ד"ר אסתר פלד. סופרת, פסיכולוגית, חוקרת את הקשר בין פסיכואנליזה לבודהיזם. בת 64. אִמה של חוקרת הנצרות כרמה בן־יוחנן וסבתא לשלושה. מתגוררת בירושלים.

מאז שפרצה המלחמה היא עסוקה בניסיון לנסח את השבר הטקטוני שפקד את ישראל ואת העולם. ההמשגה מספקת לה נחמה, גם כשהיא מודעת למגבלותיה. בתוך הזמן השבור היא ממשיכה ביתר שאת בעבודתה הטיפולית, ולא מרפה מהכתיבה.

בקרוב יראה אור הרומן ראשון שלה, ובעוד כחצי שנה יתפרסם ספר מחקר מעמיק שלה על ש"י עגנון, שכתיבתו נוגעת במתחים המעסיקים אותה: בין ליברליזם למסורת, בין יהדות לישראליות.

פלד עומדת על ההבדל בין פיצול לאמביוולנציה ובין אשליה לתקווה. "תקווה" לשיטתה היא תוצאה של המעשה הנכון, כפי שמנסח הבודהיזם. תקווה היא בחירה. הכרעה.

מה שלומך?
"לפני שאתחיל, אני חושבת שצריך להניח על השולחן את העובדה שאנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי טקטוני עולמי שעוד קשה לנסח. בהתייחס לעובדה הזאת, שנותנת פרופורציה למקום שממנו מתחילה השיחה, אני בסדר גמור".

"מה שמגן עליי זו המשׂגה. מילים". ד"ר אסתר פלד (צילום: יונתן בלום)

טקטוני. כלומר, לא עננה ולא גשם מקומי. מבול.
"זאת מטאפורה מתאימה, מבול. ובכן, יש לי סירה קטנה שעדיין שטה על הגלים ועד עכשיו הצלחתי לא ליפול, גם נפשית, וזה הרבה. משבעה באוקטובר ועד היום, אני עוברת תהליך שכולו ניסיון להבין את האירוע הזה".

מה זה אומר בפועל, ניסיון להבין?
"זה עניין של מבנה אישיות. אילו דברים מגינים עליך בעולם. מה שמגן עליי זו הַמְשָׂגָה. מילים. בגלל זה אני אדם כותב ובגלל זה אני עובדת עם אנשים דרך מילים. שם יש לי עוגנים, ולא משנה שאני יודעת שהסדר הסימבולי הוא אשליה. אשליה או לא, אני צריכה מילים.

"אני מנסה להבין מה קורה באמריקה, באירופה, באיראן, בכל מקום שקשור למה שקורה כאן. ומה שקורה כאן מתחולל בצבא, באזרחות וגם במה שמכונה 'שמאל' ו'ימין'"

"אני מנסה להבין מה קורה באמריקה, באירופה, באיראן, בכל מקום שקשור למה שקורה כאן. ומה שקורה כאן מתחולל בצבא, באזרחות וגם במה שמכונה, לצערי, 'שמאל' ו'ימין' – הפיצול העמוק שמופיע במלוא העוז, בין אם הוא אשליה או לא".

למה לצערך "שמאל" ו"ימין"? פיצול זה כואב?
"הלוואי שהוא היה כואב. פיצול הוא דבר לא כואב. אמביוולנציה היא דבר כואב. פיצול הוא מנגנון הגנה, לא מהמכובדים שבהם, כי כשאת מפצלת את עושה סימפליפיקציה.

היצירה "שפתיה של מיי וסט" של סלבדור דאלי מוצגת על רקע יצירות נוספות של דאלי בלונדון, 24 בפברואר 2017 (צילום: Daniel LEAL / AFP)

"לדוגמה, פעם הנחיתי קבוצה של עבריינים. אם את שואלת אותם משהו על אמא שלהם, כולם יגידו שהיא הייתה נפלאה. אין שום אופציה להיכנס לשם, וברור שהיא לא הייתה רק נפלאה".

כלומר, אין גוונים.
"מה שאת מכנה גוונים, זאת אמביוולנציה. נניח, אם הם היו אומרים: 'לאמא שלי לא תמיד היה כוח אליי, אבל היא הייתה טובה', או: 'אמא הייתה טובה, אבל לפעמים היו לה התקפי זעם' – זאת תמונה יותר מורכבת. בפיצול, או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. או שאתה משלנו או שאתה אויב. ואנחנו יודעות של'שחור־לבן' יש היבט הרסני.

