בשנה הבאה ימלאו לו שבעים, 210 סרטים ומספר מופלג של הופעות אורח טלוויזיוניות. דני טרחו נולד באקו פארק, לוס אנג'לס, הוא מוצג מוזיאוני של מקרים נדירים שבהם הסימנים המיוחדים בתיק הפלילי שלו רבים יותר מהניסיון לתאר כיצד הוא נראה. בימים אלה אינך יכול לצפות בסרט בקולנוע מבלי שטרחו יאיים עליך בטריילר מדמם שמצ'טה חוזר באוקטובר ב"מצ'טה הורג".

אני צופה בטרחו כ-25 שנה, אבל כאשר ישבתי עם בתי באחד מאולמות הקולנוע בקומפלקס ביוניון סקוור, ניו יורק, מול מקס ברנר וצמוד למה שהייתה חנות הדגל של וירג'ין, הבנתי שכמו לבנים אחרים באמריקה, לא מצאתי את טרחו ראוי לעיון מעמיק.

בשנה הבאה ימלאו לו שבעים, 210 סרטים ומספר מופלג של הופעות אורח טלוויזיוניות. אני צופה בטרחו כ-25 שנה אך רק עתה הבנתי שכמו לבנים אחרים באמריקה, לא מצאתי את טרחו ראוי לעיון מעמיק, והגיע הזמן לתקן

צפינו באחד הסרטים היותר גרועים הקיץ, White House Down, פרק נוסף במאמץ השיווקי להפוך לכוכב את צ'נינג טאטום שנראה כדוגמן תחתונים, בתפקיד מאצ'ואיסטי שבו הוא אמור להציל את הנשיא האמריקאי מטרוריסטים. כמקלט קריר לשעתיים מהמחבת הרותח שעליו הוקפצו תושבי מנהטן ותייריה ב-35 מעלות, זה היה לעניין, משום שהסרט הותיר זמן רב למחשבה.

ההכרה המתאחרת שהתעלמותי מסיפור חייו של טרחו שחרוט עליו בקונצרט סוער של כתובות קעקע; פרצוף כה חרוש קמטים שיחידה שלמה של נייבי סילס הלכה לאיבוד בנקיקיו ומרכז הכובד הנמוך של גופו שגורם להליכתו להיראות כמו סלואו-מושן של זחל"ם.

דני טרחו, מצוות השחקנים, מגיע לבכורת הסרט "מצ'טה" בלוס אנג'לס, 25 באוגוסט 2010 (צילום: AP Photo/Matt Sayles)

במסגרת המאמץ לתקן את הטעון תיקון, למדתי שטרחו היה בילדותו ובנערותו שודד מזויין, מכור לסמים ומי שבילה זמן בכל מתקני הכליאה בקליפורניה. מודל החיקוי שלו היה דודו הפושע גילברט, שאותו העריץ ולא אביו נקי הכפיים.

העברה האחרונה שלו הביאה אותו אל ה"חור" בסאן-קוונטין, התחנה האחרונה לפני שדרת הנידונים למוות. שם עשה טרחו עסקה המיוחסת לרוב לנגני בלוז שפגשו את השטן בצומת, והבטיח לאלוהים שאם יחוס עליו, הוא טרחו, יחזור למוטב ויקדיש את חייו לעזרה לזולת באשר הוא פושע צעיר ונרקומן.

טרחו היה בילדותו ובנערותו שודד מזויין מכור לסמים ובילה זמן בכל מתקני הכליאה בקליפורניה, לפני שעשה עסקה עם אלוהים והבטיח שאם יחוס עליו הוא יחזור למוטב ויקדיש את חייו לעזרה לזולת

זה מה שטרחו עושה משנת 1969, אחרי שסיים בהצלחה את 12 השלבים באלכוהוליסטים אנונימיים והשתקם בנרקומנים אנונימיים. למחייתו הוא עבד כמאמן אגרוף וניצב בסרטים שנזקקו לדמותו הציורית בלי מלים.

אחד מסרטיו הראשונים היה "משאלת מוות 4" בכיכובו של צ'רלס ברונסון, ולכן אין זה מפתיע שהוא מכונה ברונסון המקסיקאי, בעיקר בגלל הדמיון בשפם הדליל, בפיזיונומיה המוצקה, המלל המינימלי ותאוות הנקם. רשימת הסרטים שבהם השתתף, שאותה ניתן למצוא ב-IMDB, היא שיעור מאלף בטיבו הסלקטיבי של הזיכרון.

