חיסולו של מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, מהווה נקודת מפנה משמעותית בעימות המתנהל בחזית הצפון מזה כשנה. אליו מתלווים שורה של פגיעות וחיסולים ברבים מקרב צמרת הארגון. מדובר בהישג צבאי לכל הדעות, שיש להשתבח בו, אמנם בעדיפות ללא אופוריה וזחיחות מרובים, ולבטח ללא המופע המביש ביום שבת (28.8) ב"פגוש את העיתונות" בהובלת עמית סגל.

אנו ניצבים כעת בפני הזדמנות לנצל את החולשה והפגיעות של חזבאללה, ובמידה לא מבוטלת של איראן, על מנת לנסות ולאמץ מתווה מדיני משופר לאתגר הלבנוני.

אחרי ההישג הצבאי שיש להשתבח בו, אנו ניצבים כעת בפני הזדמנות לנצל את החולשה והפגיעות של חזבאללה, ובמידה לא מבוטלת של איראן, על מנת לנסות ולאמץ מתווה מדיני משופר לאתגר הלבנוני

לזכותו של מהלך מדיני מעין זה, שכאמור מגובה בהישגים צבאיים בשטח, אמנם לצד מחירים כבדים בצד הישראלי, עומדים שלשה היבטים מרכזיים:

1

ראשית, הרושם הברור לאורך השנה האחרונה הוא, שחזבאללה ואיראן לא היו מעוניינים להביא להסלמה נרחבת מעבר לזו שננקטה. מאידך, ישראל דחתה, ובצדק, את "מתווה איראן-חזבאללה", וביקשה לנתק את הזיקה בין החזית הלבנונית לזו של עזה.

על פניו, אפשר שניתן אולי לעשות כן כעת, לפחות לנוכח הרושם שאיראן איננה רוצה "לשחק לידי ישראל", בראייתה, שמבקשת לגרור אותה ואת ארה"ב לעימות רחב, שיסכן את הפרויקט הגרעיני.

2

זאת ועוד, מרבית השחקנים באזור קיבלו בקורת רוח את חיסולו של נסראללה והחלשת ארגונו. אין צורך להמתין לתגובות פומביות רשמיות ברוח זו ממרבית הבירות הערביות. המשטרים אינם יכולים להרשות לעצמם להביע בפומבי את רחשי ליבם והעדפותיהם.

מרתק לקרוא בהקשר זה את מאמרו של עבד אלרחמאן אלראשד, עיתונאי סעודי ותיק ומקושר ששימש כעורך היומון "אלשרק אלאווסט" ומי שניהל את רשת הטלוויזיה "אלערביה". במאמר נוקב בעיתון (28.9) תהה כיצד תגיב איראן לחיסול נסראללה, ותוך כדי כך תיאר את שורת ההישגים המרשימים של ישראל. ואז הוסיף ושאל – "האם הגיע הרגע, לו ממתינים זה שנים רבות, בו איראן תשתכנע לוותר על נכסיה הצבאיים, וקונקרטית על חזבאללה?", וחש להשיב "אני מוכן להישבע שלא נגיע לשלב בו תוותר על החזבאללה, אלא אם-כן יחול שינוי משמעותי בטהרן, אולם איננו מצפים לכך מן ההנהגה הנוכחית. […] יש לצפות, שאיראן תפחית את רמת העימות שלה עם ישראל, אם עקב הפסדיה החוזרים ונשנים, עת איבדה את יכולותיהם הצבאיות של בני טיפוחיה הלבנוני והפלסטיני, או לנוכח המדיניות החדשה המסתמנת מצידה לשפר את יחסיה עם הנשיא/ה החדשים בארה"ב".

מרבית השחקנים באזור קיבלו בקורת רוח את חיסול נסראללה והחלשת ארגונו. אין צורך להמתין לתגובות פומביות רשמיות ברוח זו ממרבית הבירות הערביות. המשטרים אינם יכולים להרשות לעצמם להביען בפומבי

3

נוספו לכך, קולות הביקורת בלבנון נגד חזבאללה והמלחמה שכפה על המדינה, שנשמעו כזכור לאורך כל השנה, אולם ללא יכולת לכפות זאת על הארגון. כעת ניתן לקוות, פוטנציאלית לפחות, שהציבור הלבנוני עשוי להרהיב עוז ולהגביר את הלחץ על חזבאללה ותומכיו מחוץ למדינה.

בעינה עומדת השאלה אם המערכת הפוליטית הלבנונית תוכל להתעשת לנוכח השעה, על מנת לבחור (סוף סוף) נשיא, תוך ניצול החולשה הנוכחית, אולי קצרת הימים, של חזבאללה. מותר להיות סקפטיים בנדון, אולם התקדים של הוצאת הכוחות הסורים מלבנון (אפריל 2005) מהדהד בזיכרון הלבנונים.

מה ביחס לישראל?

הרבה תלוי בהתנהלות הישראלית כעת לאחר שורת החיסולים בקרב צמרת הארגון, ובראשם של מנהיגו נסראללה. יש היגיון בשימור הלחץ הצבאי, ואף בחיזוקו, אולם בהינתן אסטרטגיה מאחוריו. חזרה להחלטת מועצת הביטחון 1701, שנשחקה ברבות השנים ואפשרה למעשה את המשך חימושו והתחזקותו של חזבאללה, איננה פופולרית כעת, לנוכח האופוריה בירושלים, ועקב כישלונה, אף שסיפקה שנים ארוכות של שקט.

