פעם בחודש יוצא לי להיכנס לחנות תקליטים בתל אביב שהדיסק הכפול של "ליילה" לא זז סנטימטר על המדף שלה. פעם בחודש אני לוקח ביד את אריזת הפלסטיק הלא אינטימית והלא מגרה, פותח את המגירות הכפולות ומביט בפריסביס הכסופים שנחים שם כמו מאובנים פרה-היסטוריים.

אני מסוגל לעמוד במחיר של הדיסק הכפול. אתם יכולים לעמוד במחיר של הדיסק הכפול. כל מי שנותן יום עבודה מלא יכול לעמוד בחנות תקליטים ולשקול באופן ענייני את נסיבות רכישתו את "ליילה" בדיסק.

הבעיה עם "ליילה", כמו הבעיה עם אריק קלפטון, היא שאחרי 20 שנות האזנה עיקשת לאלבום הכפול שעזר, אולי בגפו, לרוקנרול לחצות את מפתן שנות ה-70', אני חוזר למופת המיוסר והמסומם הזה מכיוון שעוד לא נברא הכוח העליון שיכול להביא אותי לקנות תקליט של להקה שנקראת "10,000 מניאקים".

הבעיה עם "ליילה" היא שאחרי 20 שנות האזנה עיקשת לאלבום הכפול, אני חוזר למופת המיוסר והמסומם הזה מכיוון שעוד לא נברא הכוח העליון שיכול להביא אותי לקנות תקליט של להקה שנקראת "10,000 מניאקים"

יום אחד דפדפתי בדיסקים ב"בית התקליט", חנות תקליטים בבטן האדמה של פינסקר תל־אביב, מחפש לרענן את הדילנים. "לרענן את הדילנים" זה להחליף באופן שיטתי את הוויניל של בוב דילן בדיסקים.

עוד אני מדפדף בקצב האיטי האופייני לאנשים מבוגרים הסובלים מירידה משמעותית בשמיעה ובראייה, החלו הצעירים להפגיז רוקנרול מהרמקולים המפוזרים במרתף העינויים בווליום ובמרץ ששווים לשלוש שנים בתותחנים.

הבעיה עם חירשים היא שווליום גורר ווליום, ואחרי שהתייצב לי לחץ הדם נדמה היה שהמוזיקה המוזרמת במתח הגבוה חיננית וקצבית במידה המזכירה לא במעט את שנות ה-70' שבהן נגמר לי הדלק.

אני מניח שלהקה הנקראת "10,000 מניאקים" אינה שונה בבנאליות של שמה מלהקה הנקראת "דרק והדומינוס"; אבל כאשר קלפטון הוא האיש איתו כרתת ברית דמים מוהיקנית ויחד הבאתם אחד את השני עד הלום ועד בכלל, דרק הוא האיש שלך.

לכן אינני יכול לקנות את המניאקים. לכן אינני קונה את "ליילה" בדיסק. אתה לא יכול לקרוא דיסק בברייל. את "ליילה" הכפול אני שומע עם קצה האצבעות.

אני אוהב לשכב על הגב, לקרוע את הממברנות של המערכת הישנה, לפתוח את העטיפה הכפולה ולהביט בפעם האלף באריק והקלפטונים שפוכים באולפני "קריטריה" במיאמי, איפה שהנשים שזופות, טראוויס מקגי הטיל עוגן בספרים של ג'ון ד. מקדונלד וההרואין והקוקאין מקולומביה נכנסים לנמל כמו כלה לחופתה.

אני אוהב לשכב על הגב, לקרוע את הממברנות של המערכת הישנה, לפתוח את העטיפה הכפולה ולהביט בפעם האלף באריק והקלפטונים שפוכים באולפני "קריטריה"

אני אוהב את העטיפה האחורית עם הפנדר סטרטוקסטר שהצוואר שלה מוכתם ושחוק והכפתור של הפאז והדומינו מוטלים כמו חלום שקרס; אני אוהב את הסנפ-שוטים של העטיפה הפנימית; את דוויין אולמן בחולצה עם דרקון צבעוני שהיה על עטיפת האלבום הכפול של טור רדנגרן; את כתמי הזיעה הגדולים על חולצתו של ג'ים גורדון, המתופף; את המראה הסטודנטיאלי של קארל ראדל, נגן הבס;

