1

מישהו אמר פעם שכשהוא מגיע לעיר זרה ורוצה לקבל אינדיקציה למצבה הכלכלי, הוא מביט לשמיים. ככל שיותר מנופים חוצים את קו הרקיע, כך הכלכלה איתנה יותר. נראה שישראל של היום מפריכה את התיאוריה. מדינה עם כלכלת מלחמה מקרטעת ובאותה עת נדמה שמספר אתרי הבנייה הפעילים בה – עם דגש על גוש דן – מתקרב למספר הבניינים שכבר עומדים על תילם.

פינוי–בינוי, תמ"א וסתם שכונות ובניינים חדשים מצטרפים לחפירות הרכבות למיניהן כדי לייצר מפגע סביבתי רב חושי הכולל רעש, אבק, כיעור ובמקרים שבהם פועל גנרטור גם סירחון ועשן מזוהם. הבנייה ועבודות התשתית חיוניות ואי אפשר בלעדיהן, אבל בניהול נכון, רגולציה תואמת ואכיפה נחושה אפשר היה להפוך את החיים בקרבת אתרי הבנייה להרבה יותר נסבלים.

נתחיל מפרט שולי לכאורה: הגדר שמקיפה את אתר הבנייה. לרובן יש סקס אפיל של מחנה פליטים. גופים ציבוריים עם מעט כבוד עצמי כמו הרכבת הקלה מקיפים בתחילת הדרך את האתר בלוחות מאוירים עם סיסמאות כמו "קשה עכשיו, הקלה אחר כך", אבל מהר מאוד הלוחות נופלים קורבן לשחיקה וחוסר תחזוקה ומשקפים את תחושת התושבים שלעולם לא יבוא ה"אחר כך" המובטח.

לפני מספר שבועות סערו הרוחות במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. אלפי הסטודנטים שמתגוררים בהם מצאו את עצמם צמודים לאתר קידוחים עצום

בעבר הצגתי פה דוגמאות – נדירות למרבה הצער – של יזמים וקבלנים שאכפת להם, ועטפו אתרי בנייה בתל אביב בקירות עץ אסתטיים עם אדניות. זה נראה כל כך חריג במציאות הישראלית, אבל למה שזה לא יהיה הסטנדרט שמחויב ברגולציה עירונית או ארצית?

גם רעש הקידוחים והכלים הכבדים בלתי נמנע, אבל גם אותו אפשר לנהל טוב יותר. לפני מספר שבועות סערו הרוחות במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. אלפי הסטודנטים מכל הארץ שמתגוררים בהם מצאו את עצמם צמודים לאתר קידוחים עצום שפועל מסביב לשעון.

גידור אסתטי של אזור בנייה במרכז תל אביב (צילום: אביב לביא)

הרכבת הקלה האריכה את שעות העבודה ל־24/7 – והסטודנטים דיווחו על לילות בלי שינה בדיוק בתקופת מבחנים והגשת עבודות. כשפנו לרכבת ולעירייה ושאלו עד מתי התענוג יימשך, התשובה הייתה "בערך 2030".

החוק הישראלי אוסר על הקמת רעש חריג בין השעות 23:00 ל־7:00, אבל לעיריות יש חוק עזר שמאפשר להן לתת היתר חריג לעבודות לילה לפי שיקול דעתן, ועיריית תל אביב החליטה להחריג את עבודות הרכבת הקלה ברמת אביב.

מאחורי ההחרגה עמד אילוץ אמיתי: החפירות באזור חייבו סגירת רחוב מרכזי שבין השאר עוברים בו קווי אוטובוס. סגירה של הרחוב בשעות היום הייתה יוצרת כאוס תחבורתי

מאחורי ההחרגה עמד אילוץ אמיתי: החפירות באזור חייבו סגירת רחוב מרכזי שבין השאר עוברים בו קווי אוטובוס. סגירה של הרחוב בשעות היום הייתה יוצרת כאוס תחבורתי, ולכן התירו את סגירתו בלילה לטובת ביצוע העבודות. לסטודנטים נאמר שזה הכרחי ואין מנוס.

אבל הסטודנטים לא הירפו, המחאה גברה וגם התקשורת התערבה, ואז התברר שכשרוצים אפשר למצוא פתרונות יצירתיים. האחראית על קשרי הקהילה בעיריית תל אביב ישבה על המדוכה עם אנשי נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים) ונציגי הסטודנטים, ויחד הגיעו לסיכום לפיו עבודות הלילה ירוכזו בחופשת הפסח שבה אין לימודים ואם יהיה צורך יושלמו בחופשת הקיץ בין הסמסטרים.