"אמביוולנציה היא היכולת לשאת ספק. מורכבות. הכול יחד. התורות הבודהיסטיות מכוונות לשם. הפתיחה של הפרק השני בספר של הפילוסוף הסיני ג'ואנג דזה היא: 'החכם רואה את כל הדברים באור שווה'"

"אמביוולנציה היא היכולת לשאת ספק. מורכבות. הכול יחד. התורות הבודהיסטיות מכוונות לשם. הפתיחה של הפרק השני בספר של הפילוסוף הסיני ג'ואנג דזה היא: 'החכם רואה את כל הדברים באור שווה'".

בלי עמדה ביחס אליהם?
"עמדה היא מילה גבוהה. זה יותר פסאודו־עמדה, שעשויה לא פעם מיידע קלוש, מדברים ששמעת שאחרים אומרים, ממה שקראת אתמול בפייסבוק, מתעלול שיווקי כלשהו, מאוויר. ועדיין את סבורה שאת מחזיקה בידייך את האמת בכבודה ובעצמה. זה הפיצול.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בהפגנת משפחות שכולות למען המשך המלחמה בעזה, ירושלים, 5 במאי 2024 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"בתוך פיצול, קשה להקשיב. הסיבה היחידה לא להקשיב היא הפחד להקשיב, שמא תתערער אשליית הוודאות. אילו שכחנו את הביטויים 'ימין–שמאל', שעבור כל צד הם המסמנים של 'טוב–רע', 'אמת–שקר', יכולנו להקשיב ולעצב מחשבה חדשה, שנדרשת בזמן הזה.

"אמביוולנציה היא מצב שבו את יכולה לשאול, רגע, למה סמוטריץ' – ואני מקווה שלא אכנס לכלא של השמאל על מה שאני הולכת להגיד – מסרב לעסקאות? האם בגלל שהוא אידיוט? רשע? דמות נאלחת עם קווים פסיכופתיים?

"מאחורי השמות הללו – בן גביר וסמוטריץ' – עומדים אנשים רבים שבניהם משרתים שירות קרבי וחלקם מסרו את נפשם במלחמה הזאת. זאת סיבה טובה דיה לפחות להקשיב"

"ניסיתי להבין משהו באמצעות התבונה ולא באמצעות הרגש. חיפשתי את התשובה בכתבי הרב קוק – דמות שנויה במחלוקת, שנחשב לאבי ההתנחלויות ולאב הרוחני של הבן־גבירים והסמוטריצ'ים.

"הקשבתי לטיעונים שלהם באשר להחזרת החטופים, שכדי להקשיב להם צריך לשמוט את השמות סמוטריץ' או בן גביר, שהם הרוע בהתגלמותו עבור המחנה שמתנגד להם.

עצרת של הציבור הדתי־לאומי (הציונות הדתית) בקריאה לקידום עסקה לשחרור החטופים, 22 בדצמבר 2024 בירושלים (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"מאחורי השמות הללו עומדים אנשים רבים שבניהם משרתים שירות קרבי וחלקם מסרו את נפשם במלחמה הזאת. זאת סיבה טובה דיה לפחות להקשיב. אני לא יכולה לשאת שאומרים שהם נהרגים יותר מחיילים ממגזרים אחרים, כי הם משיחיים־מתאבדים. לא. הם לוחמים שמסתכנים ונהרגים ואני צריכה לכבד ציבור שאיבד את טובי בניו, ולא להסתכל להם על המניעים".

תוכלי להסביר?
"כן. בעיניי זה אלים ולא מודה באינטרס האמיתי. והאינטרס האמיתי הוא למצוא דרך להפוך את ההקרבה שלהם למשהו שבא מנכות נפשית או רוחנית. לזה קוראים שנאה. זאת צורה של שנאה ושל נרקיסיזם שמתחפש למשהו אחר. כי יש מי שיודעים טוב מהם שלמרות שהם מקריבים את בניהם, הם עושים זאת מהסיבות הלא נכונות. אנחנו יודעים והם טועים מרות. זה גזלייטינג.