פטי בויד מוכרת את הציור שעל עטיפת האלבום "ליילה" בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס בלונדון, 14 במרץ 2024 (צילום: JUSTIN TALLIS / AFP)

ואת החזות המוזלמנית של קלפטון: ידיים גרומות כמו שני מקלות יוצאות מכתפיים גרומות, שיער בטקסטורה של שמן מנוע, גיטרה שתלויה עליו בגובה של מכנסיים של מורים לתלמוד בתיכון.

אני יכול לשכב שעתיים ולבהות בעטיפה, כמה שאני שונא את ציור הבחורה עליה, ולהקשיב לפעם הראשונה בהיסטוריה של הרוקנרול שהשמיים נבקעו והאצבע האלוהית של מיכלאנג'לו גיששה מעל שמי פלורידה עד שמצאה את מיאמי ונגעה בידיהם של קלפטון ואולמן.

ספק אם זה המקום להודות, אבל אני האיש היחיד שירד לאמריקה עם התקליטים שלו מהבית כדי שלא יהיה לבד בעירו ובמולדתו החדשה. שנים ארוכות היה סבי עושה את סיבוביו הקבועים באמריקה ובאירופה הקלאסית ושם בידיהם של זבנים משתאים בלונדון, בפריז ובציריך, את רשימות המכולת שלי.

שנים ארוכות היה סבי עושה את סיבוביו הקבועים באמריקה ובאירופה הקלאסית ושם בידיהם של זבנים משתאים בלונדון, בפריז ובציריך, את רשימות המכולת שלי

כך קיבלתי את "ליילה" בזמן אמת, ואת אלבום הסולו הראשון של קלפטון, ואת דילאני, בוני, חברים ואריק קלפטון, ואת ליאון ראסל ואת "Planet Waves" של דילן. סבי סבב באירופה וקיבל חבילות תקליטים ארוזות והביא אותן בלי לשאול שאלות. אני חייב לו. לזכותו, הוא אף פעם לא ביקש להקשיב לקלפטון.

היסטורית ואולי גם סימבולית, יצא לי להיות בכל ההופעות הדפוקות. את "האחים אולמן" ראיתי ב־1975 בקולוסאום של אוקלנד, בלי דוויין אולמן ובארי אוקלי שמתו, עם קהל של 50,000 וסאונד של ויקטוריה סטיישן. את דילן ראיתי ב"וורפילד" בסן פרנסיסקו ב־1979, בהופעה הראשונה אחרי שפגש את ישו. הקהל צעק עליו שישיר דילן, והוא חייך וניגן שירי נשמה נוצריים.

בוב דילן בהופעה במאדיסון סקוור גארדן ב-31 בינואר 1974 (צילום: AP Photo/Ray Stubblebine)

את "הוולס האחרון" (1976) הפסדתי למרות שהתרחש מרחק הליכה מביתי, מכיוון שנעמי ואני חשבנו ש־25 דולר לראש זה מחיר מוגזם. נעמי לא האמינה שדילן יגיע. באותה תקופה תמיד שיקרו ואמרו שדילן יופיע, וקלפטון לא דיבר אליה.

לכן הלכתי לשתי ההופעות של דילן בישראל, השקעתי אלף דולר בשיחות טלפון בניסיון להשיג ריאיון איתו, דיברתי עם האמרגן שלו, עם הרבי שלו במיניאפוליס, עם שמואלי, עורך "ישראל שלנו", הרואה בדילן חבר ילדות.

אחר כך צרנו על הסוויטה שלו במלון "דניאל" ועל הסוויטה ב"קינג דיוויד" ופספסנו את התצלומים הטובים, כולל דילוגיו על הסלעים של בריכת השולטן אחרי שסגרו לו את החשמל לעשרים שניות.