בית הסוהר סן קוונטין, קליפורניה, 30 באפריל 2002 (צילום: AP Photo/Eric Risberg)

הוא היה ב"קון-אייר", הסרט בכיכובו של ניקולס קייג', בו שיחק אנס המנסה לאנוס את רייצ'ל טיקוטין, חוטף מכות מקייג' וסופו שידו הקטועה נותרה תלויה מהאזיקים אחרי שמטוס האסירים מתרסק בלאס-ווגאס.

את הקפיצה הגדולה לתודעה עשה ב"דספרדו", השני בטרילוגיית המריאצ'י של הבמאי רוברט רודריגז, בה שיחק משליך סכינים שתקן שקורבנותיו נראים כקיפודים. כוכב "דספרדו" אנטוניו בנדרס, הייבוא הקומפקטי בעל העיניים הלחות מספרד, לא הותיר כל רושם על טרחו שנערים יפים בעיקר מרגיזים אותו.

רודריגז, קולנוען ללא גבול ומגבלות טעם טוב, זיהה את הפוטנציאל של טרחו ומאז הם ביחד. הסרט שהלחים אותו לתודעה הוא "מצ'טה", בו בורח טרחו מבית חולים על ידי ביתוק בטנו של אחד מאויביו ושימוש במעיו כחבל

רודריגז, קולנוען ללא גבולות ומגבלות טעם טוב, זיהה את הפוטנציאל של טרחו ומאז הם ביחד. הסרט שהלחים אותו לתודעה הוא "מצ'טה", בו בורח טרחו מבית החולים שבו הוא נצור על ידי ביתוק בטנו של אחד מאויביו ומשתמש במעיו כחבל שממנו הוא משתלשל לרחוב.

זה היה יכול להיות רגע קולנועי, מכונן אלמלא המיט רודריגז על הצופה בסצנות קודמות כריתת ראשים ואיברים חיוניים אחרים ומיתות משונות שעל חלקן אחראי סטיבן סיגל, שב"מצ'טה" כל מה שמגוחך ונלעג בו הפך להברקה.

משמאל: ג'סיקה אלבה, דני טרחו, מישל רודריגז והבמאי רוברט רודריגז, מצטלמים יחד בבכורת הסרט "מצ'טה" בלוס אנג'לס, 25 באוגוסט 2010 (צילום: AP Photo/Matt Sayles)

ברגע שנפרץ סכר הזיכרון, מיד עלה טרחו שגילם פושע בשם טרחו ב"היט" של מייקל מאן. רוברט דה-נירו חשד בטרחו שהסגיר את חברי הכנופייה שלו וחיפש אותו כדי לנקום בו, אך מצא אותו שרוע על שטיח וראשו מרוסק.

בתמורה לנאמנותו ניאות דה-נירו לירות בטייחו כדי לקצר את ייסוריו. שנים רבות לאחר מכן הופיע דה-נירו בתפקיד משני ב"מצ'טה", כסנטור טקסני המקדם את הרעיון של סגירת הגבול עם מקסיקו ושנאת מהגרים בלתי חוקיים.

על רודריגז נאמר מה שנאמר על פרנסיס קופולה בימי "הסנדק" שהקים עליו ארגונים איטלקיים: שסרטיו עושים שימוש נצלני בדמות המקסיקאים בחברה האמריקאית ומציגים אותם כחבורת רוצחים סדיסטיים

למרות שרודריגז נטול אג'נדה פוליטית מוגדרת, הטענה נגד סרטיו היא שהם עושים שימוש נצלני בדמות המקסיקאים בחברה האמריקאית ומציג אותם כחבורת רוצחים סדיסטיים המתחזים לפעמים ללוחמי חרות המקדמים את הרעיון של מהפכה אלימה.

על רודריגז נאמר מה שנאמר על פרנסיס קופולה בימי "הסנדק", שהקים עליו ארגונים איטלקיים שטענו שהסרט פוגע בתדמית הקולקטיבית של המהגרים האיטלקיים לאמריקה, שרק אחוז קטן בלבד מהם עסקו בפשע מאורגן.

