוא חטף קליע שחדר לארובת העין ונכנס לאונה הפרונטלית, נעצר במוח ונשאר שם עד עצם היום הזה. "הוא מתפקד עכשיו די בסדר בלי העין והוא רוצה לחזור לצבא", מסביר ד"ר לבקוביץ', "אבל אתה מבין שקוגניטיבית הוא לא יכול כרגע, כי זה יכול להיות מסוכן. הוא נתמך על ידי אישתו וקשה לו מאוד לקבל את התהליך.

איתי אדלשטיין (צילום: באדיבות המצולם, קוקו קליק)

"לפני שבוע הוא שאל אותי אם הוא יכול ללכת ללימודים אקדמיים ואמרתי לו שכרגע יתקשה לעמוד במבחנים הקוגניטיביים והרגשיים הנדרשים – וקשה לו לקבל את זה. מדובר באדם שהיה סמג"ד, פיקד על הרבה חיילים שהיו תחתיו, ונמצא בלופ מורכב של החלמה.

"תחשוב כמה זה מעליב שאומרים לו שאפילו ללמוד כרגע הוא לא יכול. הוא משקיע, הוא עושה הכול כדי לחזור לחיים הקודמים שלו – אבל להגיע להיות חזרה סמג"ד מתישהו? מאוד־מאוד קשה".

"אני יודע שלמצב של לפני המלחמה אני לא אחזור, כי אבדו לא מעט יכולות. אבל מה שכן השיקום עוזר לי לחזור לשגרה של פעילות. אלה דברים שלוקחים זמן. המון־המון זמן"

בשיחה עימו אדלשטיין מודה שהוא מתגעגע לחברים ביחידה ולשירות הצבאי שהיה חלק בלתי נפרד מחייו. "אני יודע שלמצב של לפני המלחמה אני לא אחזור, כי אבדו לא מעט יכולות. אבל מה שכן השיקום עוזר לי לחזור לשגרה של פעילות. אלה דברים שלוקחים זמן. המון־המון זמן.

"אחרי סורוקה הייתי חודשיים וחצי בשיקום בלוינשטיין ושלושה חודשים לפחות במקום המדהים הזה בבני ציון. אני מרגיש שיפור ומטופל היטב אבל יש הרבה פעולות שאני עוד לא יכול לעשות. אני יודע שיש דברים שעשיתי בעבר ולא אחזור אליהם. אני משתדל להסתכל על איתי של העתיד".

ד"ר עמיחי לבקוביץ' (ראשון משמאל בעמידה) ומטופלים בבית חולים בני ציון בחיפה (צילום: עמיחי לבקוביץ')

מה זה אומר?
"שבגדול זה המצב, בין אם ארצה לקבל אותו ובין אם לא. בעין ימין כנראה לא אראה יותר, אלא אם תהיה טכנולוגיה, בעוד שנים. אז זה להיות עם עין אחת ויש לי לא מעט מגבלות במוח. זה מאבק כל הזמן, המון עבודה.

"אני רגיל להיות מפקד ואחראי וכאן אני צריך לשחרר ולתת לאחרים את ההובלה ולהבין שלא הכול בשליטתי. קשה מאוד לעבוד 24/7 על שיקום ולהיות תלוי באחרים ולאבד שליטה. אני מקווה לחזור לשירות משמעותי בצבא, אבל להחזיק נשק כרגע קשה לי. אני מאמין בשירות הצבאי ואני מנסה להיות אופטימי".

"חשוב להדגיש שהשיקום אינו מסיבה. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק בתחושות שלו, בתהליכים הרבה יותר ארוכים, שקשה לפתוח ולהסביר אותם"

"מה שהציבור הרבה פעמים לא מבין שזאת לא מסיבה", אומרת אסתי חוף. "מהצד זה נראה לפעמים תהליך חיובי. כמו שחמותי אמרה לי, 'מאוד שמח אצלכם'. היא ראתה את האומנים והמתנדבים והאוכל שהגיע. היא לא מבינה שהשמחה הזאת היא קצת כמו מסכה, שמתחת יש עומס אדיר של תחושות שליליות – של תסכול, של כעס, של פחד.

"את זה אתם לא מבינים. וגם אם מישהו נראה כביכול בסדר, קשה להבין שמתחת הוא לא בסדר".