גם קלפטון מחזיק בפוזה של "אין ראיונות, תעזבו אותי, לא רוצה לדבר על איך גנבתי לידידי ואחי לגיטרה, ג'ורג' הריסון, את אשתו פטי בויד אחרי שחיברתי עבורה את 'ליילה' והתחננתי עשר שנים, ועכשיו אנחנו ממילא לא ביחד, כי נישואין הם לא מוסד לאנשים עם אצבעות זריזות כמוני. תעזבו אותי מראיונות".

לקלפטון אין את ההילה המיסטית המקיפה את דילן כמו הטבעות של שבתאי. קלפטון הוא פועל הבניין של הרוקנרול. בהשכלתו הפורמלית הוא נפל של בית ספר לאמנות

לקלפטון אין את ההילה המיסטית המקיפה את דילן כמו הטבעות של שבתאי. קלפטון הוא פועל הבניין של הרוקנרול. בהשכלתו הפורמלית הוא נפל של בית ספר לאמנות. לחזרות הראשונות של קרים ושוברי הבלוז הוא הגיע מכוסה במלט ובטיח.

להקת "קרים" מופיעה בתוכנית מוזיקה בטלוויזיה הבריטית ב-1966. אריק קלפטון במרכז (צילום: Tony Gale/ Pictorial Press via Alamy)

השעון הביולוגי מתקתק, שומט פימה אבא־אבנית מתחת לסנטר ומתפיח את הלחיים; מאחורי הזקן הקצר מתחבא סנטר חלש ואין שום חוק בעולם שאומר כי על קלפטון להראות אותו. והוא, גיטריסט מכני, רזה ומצוחצח, שעומד על הבמה כמו שלט חוצות של ג'ורג'יו ארמני, עם מכנסי בלון דופקות ברוח כמו מפרשים, עם ז'קטים ממשי ועם קולקציה של גיטרות פנדר הנקראות על שמו.

ספק אם מישהו זוכר, אבל הוויכוח העקרוני בין נאמני הגיבסון לס־פול והפנדר סטרטוקסטר היה לוהט וייצרי כמו הוויכוח בין מעריצי אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד בישראל. עד אמונה עיוורת העדיף קלפטון את הגיבסון, עד שג'ימי הנדריקס כבש את לונדון עם פנדר טלקסטר הפוכה עבור נגן יד שמאל.

קלפטון, שהבין כי הנדריקס ממציא את הגיטרה כל פעם שהוא מרים אותה, עשה הסבה מקצועית. כשאצבעותיו היו קפואות מהמלט הקר, ניגן קלפטון על גיטרה קיי ישנה שהצוואר שלה היה עקום ודפוק.

יחסית לסולידיות שהוא משווק עכשיו – אפילו החל כותב מוזיקה לסרטים כמו "צבע הכסף" ו"נשק קטלני" – הייתה פעם לקלפטון בעיה אמיתית של דימוי.

הנדריקס בא ללונדון ולקח את ההילה מקלפטון בסולו אחד עם השיניים. קלפטון הבין שהנדריקס הוא מה שאלוהים התכוון כאשר המציא את האמפליפייר

הנדריקס בא ללונדון ולקח את ההילה מקלפטון בסולו אחד עם השיניים. קלפטון הבין שהנדריקס הוא מה שאלוהים התכוון כאשר המציא את האמפליפייר. הוא רצה להגיד על הנדריקס דברים טובים, אבל בראיון מוקדם (1968) ב"רולינג סטון", הרחיב קלפטון את הדיבור על המיתוס בדבר גודל אבר המין של שחורים, כמי שרצה להבהיר שהנדריקס לא כבש את לונדון עם השפיץ של הפנדר.

הגיטרות של אריק קלפטון עומדות למכירה פומבית למען צדקה בלוס אנג'לס, פברואר 2011 (צילום: Lionel Hahn/ Abaca Press via Alamy)

"אין הוכחות רבות לגאוניותו של קלפטון בהקלטותיו המוקדמות", טען פעם וגם נימק דייב מארש ב"רולינג סטון". הקאברים של קלפטון לשיריהם של אחרים, יהיו תמיד מעניינים יותר מכתיבתו המקורית, חוץ מ"ליילה".