"אני לא מוכנה לקחת חלק בשנאות האלה שאפילו לא מודות שהן שנאות, ושהאינטרס שלהן הוא להוכיח את צדקתו של השונא. זה ארס שמוביל להרס והם, הסמוטריצ'ים, עושים את אותו הדבר"

"זאת המחלה של העת הזאת ואני לא מוכנה לקחת חלק בשנאות האלה שאפילו לא מודות שהן שנאות, ושהאינטרס שלהן הוא להוכיח את צדקתו של השונא. זה ארס שמוביל להרס והם, הסמוטריצ'ים, עושים את אותו הדבר ושוללים את העמדה של הצד שהם מכנים 'עוכרי ישראל'".

ומה מצאת ביחס לעמדתם בנוגע לעסקה להשבת החטופים?
"לרב קוק יש תפיסה מגובשת של ה'פרט והכלל'. הפרט תופס עצמו חלק מכלל ישראל, וככזה יש לו מחויבות עמוקה אל הכלל. גם זו צורה של ערבות הדדית. קל מאוד להפוך את הערכים האלה ל'משיחיים' ולשלול אותם.

מבקרים בכיכר החטופים בתל אביב, 3 בפברואר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"אם נוריד את הווליום האמוציונלי, נראה עמדה אחת שלפיה יש להשיב את החטופים בלי לחשב את המחיר ועמדה אחרת שאומרת כי יש לקחת את המחיר בחשבון והוא כבד. ובגלל שהסיטואציה שאליה נקלענו קשה מנשוא, והדילמה קשה מנשוא – האמת לא מונחת בצד אחד.

"אני לא מקנאה במקבלי ההחלטות, בין אם הם ראויים למעמדם ובין אם לאו. אני חושבת, אפילו כאן, שהוויכוח טוב כי הוא יוצר איזון. טוב שיש אנשים שזועקים את זעקת החטופים ומשפחותיהם, כי העזרה שלהם לא תסולא בפז, כי החטופים שומעים אותם מרחוק ומתחזקים. וטוב שיש אחרים שאומרים, נחוצה זהירות".

"טוב שיש אנשים שזועקים את זעקת החטופים ומשפחותיהם, כי העזרה שלהם לא תסולא בפז, כי החטופים שומעים אותם מרחוק ומתחזקים. וטוב שיש אחרים שאומרים, נחוצה זהירות"

איזו תנועה את בכל זאת יכולה לסמן אחרי שבעה באוקטובר?
"מי שחשב עד כה שהוא יכול להיות ישראלי ולא יהודי, נתקל בשאלה. מי שחשב שהוא יהודי ולא ישראלי, נקרא להתגייס, והוא יתגייס בסופו של דבר. גם החרדים הקיצוניים ביותר מודעים לכך.

"מי שחשב שהוא יכול להתעלם ממחצית העם שלו גילה שהוא לא יכול לנהוג כך. מי שחשב שההתמודדות עם האיבה האזורית כלפי ישראל ניתנת לפתרון כוחני גילה שכוח לא מספיק, ומי שחשב שהשלום מונח בפתח הדלת הבין שלפתחו אורבת טינה רצחנית, עמוקה ונחושה. כולנו מחויבים עכשיו להטיל ספק בעמדות הקודמות שלנו".

חיילים מבקרים במתחם הטבח בנובה, 29 בינואר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

גם במציאות כפי שהיא כרגע?
"אני חושבת שבסופו של דבר, בין אם ישראל כ"ץ יצליח למשוך זמן או לא, בין אם במשמרת שלו או אחריו – החרדים יתגייסו. זה לא עומד לשאלה וזו אפילו לא עמדה פוליטית. ישראל נמצאת במצב הישרדותי. צריך עוד אלפי חיילים בצבא ההגנה לישראל כדי שנוכל להמשיך להתקיים בשנים הבאות, שיהיו קשות. אני לא צריכה עמדה בשביל זה, אני רק צריכה לראות את המציאות.

"הם גם לא ייצאו מהממשלה. כל הימין־על־מלא, יישארו וישמרו על התחת שלהם מאוד יפה כי זאת הפעם הראשונה שבה הם מחזיקים במלכות והם לא יוותרו עליה.

"הליברליזם פוגע בעצמו. הוא הופך לסוג של דת שמקדשת את זכותו של האחר, והאחר מתחיל לפלוש לתוכו ולהשתלט עליו. בגלל זה טראמפ זכה בבחירות בארה"ב"

"השסע בחברה הישראלית לא מאפשר יותר ממשלת אחדות. עזבי ממשלת אחדות, לא מתאפשרת ממשלה שיש בה ליברליזם לצד מסורת. זאת תולדה של תקופה ארוכה שבה כל אופוזיציה הכריזה, לא ניכנס לממשלה עם נתניהו הנוכל.