הסטודנטים חזרו לישון וללמוד ועל הדרך קיבלו שיעור על יכולתם של אזרחים עיקשים לשנות את מציאות חייהם.

גנרטור פולט עשן באתר בנייה ברחוב בן יהודה בתל אביב (צילום: אור דורית)

מי שמנסים כבר תקופה לשנות את מציאות חייהם בלי יותר מדי הצלחה הם תושבי אחד הבלוקים הצפוניים ברחוב בן יהודה בתל אביב. השכנים שלהם הם מקבץ של בורות עצומים שבהם הולכים ונבנים בניינים חדשים. בלב ההתרחשות ניצב הכוכב הגדול של אתרי הבנייה – הגנרטור.

"יום אחד הרגשנו סירחון אדיר שעלה מכיוון אתר הבנייה, פשוט אי אפשר היה לנשום. הבנו שמשהו כאן לא בסדר", תיארה השבוע השכנה אור דורית את תחילת הרומן עם הגנרטור בתוכנית "יהיה בסדר" בגל"צ. הסירחון משרפת הדלק הנחות הוא רק הנזק האגבי: הסכנה האמיתית נובעת משאיפת העשן הרעיל, ושני אלה מגיעים בדרך כלל בעסקת חבילה עם טרטור בלתי נסבל.

סירחון משרפת הדלק הנחות הוא רק הנזק האגבי: הסכנה האמיתית נובעת משאיפת העשן הרעיל, ושני אלה מגיעים בדרך כלל בעסקת חבילה עם טרטור בלתי נסבל

במצב האופטימלי, כשעבודות הבנייה מתחילות כבר יש לאתר היתר לחיבור חשמל מחברת החשמל ואז אין צורך בגנרטור. המצב האופטימלי כמעט אף פעם לא מתקיים. בין הגשת הבקשה לחיבור על ידי הקבלן/יזם לבין קבלת ההיתר מחברת החשמל משתרע לרוב נצח, שבו התושבים נידונים לסבל ואף לפגיעה בבריאותם.

אור דורית והשכנים בבן יהודה לא ישבו בשקט. הם פנו לכל גורם אפשרי בראשות עיריית תל אביב, שאנשיה הגיעו למקום. הם הגיעו למסקנה שהגנרטור הספציפי חורג מכל תקן אפשרי והורו לקבלן להחליף אותו. כשהגנרטור החדש הגיע, התברר שהוא לא הרבה יותר טוב.

עבודות הבנייה של הרכבת הקלה בתל אביב, 24 ביוני 2024 (צילום: דור פזואלו/פלאש90)

מהמשרד להגנת הסביבה שלחו חוליה שלקחה דגימות אוויר, אבל יותר מחודש חלף ועדיין לא הגיעו התוצאות מהמעבדה. כאילו השכנים באמת צריכים אנליזה של מעבדה בשביל לדעת מה הם נושמים.

סאגת הגנרטור ברחוב בן יהודה היא מיקרוקוסמוס של כל החוליים בישראל סביב סוגיית אתרי הבנייה: במשרד להגנת הסביבה אומנם שלחו מודדים אבל אומרים שבעיקרון האחריות לטיפול במפגעים מהסוג הזה הם של הרשות המקומית.

הפתרון המתבקש, טוען בן עמי, הוא שהיזם יגיש את הבקשה לחברת החשמל בשלב הרבה יותר מוקדם של תכנון הפרויקט כדי שבעת תחילת העבודות כבר יהיה חיבור לחשמל

איתן בן עמי, מנהל הרשות לאיכות הסביבה בעיריית תל אביב, טוען מנגד שהחוק הקיים בישראל לא מקנה לעירייה כמעט שום סמכויות לפעול מול קבלן או יזם סוררים. אם העירייה מחליטה לסלק גנרטור שלא עומד בתקנים מאתר הבנייה, אומר בן עמי, היא צריכה ליווי של המשטרה כדי לבצע את הגרירה בפועל.