השחקן דני טרחו בטקס פרסי ALMA, קליפורניה, 10 בספטמבר 2011 (צילום: AP Photo/Jason Redmond)

כמו קופולה שביים טרילוגיה, גם רודריגז חושב בשלשות. "מצ'טה" היה הראשון, "מצ'טה הורג" השני ו"מצ'טה הורג שוב" מחמם מנועים. מי שיתאמץ ימצא את "צ'מפיון", סרט תיעודי על דני טרחו.

הסרט אינו מזיז את העדשה מטרחו משך 80 דקות רצופות, רובן בקלוז-אפ, וטרחו יוצא ממנו קל דיבור, אינטליגנטי, חביב, עוזר לבריות וכלוא בגוף של מי שיכול לגרום לסיוטי לילה מתמשכים. ב-Badass, אחד מסרטיו הפחות אלימים שהוא ניסיון לספר את סיפורו של טרחו, הוא מסתובב אבוד למדי ומבויש כמי שהעיסוק בעצמו מביך אותו.

ב"צ'מפיון", סרט תיעודי על דני טרחו, העדשה אינה זזה ממנו משך 80 דקות רצופות, רובן בקלוז-אפ, וטרחו יוצא ממנו קל דיבור, אינטליגנטי, חביב, עוזר לבריות וכלוא בגוף של מי שיכול לגרום לסיוטי לילה מתמשכים

"כל עיירות הגבול מוציאות את הגרוע ביותר מכל מדינה", אמר צ'רלסטון הסטון בתפקיד וארגס, השוטר המקסיקאי שחוצה את הגבול כדי לקצר את כהונתו של מפקד המשטרה קווינלן ב"מגע של רשע" של אורסון וולס. בחייו היה הסטון נשיא אגודת הרובאים ובעל עמדות ריאקציוניות שאותן ניסה מייקל מור לתעד ב-Bowling for Columbine, כאשר ראיין את הסטון הקשיש.

השחקן דני טרחו, מהסרט "מצ'טה", מצטלם לפורטרט בלוס אנג'לס, 17 באוגוסט 2010 (צילום: AP Photo/Chris Pizzello)

סרטיו של רודריגז הם עילה קלושה מדי לקיים דיון בדבר מדיניות ההגירה האמריקאית שממשל אובמה מנסה לפתור אחת ולתמיד. רודריגז אינו עוזר לעניין המקסיקאי כאשר אחת הסצנות ב"מצ'טה" מראה מקסיקאי לא חוקי מניח את כלי הגינון שלו, מרים קלצ'ניקוב ויוצא למסע רצח. החשש מהסכנה המקסיקאית ללבנים באמריקה, זכה לשם "האימה החומה" על ידי ההיסטוריון ריקרדו רומו.

יחסית לפופולריות הגואה שלו, דני טרחו אינו חביבה של התקשורת. חיפוש בעיתונים שאמורים היו להיות מעוניינים בו, העלה ראיונות מעטים בלבד אתו. במציאות שבה על שלושת השערים האחרונים של המגזין "אסקווייר" הופיעו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ומאט דיימון, אין מקום לחזותו המאיימת והלא אטרקטיבית של טרחו.

רודריגז אינו עוזר לעניין המקסיקאי כאשר אחת הסצנות ב"מצ'טה" מראה מקסיקאי לא חוקי מניח את כלי הגינון שלו, מרים קלצ'ניקוב ויוצא למסע רצח. החשש מהסכנה המקסיקאית זכה לשם "האימה החומה"

בנוסף ל-200 הסרטים שבהם הופיע, נדמה שטרחו לא החמיץ הופעת אורח באף סדרת טלוויזיה נחשבת. הוא הופיע ב"שובר שורות" בתפקיד סוחר הסמים טורטוגה, שמותו היה אחד הרגעים היצירתיים ביותר בשנים האחרונות: ראשו הכרות הוצב על שריון של צב גדול שנשא אותו לאטו במדבר (טרחו טוען שהובטח לו אחד הראשים שהוכנו לצורך הצילומים שלא ניתן לו).

ל-Sons of Anarchy הוא הצטרף בתחילת העונה הרביעית כרומיאו פרדה, האיש החזק בקרטל גלינדו שמתגלה בהמשך כסייען של ה-CIA. הוא המשיך והופיע גם בעונה החמישית. אפילו ל"משמר המפרץ" הוא הציץ ונפגע.