"ובכן, עשיתם ברוגז? אמרתם, אני מדיר את רגליי מהרעל הזה? אז נהייה ימין־על־מלא. זה לא רק שנשארתם בחוץ, אלא נשארתם אימפוטנטים בחוץ – והאימפוטנציה של הליברליזם מרתקת כשלעצמה בעולם כולו, אגב".

שלט בחירות של הליכוד, 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

איך את מסבירה את זה?
"אני הולכת להיות טריוויאלית: בתוך הליברליזם יש פרדוקס. פוליטיקת הזהויות היא דבר מפצל. לכל אחד יש זהות אחרת, מובחנת. באוניברסיטאות באמריקה כבר אי אפשר להגיד כמעט שום דבר בגלל שאם תגיד X תפגע ב־Y. קשה לזוז מרוב שזהות נעשתה דבר קדוש וכך הליברליזם פוגע בעצמו. הוא הופך לסוג של דת שמקדשת את זכותו של האחר, והאחר מתחיל לפלוש לתוכו ולהשתלט עליו. בגלל זה טראמפ זכה בבחירות בארה"ב".

"בבודהיזם יש אתיקה חד־משמעית: לסייע לכל הברואים. ה'איך' משתנה מעמדה לעמדה, אבל הנדר הראשון מבין הארבעה שהבודהיסט אומר בכל יום הוא: 'הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם'"

הרבה שנים חקרת בודהיזם ותרגלת מדיטציה. את מצליחה לשמור על עמדה מתבוננת?
"העמדה המתבוננת אפילו הקצינה. זה כמו המוצא היחיד האפשרי. למעשה, אני לא יכולה להיות בתוך ההתלהמות של הימין ולא בתוך ההתלהמות של השמאל, אז אני פולטת את עצמי החוצה, ומתבוננת.

"ממילא אני אדם כזה. זה כבר סוג של סטייט אוף מיינד, להיות גם בפנים וגם בחוץ – וזאת גם העמדה הטיפולית. תוסיפי על זה הכשרה של מדיטציה שבה את מתרגלת לראות ולא להישאב למה שאת רואה".

"הדרך שלי לשנות את העולם היא בקטן. לעבוד עם מטופלים ולכתוב ספרים" (צילום: יונתן בלום)

להרבות טוֹב בעולם.
"בבודהיזם יש אתיקה חד־משמעית: לסייע לכל הברואים. ה'איך' משתנה מעמדה לעמדה, אבל הנדר הראשון מבין הארבעה שהבודהיסט אומר בכל יום הוא: 'הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם'.

"הפרדוקס הוא שאין לך סיכוי לעזור לכולם, אבל זאת עמדת היסוד. הדרך שלי לשנות את העולם היא בקטן. לעבוד עם מטופלים ולכתוב ספרים. לכתוב".

כתבת במהלך התקופה הזאת?
"לפני תחילת המלחמה סיימתי לכתוב את הרומן הראשון שלי ('תלוי באור', הוצאת כתר, בעריכת יערה שחורי), שייצא בתחילת מרץ. להתמודד עם כתיבת רומן זה טריפ אדיר, שונה מכל מה שכתבתי עד היום.

"בזמן המלחמה, ולא במקרה, כתבתי ספר מחקר על ש"י עגנון שייצא לאור בספטמבר. עגנון מתעסק בסיפוריו עם יהדות, אמונה וכפירה, עם חילוניות ומודרניות, חיבוטי הנפש ומה זה להיות ירושלמי"

"בזמן המלחמה, ולא במקרה, כתבתי ספר מחקר על ש"י עגנון שייצא לאור בספטמבר ('גבוהים אך לא גבוהים די צורכם', הקיבוץ המאוחד). עגנון מתעסק בסיפוריו עם יהדות, אמונה וכפירה, עם חילוניות ומודרניות, חיבוטי הנפש ומה זה להיות ירושלמי. אהבה פחות עניינה אותו, אבל היא  מעניינת הרבה חוקרים שניסו להכפיף את הטקסטים שלו לאהבה.

