בת 63. נשיאת "עלמא – בית לתרבות עברית". אשת סגל במכון מנדל למנהיגות. אמא לשלושה ילדים וסבתא לנכד. גרה בשכונת ילדותה, מעוז אביב.

אנחנו מדברות על אהבתה למקורות העבריים, על הטקסטים שאליהם פנתה בתחילת המלחמה שמראים דווקא את אוזלת ידו של אלוהים. כבר שנים רבות היא מנחילה את הקריאה במקורות לבאי המדרשה החילונית "עלמא" שהקימה.

אחרי ניסיונה הקצר כחברת כנסת, היא מאמינה שחשוב שתהיה תנועת מרכז פוליטית משמעותית, מצרה על נטישת הפוליטיקה בידיים ימניות ולא חוששת מלהכריז על עצמה כממלכתית-לאומית. והומניסטית.

מה שלומך?
"לפני יומיים חזרתי מניו יורק ואני מאושרת להיות פה. הכול נראה לי יפה. הפירות טעימים, הירקות יפים, בחוץ שמש, אנשים, קופת החולים עובדת ואין כמויות של הומלסים ברחובות כמו בניו יורק. החורף שם קשה. אז ברגע זה, שלומי בסדר.

"מתחת לרגע הזה, אני נמצאת כל הזמן בציפייה לעסקת חטופים. זה צער בלתי נסבל, מעורב בתחושת אחריות כלפיהם וכלפי הבית.

לואיס הר, שחולץ מעזה במבצע צבאי, יושב בכיכר החטופים בתל אביב, 6 בינואר 2025 (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)

"בשבעה באוקטובר קרה דבר חמור: אבדה תחושת הבית. ברגע שבו התערערה התחושה שכאן אני לא חייבת להיות בכוננות, ברגע שבו בשבת בבוקר, שעה שילדים ישנו במיטותיהם ואל תוך הבית חדרו הסכנה, האיבה, המלחמה והרוע – נשבר החוזה בין האזרחים למדינה.

"משהו עמוק ברעיון הציוני – שבבסיסו בית לעם היהודי בארץ ישראל, ו'לא עוד' – נפגע. וכשאומרים 'לא עוד' מתכוונים לשואה. אז אמרנו 'לא עוד' והקמנו צבא ואמרנו שלפעמים חיילים ישלמו בחייהם והבית שלנו יהיה מוגן"

"משהו עמוק ברעיון הציוני – שבבסיסו בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ו'לא עוד' – נפגע. וכשאומרים 'לא עוד' מתכוונים לשואה. אז אמרנו 'לא עוד' ואמרנו שנקים לנו צבא ואמרנו שלפעמים חיילים ישלמו בחייהם והבית שלנו יהיה מוגן".

ואז הבית נפרץ.
"נכון. ומול זה, הייתה התגייסות אזרחית גדולה, גם כאן בשכונה שבה אני גרה. בכל בוקר, עדיין, יש בצומת הסמוך משמרת של הפגנה למען שחרור החטופים. השכונה קלטה הרבה מפונים. היו חמ"לים בכל מקום, 'אחים לנשק' שאספו תרומות, וגם בעולם התרבות הייתה התעוררות והתגייסות.

"בהתחלה הייתה לי הרגשה שצריך קצת לשתוק. עוד לא כל כך הבנתי באיזה אירוע אנחנו נמצאים. ומצד שני, היה לי חשוב לשמור על שגרת לימוד בעלמא ובמכון מנדל".

בואי נדבר קצת על "עלמא, בית לתרבות עברית" יצירת כפיך.
"עלמא היא בית לתרבות יהודית. בית מדרש, לא דתי. בעולם החילוני נדיר למצוא בתי מדרש לתלמידי ותלמידות חכמים. המקורות היו בחזקת הדתיים, כי אנחנו, החילוניים, ויתרנו עליהם. למדנו תנ"ך, ומהתנ"ך – קפצנו לפלמ"ח.

בניין "עלמא" ברחוב שד"ל בתל אביב (צילום: עמוד הפייסבוק של "עלמא – בית לתרבות עברית")

"רציתי לחיות כאישה ליברלית, פמיניסטית, הומניסטית, ציונית וחילונית, אבל לא רציתי להיות בורה ביחס לתרבות הלאומית שלי. אני תופסת את היהדות שלי כלאום. אני לא דתייה. עם זאת, לפעמים יש לי רגשות דתיים.