למשטרה, לעומת זאת, יש סדר עדיפויות משלה, שאיכות סביבה וגנרטורים לא בהכרח עומדים בראשו. הפתרון המתבקש, טוען בן עמי, הוא שהיזם יגיש את הבקשה לחברת החשמל בשלב הרבה יותר מוקדם של תכנון הפרויקט כדי שבעת תחילת העבודות כבר יהיה חיבור לחשמל. לדבריו, העירייה פועלת בשביל להחדיר את השינוי הזה ללוחות הזמנים של ענף הבנייה.

עבודות בנייה במסגרת פרויקט תמ"א 38 בתל אביב, 22 בספטמבר 2024 (צילום: ישראל הדרי/פלאש90)

עו"ד בר רוזוב מ"אדם, טבע ודין" טוענת שהעירייה פוטרת את עצמה מאחריות בקלות רבה מדי, שחוק אוויר נקי שחוקק בכנסת לפני כמעט שני עשורים בהחלט מקנה לה סמכויות ומרחב פעולה, אבל מסכימה שהחקיקה דורשת עדכון וחידוד. ולממשלה הנוכחית, כידוע, יש סדרי עדיפויות אחרים.

התסכול רק גובר, כי יש פתרונות שיכולים להתאים לפחות לחלק מאתרי הבנייה. למשל פאנלים סולאריים שיספקו חשמל נקי לכלי העבודה. גורם בתחום אגירת האנרגיה אמר השבוע לזמן ישראל שאין סיבה שהרגולציה לא תחייב את הקבלנים להציב סוללת אגירה בכל אתר בנייה. הסוללה תיטען בלילה מרשת החשמל ותספק ביום חשמל לעבודות.

גורם בתחום אגירת האנרגיה אמר השבוע לזמן ישראל שאין סיבה שהרגולציה לא תחייב את הקבלנים להציב סוללת אגירה בכל אתר בנייה

הטכנולוגיה קיימת, הבירוקרטיה והרגולציה מדשדשות הרחק מאחור, וזה עוד בעיר המתקדמת והחזקה בישראל. אם בארזי גוש דן נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הפריפריה.

2

בדרך משדה התעופה רמון לאילת, קילומטרים ספורים לפני הכניסה לעיר, הצביע שותפי לנסיעה, תושב האזור, על רכב גדול, ממשפחות הארבע על ארבע, שעמד על העפר בצד הדרך. "זה נהיה בלתי נסבל", הוא אמר, ואני לא הבנתי מה כל כך נורא בנהג שעצר לרגע כדי לנוח או להתפנות.

מכונית נטושה בערבה, מאי 2025

"אין שם נהג", הסביר המארח, "אנשים נוטשים כאן מכוניות והן נשארות בשטח המון זמן, לפעמים ארבעה–חמישה חודשים וגם יותר. מכונית אחת זו לא בעיה, כשכל הערבה זרועה כאלה זה כבר מפגע".

מדובר בתופעה מוזרה: למה שאנשים יינטשו מכוניות – שלפחות במבט מבחוץ נראות תקינות, הרחק ממחוזות הטוטאל לוס – בשולי כביש 90? יש מגוון השערות אבל גם ד"ר חנן גינת, ראש המועצה האזורית חבל אילות שבשטחה מפציעות לא מעט מכוניות כאלה, מודה שאין לו מושג מאיפה הן מגיעות ולמה. הוא רק יודע שקשה מאוד להיפטר מהן.

יש מפגעים גדולים מזה בישראל, אבל אין הרבה מפגעים שמשקפים בצורה מדויקת כל כך את השילוב בין שלומיאליות ואדישות שמאפיין את הטיפול בשטחים הפתוחים

יש מפגעים גדולים מזה בישראל, אבל אין הרבה מפגעים שמשקפים בצורה מדויקת כל כך את השילוב בין שלומיאליות ואדישות שמאפיין את הטיפול בשטחים הפתוחים, קל וחומר אלה שמשתרעים בקצוות המדינה.

רשמית, המכוניות ממוקמות בשטחה המוניציפלי של הרשות המקומית (במקרה הזה המועצה האזורית חבל אילות). אבל למועצה האזורית אסור לגעת ברכב בלי אישור מהמשטרה, והמשטרה תיתן אישור כזה רק אחרי שיושאר פתק לבעל הרכב על השימשה, ותינתן לו ארכה של לפחות חודש לאסוף את המכונית.

מה הבעיה לאתר את בעל הרכב לפי מספר לוחית הרישוי או מספר השִׁלדה?  למשטרה הפתרונים.