"בסיפור 'פנים אחרות' למשל, טוני ומיכאל התגרשו ויש להם עוד ערב ביחד. כל החוקרים עשו מזה סיפור עם הפי אנד. אמרו, סוף־סוף האיש הקשה הזה הבין שהוא לא היה צריך להתגרש מטוני והם יכולים להמשיך לאהוב.

ש"י עגנון בביתו (צילום: ארכיון שי עגנון, הספרייה הלאומית, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר)

"אבל 'פנים אחרות' לא נגמר בזה שהם חוזרים ולא בזה שהם לא חוזרים. הוא נגמר כמו שעגנון יודע לגמור סיפורים, בלי שתביני לאן הוא לוקח. עגנון עושה כאן תהליך אדיר. הקורא מרגיש כמו נו, נו כבר. כל הספר הוא עוד רגע 'מוֹשִׁיט יָדוֹ לְהַחְלִיקָהּ' אבל הוא לא הַחְלִיקָהּ. רצה ללטפה, ולא ליטפהּ. כך זה נגמר, בטח לא בזיון טוב".

אולי זה מצביע יותר על החוקרים מאשר על עגנון.
"נכון. גם מה שאני כותבת מצביע עליי. עגנון נוגע ביסודות של מה זה להיות יהודי. היו לו עמדות פוליטיות והוא היה עסוק בליישב דברים בתוכו. ובאמת, בכל רמ"ח איבריו הקונפליקטואליים והאמביוולנטיים הוא היה יהודי, שזה משהו שאני יכולה להזדהות איתו כי מזמן הפסקתי לא להיות יהודייה.

"אני מעדיפה להכיר בכך שאני בת לעם היהודי. אם לא בעיני עצמי אז בעיני העולם. ומכיוון שכך, אני מעדיפה לקבל עליי את ההגדרה הזאת ולהתעמת איתה בלי סלידה"

"אני יהודייה, אין שאלה. וכיוון שכל המדינה סוערת סביב ענייני יהדות, והדתיים אומרים ככה והליברלים אומרים ככה, ואלה פרימיטיביים ואלה אנרכיסטיים ואלה מתייוונים – מכיוון שכל זה מאוד נוכח במרחב, יכולתי לעסוק בסוגיות הללו באיזה עקיפין, דרך הכתיבה של עגנון".

איך העמיקה בך ההבנה שאת יהודייה?
"זה לא קרה פתאום. ההורים שלי היו ילדים בשואה וניצלו. אני חיה במעין רצוא ושוב ביחס ליהדות. בכיפור אחד ללכת לבית הכנסת בנחלאות, ובכיפור שאחריו לא. אני הולכת לכותל וחוזרת.

"אומרת לעצמי, 'אני לא יכולה לסבול אותם', אבל לפני שלוש שנים בחרתי לעבור לגור בירושלים. אני פה כי אני מסכימה להיות בדבר הזה. זאת הזהות שלי. היא מורכבת. אני אמביוולנטית בקשר אליה, אני שונאת אותה כמו שאני אוהבת אותה, אבל אני יהודייה". 

ואם נחזור לעגנון?
"עגנון נחשב לפורץ דרך בספרות העברית, בין השאר משום שנשא בתוכו את הקונפליקט 'בין מודרניות למסורת'. יש לו עמדה אמביוולנטית ביחס למסורת היהודית למרות שהוא מכיר בכך ששורשיו נטועים בה. הוא נכון לשאת ספק. מורכבות.

"לבודהיזם הגעתי כשחיפשתי דרך להבין דת בצורה יותר שקטה ונקייה. מחוץ לטירוף המונותיאיסטי של יהודים, נוצרים, מוסלמים. בבודהיזם זה נראה אחרת"

"מכאן ברור מדוע יכולתי לעסוק בכתביו דווקא עכשיו וגם מצאתי בזה נחמה. אני מעדיפה להכיר בכך שאני בת לעם היהודי. אם לא בעיני עצמי אז בעיני העולם. ומכיוון שכך, אני מעדיפה לקבל עליי את ההגדרה הזאת ולהתעמת איתה בלי סלידה.

"נדמה לי שרבים מהישראלים היהודים חשים כך – שאי אפשר להשתחרר מהזהות היהודית, אבל לא ברור מה משמעותה. רבים מתכחשים לה. אבל עכשיו, יותר מתמיד, קשה לחיות בישראל מבלי לשאול את עצמך מה המשמעות של היות יהודי, מה המשמעות של היות ישראלי, ומה ביניהם.