מי שמרים את השמלה של "ליילה" ומציץ ברבדים העמוקים יותר של התקליט והשיר שעל שמו הוא נקרא, יגלה צליל אחד דומיננטי, קבור תחת ערמת הצרחות ויללות הגיטרות המשובחות: רוברט ג'ונסון. הנוף והחיים המייאשים והקצרים של נגן הדלתא בלוז, רוברט ג'ונסון, קסמו לקלפטון כמו שיכול לקסום בלוז שחור לצעיר אנגלי.

מי שמרים את השמלה של "ליילה" ומציץ ברבדים העמוקים יותר של התקליט והשיר שעל שמו הוא נקרא, יגלה צליל אחד דומיננטי, קבור תחת ערמת הצרחות ויללות הגיטרות המשובחות: רוברט ג'ונסון

השילוב בין הקול המיוחד, הגיטרה והסמכותיות המיתית שמוענקת לאמן כאשר הוא משלים את מפעל חייו ומת, אפשרו לקלפטון ללבוש את עורם של ג'ונסון ושל ג'ימי הנדריקס. "אריק רצה לעשות רוברט ג'ונסון", כלומר למות בגיל צעיר, אמר אחד מידידיו של קלפטון כאשר מת הנדריקס.

מי שמאזין להקלטות החורקות של ג'ונסון משנות ה-20' וה-30', מזהה את הצורך והיכולת של קלפטון להתחבר לאיכות ולצליל שהיו גדולים ומדויקים יותר מסך כל ההיצע שהביא איתו מציפורי החצר וג'ון מאייל.

קינת האהבה הלא ממומשת של ג'ונסון, כאשר היא פועמת בקלפטון וזורמת בקולו ובאצבעותיו, נותנת לו איכות עם רבדים אנושיים וטרגיים הנעדרים מכל העשור שלו עם פיל קולינס ודומיו.

אלבום האוסף של רוברט ג'ונסון שיצא ב-1991 (צילום: Columbia Records)

אהבתו של קלפטון לג'ונסון מקבלת את ביטויה המלא כשהוא מנגן את שיריו של ג'ונסון, כשהמוזיקה של ג'ונסון נטמעת במחזור הדם שלו והופכת לחלק ממנו בתשוקה הבוערת לאשתו של הריסון ב"ליילה" ובצרחה המיוסרת של "Anyday".

אחרי שנים ארוכות של אימון וחיקוי, הפקיע קלפטון והעביר על שמו את הצליל המיוחד של ג'ונסון. "אנא אל תאמרי /לעולם לא תמצאי דרך /אמרי לי כי כל אהבתי לשווא".

לא, "שקרים" לא הייתה אבן דרך חשובה בהתפתחות הרוקנרול מחבילה של צלילי פח מרשרשים ודינג־א־לינגים של הצלליות; קירות הסאונד שלה ופעימות הלב החזקות ששידרה, כולל מרחב המחיה שהעניקה לקלפטון, לפסוע קדימה בזהירות וללמד את הגיטרה שלו לדבר, שינו את הרוקנרול לתמיד.

אבל אלמלא נחת קלפטון באמריקה עם הצוענים של אמונה עיוורת רק כדי לעזוב אותם ולהתחבר אל החברים של דילאני ובוני, ספק אם היה עומד קלפטון לדיון.

אבל אלמלא נחת קלפטון באמריקה עם הצוענים של אמונה עיוורת רק כדי לעזוב אותם ולהתחבר אל החברים של דילאני ובוני, ספק אם היה עומד קלפטון לדיון

מעבר לכל הערכה מוזיקלית מלומדת שיכול מישהו לנסח עליו, וכפי שהדבר מתבטא בקריירה בת 30 שנה כמעט, קלפטון הוא טרמפיסט מוכשר. השירים הטובים ביותר שלו אינם שלו. כדי להתנשא לגבהים שמחייב שמו, זקוק קלפטון לחסותם של כותבים, זמרים ונגנים אחרים.