בה בעת, היגררות לפעולה קרקעית, והמשך הלחץ הצבאי ללא מתווה מדיני, בהנחה/תקווה שניתן יהיה לכפות בשטח "סדר חדש" בלבנון מסוכנת ויומרנית לחלוטין. ההיגיון הבריא מחייב ניצול ההישגים הצבאיים למתווה מדיני משופר, שישרת את מרבית האינטרסים הישראליים, אף אם לא את כולם.

הרבה תלוי בהתנהלות הישראלית כעת לאחר שורת החיסולים בקרב צמרת הארגון, ובראשם של מנהיגו נסראללה. יש היגיון בשימור הלחץ הצבאי, ואף בחיזוקו, אולם בהינתן אסטרטגיה מאחוריו

ישראל חייבת לרתום את ארה"ב, שמעוניינת במהלך מדיני למרות הבחירות הקרבות והולכות, ושחקנים רלוונטיים נוספים באזור ומחוצה לו על מנת להניע מתווה מדיני, המנצל לטובתו את הנסיבות הנוכחיות.

על פני הדברים ניתן אולי לצעוד בשני נתיבים אפשריים:

א

האחד, נוגע להחלטת מועצת ביטחון חדשה, שתיתן "שיניים" למנגנון מפורט שימנע את חימושו מחדש של חזבאללה, ואת נסיגתו מצפון לליטני. למעשה, מדובר בשיפור החלטה 1701, תוך הבטחת המגמה של החלשתו הצבאית והפוליטית, אף אם לא את פירוקו המוחלט (מטרה יומרנית ולא מעשית).

אליה ניתן אולי להוסיף את בחירתו בטווח הזמן המיידי של נשיא ואת ביסוסה מחדש של המערכת הפוליטית והמוסדית בלבנון.

תידרש לכך דיפלומטיה מורכבת ומאתגרת, שכן כדי לאפשר החלטה חדשה ומשופרת של מועצת הביטחון יהיה צורך לגייס את הסכמתן של רוסיה וסין. לא מדובר באתגר של מה בכך. אולם אפשר שמדינות המפרץ, בדגש על סעודיה ואיחוד האמירויות, יכולות להסתייע במערכת היחסים המשופרת שלהן בשנים האחרונות עם השתיים על מנת לגייסן למהלך, שעל פניו נראה מאד קשה להשגה, אולם לא בלתי אפשרי.

ב

השני, מהלך בנוסח זה שנכפה על משטר אסד בזמנו (ב-2013), שהביא לפירוק הנשק הכימי שברשותו. מדובר היה, כזכור, בצעד שנכפה עליו על-ידי מוסקבה, על מנת להימנע ממהלך צבאי כוחני מצד ממשל אובמה.

הפעם, השוט הכוחני נמצא בידיה של ישראל, שמגובה על ידי וושינגטון. ניתן להתמקד בפירוק אמצעי השיגור ארוכי הטווח בשלב ראשון, כצעד שימחיש את חולשתם של חזבאללה ואיראן, המבקשים לשמר את הארגון, אולי גם במחיר החלשתו. גם כאן, מדובר באתגר מורכב ביותר, אולם בהחלט שווה לנסות ולצעוד בו.

ישראל חייבת לרתום את ארה"ב, שמעוניינת במהלך מדיני למרות הבחירות הקרבות והולכות, ושחקנים רלוונטיים נוספים באזור ומחוצה לו על מנת להניע מתווה מדיני, המנצל לטובתו את הנסיבות הנוכחיות

ביחס לחזית המלחמה בדרום, ישראל חייבת לרתום את האמון המתחדש בקרב הציבור בישראל ביכולתם של צה"ל ומערכת הביטחון, שנה לאחר האסון והמחדל של ה-7 באוקטובר, על מנת לקדם עסקה לשחרור החטופים וסיום המלחמה ברצועת עזה, בתנאים שעשויים כעת להיות משופרים. מדובר בחובה מוסרית, שמן "הפן התועלתני" שבה, תסייע לשקם את האמון בקרב החברה הישראלית במוסדות המדינה, ואולי תאפשר לאחות את השברים שנוצרו בחברה הישראלית בשנים האחרונות.

חשוב לזכור: אנו נמצאים בנקודה קריטית. חיוני ביותר לנצל את שעת הכושר הנדירה בה אנחנו מצויים על מנת לצעוד לעבר נתיב מדיני שיחשוף את "הבלוף האיראני", ויקדם סדר אזורי חדש, הכולל הסדרה כלשהיא עם סעודיה באופן שמאתגר ללא הכר את הרשת שטוותה איראן בשנים האחרונות באזור.

חובה לצעוד באומץ בכיוון זה, שכן אם לא נעשה זאת תחושת ההישגיות והאופוריה, המוצדקות אולם הרגעיות, עלולות לפוג ולגרור את ישראל לפספוס הזדמנות שנקרית לה, במידה רבה בזכות מהלכיה בימים האחרונים. מותר להיות סקפטיים לגבי ישראל, בדגש על הממשלה הנוכחית. אולם התקדים של הציבור הישראלי לאחר מלחמת יום כיפור מהדהד גם אצלנו.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/