"אפילו ניסוח כזה יכול לעורר התנגדות כי המילה 'יהודי' סופחה למחנה אחד והמילה 'ישראלי' למחנה אחר".

הסופר ש"י עגנון (צילום: ארכיון שי עגנון, הספרייה הלאומית, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר)

ואיך הגעת לבודהיזם?
"לבודהיזם הגעתי כשחיפשתי דרך להבין דת בצורה יותר שקטה ונקייה. מחוץ לטירוף המונותיאיסטי של יהודים, נוצרים, מוסלמים. בבודהיזם זה נראה אחרת. אבל נהייתי דתייה מזה. כלומר, באיזשהו אופן עמוק, רוחני, אני בן אדם דתי".

איך העמדה המוסרית הבודהיסטית יכולה להתמודד עם שבר מסוג כזה?
"אני לא יודעת. הם התמודדו פחות טוב עם שברים קטנים מזה. אבל אם אני נאחזת באילן שקוראים לו זֵן, אז בזֵן יש 'רייט אקשן'. אתיקה, בסופו של דבר, היא 'רייט אקשן'.

"כשיש ראייה של המציאות כמו שהיא, אתה יודע מה נכון לעשות. ומה שנכון לעשות, על פי הבודהיזם, הוא לסייע לכל הברואים. להרבות טוֹב בעולם. והביטוי 'להרבות טוב בעולם' לקוח מכתבי הרב קוק"

"בבודהיזם יש ארבע אמיתות. האמת הראשונה אומרת, יש בעיה. יש סבל. האמת השנייה אומרת, יש מקור לסבל: ההיאחזות, התשוקה. האמת השלישית היא: צריך לנטוש את התשוקה. לך לעשות מדיטציה. והאמת הרביעית היא: איך.

"וב'איך' יש שמונה שלבים, שהם למעשה האתיקה הבודהיסטית: ראייה נכונה, כוונה נכונה, מעשה נכון, דרך חיים נכונה, דיבור נכון. שלושת האחרונים מתייחסים למדיטציה: ריכוז נכון, תשומת לב נכונה ומאמץ נכון. זה התפריט".

בודהיסטים תאילנדים משתתפים בטקסי יום מקהה בוצ'ה במקדש במחוז פתום תאני, צפונית לבנגקוק, 22 בפברואר 2016 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

עכשיו בואי נדבר על המושג "נכון".
"'הנכון' הוא סוג של ניטרליות. כלומר, אם אתה לא עסוק בצרכים שלך, באגואיזם, ב'אני ממהר לפגישה', תראה מישהו שצריך לעבור את הכביש ותעזור לו כי זה מה שנכון לעשות עכשיו.

"כשיש ראייה של המציאות כמו שהיא, אתה יודע מה נכון לעשות. ומה שנכון לעשות, על פי הבודהיזם, הוא לסייע לכל הברואים. להרבות טוֹב בעולם. והביטוי 'להרבות טוב בעולם' לקוח מכתבי הרב קוק. ככה גם קראתי לספר שכתבתי לפני 14 שנה".

"התקווה שאני מציעה היא אפוא תקווה־נטו, אין היא מסתייעת באשליה, אין היא נתמכת בוודאות־לכאורה, היא תקווה־מבחירה. בצידה האחר של ארץ התקווה מצויה ארץ האמונה"

לפני כמה חודשים פרסמת במכון הרטמן מאמר שנקרא "עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ": על תקווה ואמונה. בין השאר כתבת שם:

"הסכנה שבתקווה נמצאת בממשק שלה עם האשליה. בצידה האחד גובלת ארץ התקווה עם ארץ האשליות. הגבול בין תקווה לאשליה הוא חדיר ממש כאותה חומה שהייתה אמורה להפריד בין ישראל לעזה, חומה ממשית שסיפקה אשליה של ביטחון ונחדרה לאור היום. על החומה לא הופקדו שומרים, לא ביום ולא בלילה, והיא לבדה לא תסכון.

"לכן אני מפקידה שומרים על הגבול שבין תקווה לאשליה, ולשומרים האלה יש שם. שמם הוא 'ספקות'. תפקידם הוא לבחון את קו הגבול ולוודא שהאשליה אינה משתלטת על התקווה. התקווה שאני מציעה היא אפוא תקווה־נטו, אין היא מסתייעת באשליה, אין היא נתמכת בוודאות־לכאורה, היא תקווה־מבחירה. בצידה האחר של ארץ התקווה מצויה ארץ האמונה".