פיל קולינס ואריק קלפטון בשדה התעופה הית'רו בלונדון בזמן שעבדו על אלבום ביחד. מרץ 1984 (צילום: AP Photo/Press Association)

הוא יכול לקחת את "כנף קטנה" של הנדריקס ולהפוך אותו לשיר מרגש; הוא יכול לקחת את "אחרי חצות" ואת "קוקאין" של ג'יי ג'יי קייל ולספח אותם לאינוונטר שלו ולהפקיע אותם מידי קייל; הוא יכול לקחת את "קרוסרודס" של ג'ונסון ולהפוך אותו לשיר הנושא שלו. "יריתי בשריף" שייך לבוב מארלי, את "שפת סימנים" כתב דילן, את "אנא היי איתי" כתב סקוט בוייר מ"קאובוי".

גם כשהוא מנגן, לא מזיק שיהיה לידו מישהו ברמתו, איתו יוכל להחליף ריפים זריזים. כך היה ב"הוולס האחרון", כאשר עלה נגד רובי רוברטסון וגילה שגם קנדה מייצרת גיטריסטים גדולים. כך היה כאשר החליט פיט טאונסנד להציל את חייו והקים עבורו הופעה מיוחדת והקיף אותו ברון ווד וסטיב ווינווד.

כך היה ב"דרק והדומינוס" עם דוויין אולמן, אולי גדול נגני הסלייד של כל הזמנים. דו־קרב הגיטרות ב"ליילה" הוא לחיים ולמוות, וכל פעם שנדמה לך כי זו הגיטרה של קלפטון שידה על העליונה, אולמן בורח ממנו.

ההגמוניה המתמשכת של קלפטון מתאפשרת גם בדרך השלילה: הגדולים נפרדים ומשאירים לו את הבמה. הוא, ששאיפת המוות שלו הייתה גדולה משל כולם, נשאר על המשמרת.

ההגמוניה המתמשכת של קלפטון מתאפשרת גם בדרך השלילה: הגדולים נפרדים ומשאירים לו את הבמה. הוא, ששאיפת המוות שלו הייתה גדולה משל כולם, נשאר על המשמרת

מכיוון שהשוואות איכות אינן מדויקות תמיד, לא ברור מיקומו של קלפטון ביחס לשורדים. איך הוא נמדד מול ג'רי גרסיה, פרנק זאפה, רורי גאלאגר, סטיבי ריי ווהן, מרק קנופלר, רוברט קריי, ג'וני וינטר, ריי קודר ודיקי בטס. לא הכול התאפשר לו. "Come Into My Kitchen" הוותיק של ג'ונסון רשום דווקא באנתולוגיה של אולמן.

אריק קלפטון בהופעה במדיסון סקוור גרדן בניו יורק, 3 באפריל 1990 (צילום: AP Photo/Frankie Ziths)

קלפטון לא חזר לגבהים של "ליילה". לאונרדו דה־וינצ'י לא חזר ל"מונה ליזה". אורסון ולס לא חזר על "האזרח קיין". יותר מדי מסקנות עצובות עולות מ"ליילה". אתה צריך להיות על סף מוות, קרוע מאהבה בלתי מושגת ובתת תזונה, כדי להפיק יצירת מופת.

קלפטון לא חזר לגבהים של "ליילה". לאונרדו דה־וינצ'י לא חזר ל"מונה ליזה". אורסון ולס לא חזר על "האזרח קיין". יותר מדי מסקנות עצובות עולות מ"ליילה"

אתה חייב לענות על שלוש דרישות היסוד של הבלוז: הבחורה שלי עזבה אותי ואני מרגיש חרא; הבחורה שלי עזבה אותי ואני אהרוג את הכלבה; הבחורה שלי עזבה אותי, אני מרגיש חרא ואני אהרוג את הכלבה.

קלפטון, המתחיל סיבוב הופעות גדול באירופה, באפריקה ובישראל, אינו עונה על הדרישות הללו. חוץ מזה, ראו מה קרה ל"דרק והדומינוס": אולמן נהרג. קארל ראדל מת ממחלת כליות. ג'ים גורדון, שכתב את מחצית השיר "ליילה", הוא סכיזופרן שרצח את אימו עם סכין ויושב בכלא.

וקלפטון מנגן רוקנרול בחסות "מיקלוב", בירה אמריקאית גרועה.

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1989