"רציתי לחיות כאישה ליברלית, פמיניסטית, הומניסטית, ציונית וחילונית, אבל לא רציתי להיות בורה ביחס לתרבות הלאומית שלי. אני תופסת את היהדות שלי כלאום. אני לא דתייה. עם זאת, לפעמים יש לי רגשות דתיים"

"כנערה, הבנתי שלציבור החילוני יש לקוּנה ביחס למקורות וחיפשתי מקום שבו אוכל ללמוד יהדות באופן חילוני. ואז שמעתי על 'המדרשה' במכללת אורנים. שם למדתי לתואר ראשון במקרא, מחשבת ישראל ופילוסופיה ועשיתי תעודת הוראה.

"באורנים היה לי מורה, ד"ר מאיר איילי מקיבוץ יפעת, שהיה ההשראה שלי ולימד תלמוד. יום אחד הוא אמר לי, לא יכול להיות שנשאיר את כל האוצר הזה בידי הדתיים, כי הוא גם שלנו. ואכן, מרגע שהתחלתי ללמוד תלמוד לא רציתי להפסיק. רציתי להביא אותו הביתה, לתוך העולם הרוחני תרבותי ממלכתי.

"את הדוקטורט שלי בתלמוד עשיתי באוניברסיטה העברית, אישה יחידה בין גברים. אחר כך הבנתי שאני לא רוצה להמשיך להתארח בבית מדרש של אחרים וחלמתי לפתוח מרחב משלנו וב-1989 הקמתי בירושלים, יחד עם מוטי בר אור, את 'אלול' – בית מדרש משותף לנשים וגברים דתיים וחילוניים.

"אחרי שנים של הקמה, הוזמנתי ללמוד במחזור הראשון של בית הספר למנהיגות חינוכית של מנדל. 'עלמא' הייתה פרויקט הגמר שלי ובסוף אותה שנה, החלטנו לחזור לתל אביב.

עימותים בין אנשי "ראש יהודי" שניסו לקיים תפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף לבין התושבים החילונים באזור בערב יום הכיפורים, 24 בספטמבר 2023 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

"אחרי רצח רבין, הרגשתי אכזבה מסוימת מהשותפות בין חילוניים לדתיים ורציתי להקים מקום לחילונים בלבד. אחרי שנים ב'אלול' הרגשתי שזאת לא ברית אמת. הרגשתי שהשריר היהודי שלנו, החילונים, צריך עוד חיזוק כדי להיבנות ושהדרך לכך היא לקיים בית מדרש ומרכז תרבות משלנו, וכך הקמתי את 'עלמא – בית לתרבות עברית'.

"הרעיון מאחורי 'עלמא' הוא ליצור קהילת לימוד לא אקדמית. חבורות שיושבות סביב שולחן ולומדות טקסט מן המקורות בקריאה צמודה ופתוחות גם לספרות, פילוסופיה, קבלה, בודהיזם, פסיכולוגיה וגם להגות ציונית"

"הרעיון מאחורי 'עלמא' הוא להוות אלטרנטיבה. ליצור קהילת לימוד לא אקדמית. חבורות שיושבות סביב שולחן ולומדות טקסט מן המקורות בקריאה צמודה ופתוחות גם לספרות, פילוסופיה, קבלה, בודהיזם, פסיכולוגיה וגם להגות ציונית כמו אחד העם וברדיצ'בסקי. למעשה, הציבור הממלכתי איבד עם השנים את הקאנון".

איך זה קרה?
"אנחנו ליברליים ופוסט-מודרניים. הנגזרת היא שהחל מדור נתן זך – בשונה מדור אלתרמן – לא נאה להגיד 'אנחנו'. יש בעיקר 'אני'. הביקורת על הממלכתיות הייתה חזקה עד כדי כך שהיא התרוקנה, ואין קאנון תרבותי משותף ואין לנו זכות להגיד שילדים צריכים ללמוד משהו כי הפוסט-מודרניות והפרוגרסיביות דוגלות בחופש בחירה מוחלט. שכל אחד ילמד מה שהוא רוצה, הייטק, קריירה בחו"ל.

"כך התפרקה השותפות התרבותית המובנת מאליה שלא היה צריך להסביר. אבא שלי מבולגריה, אבא שלך מספרד, אמא שלי מגרמניה, אמא שלך ילידת הארץ. חנוכה היה חנוכה. היה טקסט משותף לכלל היהודים בעולם.