"התקווה מתה אחרונה": הפגנה ליד ביתו של שר המשפטים יריב לוין במודיעין, 27 בינואר 2025 (צילום: יונתן שאול/פלאש90)

אז מה בין אשליה לתקווה?
"הן קרובות מאוד ובכל זאת, תקווה היא תוצאה של מעשה. במצב של אי־ודאות, מוטל על אדם לקבל החלטה. לא לטפח תקווה – לקבל החלטה. אנחנו פה, אנחנו צריכות לשאת את זה והעבודה שלנו היא להיות עמוד תווך. משם באה התקווה – מלהרבות טוב בעולם. ולפני הכול, מלקחת אחריות. זה הדבר. אי אפשר לבכות כל הזמן ולהגיד, 'אוי אוי אוי, בא לי לעבור מפה'.

"בתחילת המלחמה היה רגע שבו עברה לי בראש הגירה. ואז הבנתי שאני לא הולכת מפה, ושאם אני נשארת – זאת בחירה. יש הכרעות איומות שצריך לעשות והעבודה שלנו היא להיות עמוד תווך. משם באה תקווה".

"בתחילת המלחמה היה רגע שבו עברה לי בראש הגירה. ואז הבנתי שאני לא הולכת מפה, ושאם אני נשארת – זאת בחירה. יש הכרעות איומות שצריך לעשות והעבודה שלנו היא להיות עמוד תווך. משם באה תקווה"

כלומר, תקווה היא הכרעה?
"כן, סוג של הכרעה. זאת לא אמוציה, לא רגש. אהבה למשל, על פי פרויד, היא הנכונות להישאר באינטרוולים של התשוקה. הנכונות להמשיך להתמסר למרות שלפעמים את רוצה לברוח. אותו הדבר לגבי תקווה. אני עושה את מה שאני אוהבת ואת מה שחשוב לי לעשות. זאת התקווה, אם אני צריכה לנסח אותה. מבחינתי תקווה היא פועל יוצא של עשיית הדבר הנכון".

לפעמים, מתוך הטראומה, קשה לראות מה נכון.
"אי אפשר להיות עסוקים בטראומה כל הזמן. אני לא מכחישה את הטראומה אבל אני לא מוכנה להיות טראומטית בשביל שום דבר. אין לי זמן. יש אנשים שנפגעו אנושות במלחמה הזאת. אני ניצבת מחוץ למעגל הפגיעות הישירות, צריך להגיד את זה. אין לי זכויות.

"אי אפשר להיות עסוקים בטראומה כל הזמן". ד"ר אסתר פלד (צילום: גיל יוחנן)

"חוץ מזה, לשפה יש אטצ'מנט. אני נזהרת מהגדרות כי האופן שבו את מדברת הוא האופן שבו את חיה. אין ביניהם פער. הטרמינולוגיה הרווחת של המלחמה היא 'אנחנו טראומתיים, לעולם לא נשתחרר מזה, זה לא מה שהיה'.

"נכון, זה לא מה שהיה. אבל בואו נחשוב מה אנחנו רוצים שיהיה ונעשה את ביחד. זה המפתח, אין ברירה. החרדים חייבים להתגייס. השמאל חייב להבין שהוא לא יכול לסמוך על המערב ולהיות לגמרי אוניברסליסט. אתה חייב להיות עם איזו אידיאולוגיה שמאפשרת לך להסביר למה אתה כאן.

"לשפה יש אטצ'מנט. אני נזהרת מהגדרות כי האופן שבו את מדברת הוא האופן שבו את חיה. אין ביניהם פער"

"אני רואה אנשים שָׁבִים משבי חמאס רעבים ותשושים ומגלים שאיבדו עוד ועוד אהובים, ועדיין לא ניטלה מהם אהבת החיים, ובפרט החיים כאן. אני רואה עם שנאבק על פדיון הנפש ונכון לשם כך לסכן את חייו. אני רואה הרבה אהבה. אני מאמינה שהיכולת לחשוב תיקח את מקומה של השנאה, ושיתפתחו בהדרגה תנאים לאיזון חדש, גם ברמה האזורית וגם בתוכנו. זה כבר קורה".