השחקן דני טרחו מגיע להקרנה של הסרט "מצ'טה" בתיאטרון אורפיאום בלוס אנג'לס, 25 באוגוסט 2010 (צילום: Jason Merritt / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / Getty Images via AFP)

הקולנוע האמריקאי מתאפיין מתחילתו בגלריה של שחקנים מקסיקאים שרובם גילמו רוצחים ברוטליים שאינם מסתפקים בפחות מגרימת דימום עורקי לקורבנותיהם. כך היה ב"אוצר של הסיירה מאדרה", כאשר אלפונסו בדויה ובנדיטים מקסיקאים הורגים את המפרי בוגרט;

כך היה ב"חבורת הפראים" של פקינפה בה הורגים אמיליו פרננדז והקומפדר'ס שלו את כל החבורה; הם הרעים בכל הגרסאות של "האלאמו". טרחו זוכר לטובה את פדרו גונזלס שהיה חביב על ג'ון וויין והופיע בסרטיו, לרוב בתפקיד של בעל מלון או מסעדה.

יש דיכוטומיה צורמת בדיסוננס בין תפקידיו האלימים של טרחו בקולנוע ובין עבודתו החינוכית בניסיון להחזיר נערים למוטב. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהרושם שמותירים סרטיו חזק יותר מכל הרצאה

יש דיכוטומיה צורמת בדיסוננס הרועש בין תפקידיו האלימים של טרחו בקולנוע ובין העבודה החינוכית שהוא עושה בחייו בניסיון להחזיר נערים למוטב. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהרושם שמותיר טרחו בסרטיו גדול יותר מכל הרצאה שהוא נותן בבית ספר במזרח לוס אנג'לס.

בגיל 70 לא נותרו לו הרבה שנות פרנסה, בעיקר משום שיקשה עליו לקבל תפקידים של גימלאי קשיש עם דילמות קיומיות של ביטוח בריאות ותרופות יקרות. יש לו כעשרה סרטים בשלבים שונים של הפקה המחכים לתאריך הבכורה שלהם.

השחקן דני טרחו מסרט "מצ'טה" בפסטיבל ה-67 של ונציה, איטליה, 1 בספטמבר 2010 (צילום: AP Photo/Andrew Medichini)

האוכל נגמר בפורטלנד

אף אחד לא בא למיין בגלל האוכל. מיין היא גיא הריגה של חובבי אוכל טוב ואת שלדיהם המלבינים ניתן לראות לצד הכביש היכן שנגמרו להם הדלק או האמונה בדרכם האחרונה אל סטייק טוב.

אוכלוסייתה של מיין דלילה ואחידה להפחיד באמונתה הדתית, במוצאה ממדינות דוברות אנגלית ומאותגרות קולינרית באירופה ואין בה מיעוטים חוץ מכמה אלפי יהודים שלא השכילו להעמיד דליקטסן אחד ראוי לשמו. האינדיאנים נכחדו הרבה לפני הג'נוסייד שערכו בהם הלבנים בדרכם מערבה.

אוכלוסייתה של מיין דלילה ואחידה להפחיד באמונתה הדתית, במוצאה ממדינות דוברות אנגלית ומאותגרות קולינרית באירופה ואין בה מיעוטים, חוץ מכמה אלפי יהודים שלא השכילו להעמיד דליקטסן אחד ראוי לשמו

ללא אוכלוסייה מגוונת אתנית ומסורות בישול מוגנות כאתרוג, אמריקה היא אנגליה גדולה. זה הפלורליזם הדמוגרפי שהפך ערים כניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו לגן עדן גסטרונומי. מיין היא מדינה ללא ניחוח של בישול ותבלינים אקזוטיים שזור באוויר הנקי שלה.

פה ושם מפוזרים במדינה משלטים גסטרונומיים שבהם מחרפים טבחים צעירים את נפשם בניסיון נואש לשנות את דפוסי האכילה המייאשים של הכורה המצוי. אבל לדגום אוכל טוב צריך לנהוג שעתיים ומעלה לכל כיוון; אנחנו עושים את זה כאשר הצורך להחיות את החך ולראות מלצר חי ונושם מנצח את השגרה.

סירות לדיג לובסטרים בג'ונספורט, מיין, אפריל 2023 (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)

מיין-לובסטר הוא משעשע חך נחמד למדי ומחירו הישר מספינת הדיג עושה אותו נגיש להפליא. כשהוא מגיע לניו יורק מחירו מאמיר לגבהים דלילי חמצן והוא נחשב למעדן חגיגי.