"במו ידינו פירקנו את עצמנו מהממלכתיות הישראלית שנבנתה בעמל רב ונידונה אחר כך לביקורת וביטול. המזרחיים אמרו, בצדק, 'הממלכתיות דרסה אותנו'. החרדים התרחקו, הציונות הדתית נסגרה בתוך עצמה. כל קבוצה רצתה לחזור ולהסתגר בתרבות שלה. ואז, בשם דיוק הזהות, נעלם המרכז. ואי אפשר לבנות מרכז אם אף אחד לא מוכן להתפשר על שירי הילדות שלו.

אוהבת להיות במרכז. ד"ר רות קלדרון (צילום: אפרת אשל)

"נותר בית ספר ממלכתי ריק מתוכן רעיוני ורוחני, שיש בו זהירות בדרכים ו'אסור לקטוף את פרחי הבר'. אם ילמדו בו סידור, חצי מההורים יגידו 'הדתה'. אם ילמדו בו פילוסופיה והומניזם, חצי מההורים יגידו 'שמאלנים'. אי אפשר להגיד כלום ונותרנו עם מרכז ריק".

אז החילונים הם אכן העגלה הריקה?
"ממש לא. אנחנו עגלה מלאה, אבל הזכות לכוון אותה לכיוון אידיאולוגי משותף התפרקה לאט-לאט, אצלנו ובמקומות רבים בעולם המערבי. אני פמיניסטית חילונית ליברלית ודמוקרטית. אני לא חושבת שהחלקים האלה בזהות שלי שוללים ממלכתיות".

באיזה מובן את ממלכתית?
"אני ממלכתית במובן זה שחשוב לי להיות שייכת לעם ישראל ולא רק לשבט אחד בתוכו. שצריך לחנך לאידיאלים מסוימים. שאפשר לאכול יחד.

"ישראל הופרדה לעשרות קהילות הומוגניות, כל אחת עם החינוך שלה ועם הסלט שלה. זה אמנם מנע קונפליקטים, אבל רוקן את הקן המשותף. בחינוך הדתי ישנה מועצה. אי אפשר להכניס שום שיר או ספר לתוכנית הלימודים בלי שהמועצה תאשר אותו. כנ"ל בחינוך החרדי.

בחינוך הדתי ישנה מועצה. אי אפשר להכניס שום שיר או ספר לתוכנית הלימודים בלי שהמועצה תאשר. כנ"ל בחינוך החרדי. במערכת החילונית אין מועצה כזאת ובכל פעם שמתחלף שר, משתנה תוכנית הלימודים"

"במערכת החינוך החילונית אין מועצה כזאת ובכל פעם שמתחלף שר במשרד החינוך, משתנה תוכנית הלימודים. וכדי לא לפגוע בזה או בהוא, התוכנית נעשתה פושרת ולא מעירה לפעולה ומגדלת אנשים שיכולים לחיות פה או בכל מקום אחר, הכול הולך. אין מרכז לאדם עצמו ובכלל, 'מרכז' הפך למילה בזויה".

ד"ר רות קלדרון מעבירה שיעור ב"עלמא – בית לתרבות עברית" (צילום: גלית בורק)

האם משהו ביחס שלך אל המקורות היהודיים, אל הטקסטים שאת קוראת ודורשת בהם כבר הרבה שנים, השתנה בעקבות שבעה באוקטובר וכל מה שבא אחריו?
"המקורות בשבילי הם מקום להתייעצות, כמו פעם כשהלכנו לבקש עצה מזקני הכפר. לא עם הכול אני מסכימה, אבל אני מוצאת הרבה עניין בארון הספרים היהודי.

"אחרי שבעה באוקטובר חיפשתי טקסטים שיוכלו לעזור לי. זכרתי טקסטים שבהם אלוהים בוכה. אחרי החורבן, חכמים הציעו להבין את החורבן כמשהו שקרה למורת רוחו של האל ולא כעונש. אלה טקסטים שמזמינים את האדם להאמין באל בלי לפחד ממנו. להיות כמו בן שמבין שאביו צריך את עזרתו.

"הדיבור הדתי השגור הוא דיבור של שכר ועונש, אבל הדיבור החז"לי מעז להראות את אוזלת ידו של אלוהים. אמנם הוא ברא את העולם, אבל הוא לא מנהל אותו במיקרו-מנג'מנט. הוא תלוי במעשינו, בני האדם.

"הדיבור הדתי השגור הוא דיבור של שכר ועונש, אבל הדיבור החז"לי מעז להראות את אוזלת ידו של אלוהים. אמנם הוא ברא את העולם, אבל הוא לא מנהל אותו במיקרו-מנג'מנט. הוא תלוי במעשינו"

"הסיפור העתיק עשוי לתת פשר למה שקורה כאן ועכשיו. למשל, משה יורד מהר סיני אחרי ארבעים יום ומביא את לוחות הברית שאלוהים נתן לו ואז הוא רואה את בני ישראל רוקדים סביב עגל הזהב, אז הוא שובר את הלוחות.