אז התחושה של "איזה כיף מחלימים" – אלה קביים שאימצנו כחברה כדי לחזור לשגרה?
"אנחנו רוצים להקליל את כל האירוע כי הוא נורא ארוך וכמות הסיפורים השליליים היא עצומה. אז אנחנו חשים צורך להתחבר למשהו חיובי מטבע האדם. אבל חשוב להדגיש שהשיקום אינו מסיבה. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק בתחושות שלו, בתהליכים הרבה יותר ארוכים, שקשה לפתוח ולהסביר אותם.

דויד גיגי, שוטר בשיקום, והפיזיותרפיסטית גל ברכיאל בבית חולים בני ציון בחיפה, אוגוסט 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

"זה מסע משותף שלא תמיד רואים בו את הפציעות. לפעמים מסתכלים על מישהו עם ירידה קוגניטיבית או חוויה נפשית קשה ואומרים, 'אני לא מבין מה לא בסדר. אתה נראה מעולה!' הדגש הוא על 'נראה', כי זה למראית עין. הוא עדיין פצוע בכל מובן".

ויש עוד משהו שלא מדברים עליו הרבה. לבקוביץ' הוא גם מטפל בתפקוד מיני ובמסגרת השיקום מנסה לפתוח גם את הסוגיה הרגישה הזאת. "מדובר בבחורים צעירים שכמעט כולם סובלים במסגרת הפציעה מפגיעה בתפקוד המיני, אבל לא רוצים לדבר על זה. היה לי פה בחור מהנדסה שהגיע עם דיכאון קליני ולא הבינו מה קורה לו עד שהוא נפתח ואמר, 'אני נשוי עם שלושה ילדים ואיבדתי כל תפקוד מיני'".

"לא מדברים כמעט על התפקוד המיני שלהם אבל רוב הפצועים סובלים מבעיות, שרבות מהן פסיכולוגיות – ובהתחלה הם אומרים, 'לא, הכול בסדר' כי מתביישים להודות שיש בעיה"

בגלל הפציעה או בגלל טראומה?
"זאת השאלה. אני חשבתי בתור רופא ישר ללכת לקטע הפיזיולוגי. אולי פגיעה באגן או בעמוד השדרה – וראיתי שאין. אז הסתכלתי על התרופות שהוא מקבל וראיתי נוגדי דיכאון שמדכאים את המערכת המינית, אז שיניתי לו תרופות והוא דיווח שהתפקוד שלו חזר.

"זה ריגש אותי מאוד כי הבנתי שפתרתי בעיה אחת קטנה. לא מדברים כמעט על התפקוד המיני שלהם אבל רוב הפצועים סובלים מבעיות, שרבות מהן פסיכולוגיות – ובהתחלה הם אומרים, 'לא, הכול בסדר' כי מתביישים להודות שיש בעיה.

מסוק מפנה פצועים בפעילות מערך חילוץ הפצועים של יחידה 669 ברצועת עזה, 4 בינואר 2024 (צילום: דובר צה"ל)

"היה לי אפילו מטופל עם פציעה קשה באגן שבסוף אימא שלו באה אליי וביקשה שאעזור לו כי היא קולטת שיש בעיה. הם אנשים צעירים, במבוכה, לרובם יש טראומות, לחלקם גם פגיעה פיזית והם לוקחים תרופות פסיכותרפיות שמדכאות חשק מיני. אני מאוד מנסה לנרמל את השיח על זה כדי שירגישו חופשי להתלונן על בעיות וכך אפשר יהיה לטפל".

הבית והעבודה מתערבבים זה בזה

כמו רבים מהעובדים במחלקת השיקום של בני ציון – מחלקת השיקום היחידה מצפון לבית לוינשטיין ברעננה, שפעמים רבות מרגישה עצמאית ונשכחת אל מול אורגני השיקום הגדולים והמיוחצנים מהמרכז – גם חייה של אסתי חוף נעים בעשרת החודשים האחרונים במטוטלת שבין הבית לעבודה, כשהגבולות מטושטשים לא אחת.

"באירוע שאני חווה עכשיו יש רגעים שאני מרגישה שאני מטפלת בילדים שלי. הם זקוקים להרבה חמלה ואמפתיה, החיילים הקשוחים במדים שנלחמים באויב"

בנה של אסתי חוף היה מ"כ של טירונים ששירת ברצועה. "באירוע שאני חווה עכשיו יש רגעים שאני מרגישה שאני מטפלת בילדים שלי. הם זקוקים להרבה חמלה ואמפתיה, החיילים הקשוחים במדים שנלחמים באויב".

