מורנו ורבנו הרב אברהם יהושע השל כתב חוברת אחרי השואה וקצת לפני תקומת מדינת ישראל. הוא קרא לה "פיקוח נשמה", על מצב הנשמה של עם ישראל בתקופה המיוחדת הזאת בהיסטוריה של עם ישראל.

בעקבות השואה ולקראת הכרזת המדינה, השל מדמה את המצפון האנושי ליונה שנשלחה מן התיבה של נח אחרי המבול:

לאחר שמבול הרשע גרף ושטף תבל ומלואה, נודד לו שיור העדינות, ‏כיונה עזובה, בין השמים והארץ, ויבקש מנוח במצפון האדם. העדינות היא השכינה. מי ירחם על יונה עלובה זו, אם לא אנחנו, בני ישראל?

תחושת האבדון והדיכאון של התמודדות עם עולם מלא אויבים. איך אפשר להתמודד עם זה? והשל מקשה: מי ילחם עבור העדינות שתחזור לעמים, אם לא אנחנו היהודים?

מה יעשה חזון המדינה, העצמאות, הכוח צבאי, והמעמד בין העמים כעם – לנשמה של עם ישראל? האם עם ישראל יתמודד עם המשיכה הגדולה לכוח ועוצמה הצבאית?

בצד שני יש חזון של מדינה, עצמאות, כוח צבאי, ומעמד בין העמים כעם. מה זה יעשה לנשמה של עם ישראל? האם עם ישראל יתמודד עם המשיכה הגדולה לכוח ועוצמה הצבאית – לפי ייעודו?

השל מעלה אתגר לעם ישראל ש"לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם", דבר שמביא ל"שלום על ישראל". (תהילים קכה, 3-5). שהעם ומנהיגיו יסרבו לשתף פעולה עם העוולה בכל מחיר.

במאמר מכונן, "המילה של למקין", על המקור של המושג השמדת עם בלקסיקון של המשפט הבין-לאומי, מיכאל איגנטיאב מכנה את תורת הגזע והחוקים של ממשלת גרמניה הנאצית תחת היטלר כאשליה של אוטופיה. דהיינו, "עולם ללא אויבים".

ההבטחה הפוליטית או הרוחנית ליצור "עולם ללא אויבים" היא אבן היסוד של השמדת עם, רק צריכים להגדיר את העם כאויבים. נכון שקיימים אויבים, ונכון שכל עם רשאי ואף חייב להילחם ולהרוג אויבים הקמים נגדו, אבל אסור לתייג אדם אוטומטית כ"אויב" אך רק כי הוא/היא שייכים לקבוצה מסוימת. לפי מעשיו יש לקבוע אם הוא/היא אויב, ובאיזו מידה.

מיכאל איגנטיאב מכנה את תורת הגזע וחוקי ממשלת גרמניה הנאצית תחת היטלר: אשליה של אוטופיה. דהיינו, "עולם ללא אויבים". ההבטחה הפוליטית או הרוחנית ליצור עולם כזה היא אבן היסוד של השמדת-עם

השל מתאר את ההתמודדות עם מצב הנשמה, שעלולה להתפתח למעשים של כוח בלתי מרוסן ואלימות לשמה. המזור שהוא מציע הוא מודעות, והדגשה מתמדת של מידות המוסר כפי שהן מפורשות במסורת היהודית.

קול זה של השל נבואי, במובן של "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א, כז). והדרך ההיא, גם אם אינה נראית מבטיחה במציאות הנוכחית – ההיסטוריה של עם ישראל, הנביאים וחז"ל הפיקו ממנה לקחים ברורים, והיא דרך שתבטיח את בטחון העם גם בחוץ ובעיקר בפנים. דרך "העולם ללא אויבים" גוררת משפח ולא משפט, צעקה ולא צדקה (ישעיהו ה, ז) והארץ תקיא אותנו אם נעשה את המעשים של אלו שרצחו אותנו (ראה: ויקרא יח, כח; כ, כב).

דרך "העולם ללא אויבים" גוררת משפח ולא משפט, צעקה ולא צדקה (ישעיהו ה, ז) ואז הארץ תקיא אותנו אם נעשה את המעשים של אלו שרצחו אותנו

שיח ציבורי רציני על נושא זה הכרחי להבטיח המשך קיומנו כעם חפשי בארצו. יותר מעיסוק בכל השאלות של חלוקת העוגה כשיח הפוליטי בחברה שלנו, אנו חייבים לשוב לשאלה של הערכים שאנו מגלמים בחיי היום יום, ומטפחים אותם לרווחת כל בני האדם שגרים במדינה הזאת. זאת השיחה החשובה של ימינו, נתחיל את תהליך הגאולה בדיון זה.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.

את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94