"בשבעה באוקטובר נשברו הלוחות. התנפצה הקונספציה – הם לא יעזו, הם מורתעים, הגדר האלקטרונית חשובה מהתצפיתניות – ואז הייתה תקופה שבה הרגשתי, רגע, לא למהר. חכו עם המילים. גם לאלוהים לקח זמן להזמין את משה לקבל לוחות חדשים ואמר לו, הפעם – אתה תכתוב אותם".

ד"ר רות קלדרון עם פרופ' מירב רוט בתיקון ליל שבועות של מרכז "עלמא" בספריית בית אריאלה בתל אביב, יוני 2022 (צילום: אתר "עלמא – בית לתרבות עברית")

אילו יכולת, מה היית כותבת על הלוחות השניים?
"הייתי חוזרת להכרזת העצמאות, מתוך כאב וניסיון ומתוך צניעות. לא צריך להמציא הכול מחדש. הייתי כותבת: 'שוויון אזרחי מלא לכל אזרחי המדינה'. אני חושבת שחלק מהאסון שקרה לנו הוא תוצאה של עיוורון, ואני מתכוונת גם לפלסטינים. חשבנו שהם יתרגלו. שהם ישכחו שפעם הם גרו פה. אבל אם נעשה עוול, צריך לתת לו הכרה ולמצוא לו פתרון".

איך זה לנהל בית תרבות בימי שבר?
"אני מרגישה שאנחנו עושים דבר חשוב בעצם זה שאנחנו ממשיכים ללמד וללמוד. מאז תחילת המלחמה, במסגרות שונות, אני מלמדת את המשנה החשובה ביותר לטעמי והיא ממסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה':

כָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת (מִיִּשְׂרָאֵל) מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת (מִיִּשְׂרָאֵל), מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

"זה היסוד שצריך לחזור אליו. המשפט הזה לקוח מהמשנה. במקור, היה כתוב: כָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת – והמילה "מִיִּשְׂרָאֵל" לא הייתה. בגרסה המאוחרת יותר של התלמוד הבבלי, מישהו הוסיף אותה".

פורטרט של אתי הילסום (צילום: מוזאון אתי הילסום)

כלומר, מישהו הוסיף למשנה הזאת נדבך לאומי.
"אני קוראת אותה קודם כל כאמירה הומניסטית. אני לא מרגישה ששבעה באוקטובר ערער את ההומניזם שלי. אני בת של שני אנשים שניצלו מהשואה ובימינו, אנחנו עדיין קוראות ביומניה של אתי הילסום שנרצחה באושוויץ ובו טקסטים מלאי חמלה כלפי כל הברואים.

"הרגעים שבהם בני האדם מופיעים במופע היותר זוועתי שלהם, לא מערערים את האמונה שלי שהאדם נברא בצלם אלוהים. אני מתעקשת להיות הומניסטית שמחוברת למקורות, ויש לנו הרבה כאלה. אני לא מאמינה שאנשים נולדו מפלצות.

"הרגעים שבהם בני האדם מופיעים במופע היותר זוועתי שלהם, לא מערערים את האמונה שלי שהאדם נברא בצלם אלוהים. אני מתעקשת להיות הומניסטית. אני לא מאמינה שאנשים נולדו מפלצות"

"כן, יש רוע. בשבעה באוקטובר נעשו פשעים איומים. אני לא אומרת שיש לרחם על רוצחים, אבל יש לרחם על תינוקות, זקנות וזקנים שלא חטאו. אני אדם מאוד לאומי. גדלתי לאבא בית"ריסט ואני חושבת שליהודים צריך להיות כוח. אבל כוח צריך לדעת גם לנהל ולהגביל".

ואיך את עושה את זה?
"דרך העבודה החינוכית שלי, שעיקרה בימים האלה הוא לא לאבד חמלה, אנושיות, תקווה לחיי שלום. להכיר לא רק בעוול שנעשה לנו אלא גם בעוול שאנחנו עשינו.

"אם אחזור לשאלה שלך, איך זה לנהל בית תרבות בימי שבר: אני מאמינה שחוץ מהצלת נפשות, העיסוק בתרבות הוא העיסוק החשוב ביותר. אני חושבת שרק התרבות והאומנות יכולות לבנות מחדש את הזהות והשותפות שלנו כאן ולכן, בכל יום שבו הגעתי ל'עלמא', אפילו בתוך אזעקות, הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.