גם בנה של אילונה יגר, מנהלת מחלקת הפיזיותרפיה האנרגטית של המחלקה, לוחם בסיירת צנחנים, העביר את חלק הארי של עשרת החודשים האחרונים במחנות הפליטים של עזה, עד שנפצע באוזנו.

אילונה יגר, מנהלת הפיזיותרפיה בבית חולים בני ציון בחיפה, אוגוסט 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

שבועות ארוכים הם לא היו כמעט בקשר, אחרי שמח"ט הצנחנים אל"ם עמי ביטון מנע מלוחמיו יציאות להתאווררות במשך שבועות ארוכים – ו/או אפילו דרישות שלום טלפוניות בסיסיות מהחזית – בצעד שעורר ביקורת רבה. התקופה מורטת העצבים הזאת לוותה בלילות ללא שינה מדאגה לבן, ואחריהם ימים ארוכים במחלקה במאמץ לשקם את שיירת הפצועים ההולכת וגדלה.

"ברמה אישית אני מיואשת מהמצב. הבן שלי היה 157 ימים בעזה. היו ימים בהם הייתי בבית בדאגה אליו ובעבודה עם הפצועים, זה היה קשה ובלי סוף. הייתי צריכה להרים את עצמי. שמעתי שיר של שחר פלדמן שכולם מדברים על הלילות אבל אף אחד לא מדבר על הבקרים.

"זה לקום בבוקר ולהרכיב את עצמי כל פעם מחדש אחרי לילות שלא ישנתי מדאגה ואני צריכה לשים בגדים ואיפור ולאסוף את עצמי ולבוא לפה ולהמשיך לתת פה תמיכה ולהחזיק את הבנות במחלקה שלא יתפרקו"

"זה פשוט זה. זה לקום בבוקר ולהרכיב את עצמי כל פעם מחדש אחרי לילות שלא ישנתי מדאגה ואני צריכה לשים בגדים ואיפור ולאסוף את עצמי ולבוא לפה ולהמשיך לתת פה תמיכה ולהחזיק את הבנות במחלקה שלא יתפרקו. זה מאוד קשה. יש לי כאן פיזיותרפיסטית שיש לה ארבעה ילדים קטנים בבית ובעל מגויס – והיא גם באה כל בוקר. הכול מתערבב".

וזה שיש לך ילד בחזית שלא יוצא, ולא יכול לטלפן – גם עוזר לטפל בפצועים?
"כן, זה מוטיבטור מאוד גדול שמאוד מוסיף לאמפתיה שלי. ההזדהות שלי עם כל ילד פה, כאילו היה הילד שלי. ואני חושבת שהם הרגישו את זה".

שאלתי את יגר אם היא רואה סוף באופק. היא נענעה את ראשה ודפדפה בלו"ז של שיקום היום, טבלה עמוסה בשמות של חיילים, חלקם חוזרים לכאן שוב ושוב כבר חצי שנה ויותר. "זאת רשימה ענקית. יש פה איזה 30 חבר'ה השבוע, וזה לפני הטיפולים אקסטרה שהוספנו אחרי־הצוהריים כדי לתת מענה לצורך הגדל".

דויד גיגי, שוטר בשיקום, והפיזיותרפיסטית גל ברכיאל בבית חולים בני ציון בחיפה, אוגוסט 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

כל החבורה המלוכדת בבני ציון – מטפלים ופצועים, קבועים ואורחים – מדברת על הצורך הנמרץ להגדיל את החשיפה של מרכזים בפריפריה אל מול מכונות יחסי הציבור האימתניות של מחלקות השיקום הגדולות במרכז.

בהרבה מקרים החיילים לא יודעים בכלל על האופציה, והמשפחות מהצפון נגררות בפקקים פעמיים או שלוש בשבוע לשיקום בתל השומר או לאיכילוב, במקום לבדוק אופציה קרובה יותר לבית.