כביש הערבה (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

נתיבי ישראל אחראית רק על רצועה של מטרים ספורים בכל צד משולי הכביש, וברוב המקרים המכוניות ממוקמות מעבר לתווך הזה. גם אחרי שיש אישור גרירה, למועצות אזוריות כמו חבל אילות או רמת נגב – שמונות כמה אלפי תושבים וחולשות על מרחבים עצומים (רמת נגב היא המועצה הגדולה בישראל מבחינת השטח) – אין תקציב ותשתיות להחזיק מערך גרירה מסודר. בקיצור, הן לא עיריית תל אביב.

מעבר למפגע הנופי והסביבתי (בשלב מסוים סביר שדלקים ושמנים יתחילו לדלוף אל הקרקע), פרמדיקים וחובשים מכוחות הצלה מדווחים שהם מוקפצים שוב ושוב למכוניות האלה על ידי נהגים שחולפים בכביש ומשוכנעים שמישהו עשה תאונה וזקוק לעזרה. ומכיוון שהמכוניות תקועות באמצע שום־מקום, קריאת שווא כזו יכולה להסתכם בנסיעה של 20 קילומטרים לכל כיוון. עוד בזבוז משאבים קטן לרשימת החלם.

"אם זה היה ליד כביש מספר 1", אומר תושב הערבה, "אחרי רבע שעה היו מפנים את המכונית, אבל אצלנו הכול עובר, בירושלים בכלל לא יודעים שאנחנו חלק מהמדינה"

אז נתיבי ישראל מתנערת, משטרת ישראל שוברת שיאים של הקטנת ראש (התגובה הרשמית של המשטרה: "למענה לפנייתך יש לפנות לגורמים הרלוונטיים"), המועצות האזוריות מתחננות לעזרה מהמשטרה והתושבים מרגישים, לא בפעם הראשונה, שהמדינה שכחה אותם.

"אם זה היה ליד כביש מספר 1", אומר תושב הערבה, "אחרי רבע שעה היו מפנים את המכונית, אבל אצלנו הכול עובר, בירושלים בכלל לא יודעים שאנחנו חלק מהמדינה".

3

ישראל מקוטבת – גם במזג האוויר. משרפות ענק עברנו במהירות לשיטפונות עזים. זקני עין גדי היו צעירים בפעם האחרונה שירד מבול כמו ביום שני השבוע: המספרים מראים ש־38 שנים לא נרשמה עוצמת גשם כזו במזרח הארץ. בנחל ערוגות למשל נמדדו 30.9 מילימטר ב־10 דקות.

שיטפון בעין גדי, מאי 2025 (צילום: לאון ברנשטיין, רשות הטבע והגנים)

בעוצמה כזו אלה לא בדיוק גשמי ברכה, והם השאירו נזקים רבים בשמורת עין גדי: שבילים חסומים מהסחף, שירותים ומשרדים מוצפים ועוד. וכמו תמיד, ככל שמזג האוויר יותר קיצוני הוא מצטלם יותר טוב, כפי שמוכיח הסרטון שצולם בשמורת עין גדי.

4

אחד מחבריי ללימודים באוניברסיטה, אי שם במאה הקודמת, עבד במשרה חלקית במוקד אבדות ומציאות של קניון. כשתהיתי אם זו לא העבודה הכי משעממת בעולם, הוא השיב: "אתה לא מאמין איזה דברים מוזרים אנשים שוכחים או מאבדים. כל יום מחכות לי הפתעות חדשות".

"אתה לא מאמין איזה דברים מוזרים אנשים שוכחים או מאבדים. כל יום מחכות לי הפתעות חדשות"

נזכרתי בסטודנט ההוא כשהרכבת הודיעה השבוע על הארכת שעות הפעילות של המוקד הארצי לאבדות ומציאות לרגל ריבוי החפצים שנשכחו וטרם נמצא להם דורש.

חפצים שנשכחו בתחנות הרכבת (צילום: רכבת ישראל)

הרשימה כוללת, בין השאר: בנג'ו(!), כיריים חשמליים(!!), חצוצרה(!!!), מגפון ואפילו שטריימל. מי שאיבד בנג'ו ורק עכשיו הבחין בכך מוזמן לסור לתחנות סבידור מרכז בתל אביב או מרכזית המפרץ בחיפה, או להתקשר למוקד 5770*.