"אני חושבת שאנחנו, אנשי התרבות, בונים את תשתית העומק של המדינה. את מי אנחנו באמת. אני אוהבת את זה ומעריכה את פועלי התרבות. 'עלמא' היא ביתם של פועלי תרבות. יש בה מוזיקאים, סופרים, אומנים פלסטיים שלומדים בתוכנית העמיתים ובשאר התוכניות".

מהבריאה בצלם ועד לדמוקרטיה הליברלית: ד"ר תומר פרסיקו מעביר שיעור ב"עלמא – בית לתרבות עברית" בתל אביב, 27 בדצמבר 2024 (צילום: עמוד הפייסבוק של רות קלדרון)

הייתה לך פאזה פוליטית קצרה כחברת כנסת מטעם יש עתיד בכנסת ה-21.
"זו הייתה זכות ואני מאוד מעריכה את יאיר לפיד ואנשי יש עתיד שנלחמים שם בשוחות ולא עוזבים.

"אני מרגישה שהחטא הגדול שלנו הוא שנטשנו את הפוליטיקה. לא לימדנו את הילדים שלנו ללכת לפוליטיקה. הפקרנו את השירות הציבורי, את הנהגת הצבא. אבל אם לא נהיה בפוליטיקה ובשאר המקומות – יהיו אחרים.

"אני מרגישה שהחטא הגדול שלנו הוא שנטשנו את הפוליטיקה. לא לימדנו את הילדים שלנו ללכת לפוליטיקה. הפקרנו את השירות הציבורי, את הנהגת הצבא. אבל אם לא נהיה בפוליטיקה ובשאר המקומות – יהיו אחרים"

"אם לא נהיה אידיאליסטים כמו שולמית אלוני, יצחק וקנין מש"ס, יצחק רבין, ברל כצנלסון, אם לא נהיה מיוצגים – מישהו אחר יחליט על החיים שלנו. המתנה הזאת שקיבלנו, המדינה, מחייבת אותנו. תנו שנת שירות, עשו משהו למען הכלל, אחר כך עשו לביתכם. נציגי החרדים יושבים מסביב לשולחן. הנציגים שלי ושלך ברילוקיישן בחו"ל או בגלות פנימית".

האם את אופטימית?
"אני מודאגת, אבל אופטימית. אני אופטימית בגלל שטווח ההתייעצות שלי משתרע על פני אלפיים שנה. כבר היינו במקומות קשים מאוד ויצאנו מהם.

"אני מאמינה שהעתיד טמון במרכז תרבותי מאוזן, ביצירת זהות תרבותית שיש לה gravitas. יציבות. מרכז כובד. ולהישאר גמישים, פתוחים וליברלים. הקיצוניות לסוגיה לא מציעה עתיד טוב לכולם".

איך מחזירים אהבה לבית שהתפרק?
"יש אהבה. ראינו איזה גל של סולידריות וטוּב הופיע ביננו בחודשים הראשונים למלחמה. חלק מהאימה שאנחנו מרגישים, קשורה בחוסר הבהירות הפנימי לגבי הזהות שלנו.

"האיום הוא לא רק מבחוץ. צריך לחזור ולשאול למה בכלל בנינו את הארץ, לזכור מי היינו. מי אנחנו. משם אפשר להתמודד מול אחרים בדרך של מחלוקת לשם שמיים, ולא בשנאה.

"האיום הוא לא רק מבחוץ. צריך לחזור ולשאול למה בכלל בנינו את הארץ, לזכור מי היינו. מי אנחנו. משם אפשר להתמודד מול אחרים בדרך של מחלוקת לשם שמיים, ולא בשנאה"

"יש לי סטיקר על המכונית עם משפט מתוך מגילת העצמאות. לפני כמה ימים מישהו עמד ברמזור לידי וצרח עליי בגלל הסטיקר ולמרות זאת, אני מאמינה שרוב עם ישראל נמצא במרכז. מרכז שבו יש נאמנות לעָבָר מצד אחד, ואחריות כלפי ההווה והעתיד מהצד השני.

"אני מאמינה שהרוב רוצה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל וגם מתן זכויות שוות לכל האזרחים. אנחנו, הציבור הממלכתי, צריכים לחזור לזהות בהירה ולהאמין שיכולה להיות לאומיות הומניסטית, שוחרת שלום שמכירה בטעויות ומוכנה לתקן. אמנם בעבר זה לא הצליח, אבל אולי בעתיד – כן".