"מאוד כואב לי שלפעמים במרכזים הרפואיים במרכז לא מציגים בפני החיילים את האופציה להיות משוקמים אצלנו. יש לנו למשל פצוע משמשית, שלקח שבועות עד שהבין שהוא לא חייב לנסוע לשיבא"

הגישה הזאת, שמאפיינת מדינה שתמיד מייחסת לפריפריה (אפילו בעיר גדולה כמו חיפה) נחיתות אל מול הצנטרום של הפיילה, עובדת כמובן לרעת החיילים, במיוחד בתקופה שבה קיים מחסור בולט במיטות אשפוז ובמטפלים.

צפונית ומזרחית לבני ציון כמעט שאין אמצעי שיקום פיזיים (להוציא יחידות פנימיות ספורדיות בתוך בתי חולים). כולם מחכים למחלקת השיקום הגדולה שתיפתח בקרוב בבית החולים פוריה ליד טבריה, אבל בינתיים בני ציון הוא אופציה כמעט יחידה.

צוות 669 מפנה פצועים מרצועת עזה, נובמבר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

"מאוד כואב לי שלפעמים במרכזים הרפואיים במרכז הארץ לא מציגים בפני החיילים את האופציה להיות משוקמים אצלנו", אומרת יגר. "יש לנו חיילים מהצפון, למשל פצוע משמשית שלקח שבועות עד שהבין שהוא לא חייב לנסוע שלוש פעמים לשבוע לשיבא.

"יש לנו פה בחור מכיתת הכוננות במטולה, והיה לנו מפונה מקרית שמונה ועוד ועוד מקרים שאין שום צורך שיעתיקו את חייהם למרכז. זאת פוליטיקה של רפואה – והיא מיותרת. למה שהמשפחה תעתיק את חייה נוסף לכל האתגרים שהפציעה מציבה בפניה?"

"האתגר הנפשי היה קשה בהתחלה. מדי פעם בבית, בקריות, יש זיק שזורק אותי חזרה לשם, לרגע של הפציעה עם התחושה שהפנים נשרפות לי והדם, ואז אני מתעשת ורואה שאני בבית והכל טוב"

המלחמה מחייבת את חיילי המילואים לשנות כיוון, דורסת את תוכנית חייהם, הופכת את גורלם על ראשו. חייל ההנדסה נדב קוגל וארוסתו היו אמורים להתחתן ב־26 באוקטובר. ב־6 באוקטובר הם בילו במסיבות רווקים ורווקות אל תוך הלילה. אחרי שגויס בצו 8 קבעו תאריך חדש ל־11 בינואר, אבל ביום האחרון של 2023 הוא נפצע מפגיעת רסיסים של נ"ט לתוך הדי־9 שלו בחאן יונס.

שמונה חודשים אחרי הוא עדיין עובד על תפקוד כף היד שנפגעה, בניסיון להחזיר אותה לכשירות, אחרי ניתוח להוצאת הרסיסים באפריל האחרון. "לרגע לא תיארתי לעצמי שזה יהיה תהליך כל כך ארוך. חשבתי, 'בסדר, יש לי שני חורים ביד'. אבל זה היה הרבה יותר מורכב. יש ימים שאני מרגיש שאני מאוד משתפר.

נדב קוגל והפיזיותרפיסטית גל ברכיאל במחלקת השיקום של בית חולים בני ציון בחיפה, אוגוסט 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

"אבל האתגר הנפשי היה קשה בהתחלה. מדי פעם בבית, בקריות, יש זיק שזורק אותי חזרה לשם, לרגע של הפציעה עם התחושה שהפנים נשרפות לי והדם, ואז אני מתעשת ורואה שאני בבית והכל טוב.

"רבע שעה לפני שנפצעתי עשינו ארוחת צוהריים ואכלנו טורטיה עם טחינה וטונה – ואז תקופה אחרי הפציעה חבר פתח לפניי חבילת טורטיות ואני הייתי חייב לצאת להירגע ולנשום. הריח של הטורטיות החזיר אותי לשם. מי היה מאמין שיש דברים כאלה".

"אני יוצרת קשר מאוד אישי עם המטופלים שלי ובמיוחד עם החיילים", היא אומרת ומזילה דמעה אחר דמעה. "יש בינינו משהו שהוא מעבר לפיזיותרפיה. אני מנסה להראות להם כמה אכפת לי מהם"

בינתיים הוא ואישתו, שמשרתת גם היא במילואים בקריה, התחתנו פעמיים – פעם אחת בחצר בחיפזון במהלך אפטר עם קייטרינג מאולתר מהמבורגריה סמוכה שהייתה היחידה שפתוחה, ופעם שנייה במהלך השיקום בחתונה ענקית עם 600 מוזמנים, חלקם הגדול מילואימניקים שהתחברו אליהם במהלך המסע המטורף הזה.

גל ברכיאל הפיזיותרפיסטית משגיחה כל העת שלא יחפף בתרגילים: לכווץ את היד, לגלגל אותה על המשטח, להיתלות על המתח. הפעולות הכי פשוטות שהופכות להיות שגרה כואבת ומתישה.

נדב קוגל במחלקת השיקום של בית חולים בני ציון בחיפה, אוגוסט 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

"אני יוצרת קשר מאוד אישי עם המטופלים שלי ובמיוחד עם החיילים", היא אומרת ומזילה דמעה אחר דמעה. "יש בינינו משהו שהוא מעבר לפיזיותרפיה. אני מנסה להראות להם כמה אכפת לי מהם. כמו דודה או אחות גדולה. אני מאוד מתרגשת מכל הצלחה או כישלון שלהם".

איך זה בא לידי ביטוי כשחייל נמצא בשפל?
"כדי להוציא אותם מהתחתית של הבור ולגרום להם לטפס החוצה אני מנסה לדבר איתו קודם כל על הכול חוץ מהפציעה. אני שואלת אותם, 'מה המטרות שלך? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? אתה רוצה לטייל בחו"ל, ללמוד?' אלה שיחות ארוכות שבמהלכן הם נפתחים וגם אני מספרת להם על בעלי, על הילדים.

"היה מקרה בולט אחד של חייל שהגיע מיחידה מסווגת, הוא פשוט לא הצליח להשתקם. יכול להיות שזה היה גם משהו נפשי, אני לא יודעת. הוא לא חזר ללכת. לצערי יש גם מקרים כאלה"

"הם מספרים לי על הקרבות שלהם. איך נורו, איפה נפצעו. אחר כך הם פוגשים את החברים שלהם כאן. היה איזה ערב שהגיע החייל מ'עוקץ' שנפצע וחייל מפלס"ר צנחנים וחייל מ'עורב' וכולם פה פצועים יחד ומתחילים שיחת אחוקים ויוצאים דברים החוצה, ממש מורשת קרב. הם מוציאים ומוציאים ומוציאים.

"מה שהכי קשה לשמוע מהם זה כמה חמאס מושרש שם. איך בכל בית שהם נכנסו בו בעזה יש סממנים של חמאס. היה פה חייל בשיקום שסיפר איך נכנס לחדר של נערה בת 17 ועל השולחן יש דברים של נערה כמו צנצנות של לאקים צבעוניים – ועל הקיר, במקום תמונה של זמרת, יש פוסטר ענק של מדינת ישראל בצבעי דגל חמאס ועליה ילד במדים מחזיק רובה.

"הם נדהמים למצוא רובים מתחת למיטה של תינוק ולגלות שכל הוויית החיים בעזה טבולה בתוך זה".

רקטות של הג'יהאד האיסלמי מתחת למיטה של ילדה בעזה. 16 בנובמבר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

מה עובר עלייך כשהטיפול לא מצליח?
"היה מקרה בולט אחד של חייל שהגיע מיחידה מסווגת. הוא היה עם הרגל באוויר, לא הצליח אפילו לשים עליה משקל, אבל הוא כל הזמן היה אומר, 'אני אחזור לשם! אני אחזור ואחסל את כל החמאסניקים!

"ניסיתי להסביר לו בחיוך שהוא קודם חייב להתחיל לדרוך על הרגל אבל הוא פשוט לא הצליח. ואז באחת השיחות סיפרתי לו שאחי נמצא ביחידה מאוד מובחרת והוא אמר, 'אם תשיגי לי חולצה של היחידה אני מבטיח שאני מתחיל לדרוך'.

"הבטחתי לו ובאמת השגתי לו מאחי אפילו שתי חולצות – והוא התחיל לתרגל אבל לא הצליח ובסוף שחררנו אותו. הוא פשוט לא הצליח להשתקם. יכול להיות שזה היה גם משהו נפשי, אני לא יודעת. הוא לא חזר ללכת. כן, לצערי יש גם מקרים כאלה".