הדג הפופולרי הוא Haddock, שהכורים אוכלים מטוגן בכריך או מאודה עד צאת נשמתו ולא מתובל. השרימפס המקומיים וורודים וקטנים. הסלמון הוא המלך וגם דג טעים למדי אם לא מייבשים אותו, אבל אחרי כמה שנים הוא מתפקד כנומבון המפיל תרדמה על האוכלים אותו.

הדג הפופולרי הוא Haddock, שאוכלים מטוגן בכריך או מאודה עד צאת נשמתו ולא מתובל. השרימפס המקומיים וורודים וקטנים. הסלמון הוא המלך וגם טעים למדי אם לא מייבשים אותו, אבל אחרי כמה שנים הוא מפיל תרדמה

מכיוון שמיין היא אחת המדינות העניות באמריקה, הבשר שמגיע לסופרמרקט המקומי מדורג Choice בסולם ה-FDA (רשות המזון והתרופות) כי ה-Prime העילי לא נכנס למדינה מהסיבה הפשוטה שלא יהיו קליינטים שיעמדו במחיר.

מצד שני, יש במיין בשר ציד למכביר למי שמוכן לירות באימו של במבי ולפשוט את עורה. בנובמבר מתחילים מטחים של רובי ציד וצחוקים טורדי שלווה של ציידים שיכורים. אחרי כמה זמן אתה מתרגל לחלוף על פני מכוניות שצבאים גדולים קשורים עליהן.

Deer Hunt Maine (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)

לאחרונה משגשגת כאן מחתרת קולינרית של חוואים ומשקים המוכרים חלקי פרות וחזירים גדולים ללא פיקוח ממשלתי. מקפיאים עמוקים פופולריים כאן יותר ממכשירי טלוויזיה. הטרגדיה – ותאמינו שהמילה אינה גדולה מדי – ששמונה שעות נהיגה צפונה נמצאת מונטריאול, עיר אוכל מובהקת, ושמונה שעות נהיגה דרומה נמצאת ניו יורק.

השנים האחרונות עומדות בסימן ניסיון לשווק את מיין כמדינה הנמצאת בהתעוררות קולינרית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במגזינים המקומיים שמספרם גדול יותר מכל העיתונים הנדפסים בישראל, והנושא החביב עליהם הוא רשימות עונתיות של 100 המסעדות הטובות במיין.

לאחרונה משגשגת כאן מחתרת קולינרית של חוואים ומשקים המוכרים חלקי פרות וחזירים גדולים ללא פיקוח ממשלתי. השנים האחרונות עומדות בסימן ניסיון לשווק את מיין כמדינה הנמצאת בהתעוררות קולינרית

רשימה דוברת אמת הייתה מסתפקת בעשר מסעדות, אבל אמת היא מצרך נדיר כאשר הקרב הוא על חייה של מדינה. לעובדה אחת יש רגליים: תנופת הפיתוח ויזמות האוכל בפורטלנד, העיר היחידה במיין המזכירה במשהו כרך עירוני העונה על מגוון צרכים, מעוררת תקווה.

לא הזכרתי את האוכמניות ואת הפנקייקים שמכינים איתן וגם לא את העובדה שהירקות טריים ומקומיים וכי מי שבנה מטבח כדי לבשל בו ולא רק לעמוד עם אורחים כדי להסתנוור מהנירוסטה ולהתענג על העץ, יכול לאכול נהדר. אבל גם הבשלנים המסורים ביותר זקוקים לאתנחתא מהסבב האינסופי של קניות, בישול וניקוי.

סניף Whole Foods בפורטלנד, מיין, פברואר 2007 (צילום: AP Photo/Pat Wellenbach)

זה מה שקרה לפני שבוע כאשר נעמי, שהמטבח הוא כדור הבדולח שלה, נכנסה לחדר העבודה שלי וקבעה נחרצות שלא משנה איפה ואיזה טעם יהיה לזה, היא חייבת לאכול בחוץ. בדרכי לשפיל הרגיל שלי על המבחר העלוב והחרטה שתיפול עלינו אחרי הביס הראשון, השגחתי שפניה לא כתמול-שלשום והלכתי להתלבש.

מול הסופרמרקט, ליד הסניף החדש של "דנקין דונטס", נפתח דיינר קטן. לא הייתה סיבה להניח שהוא גרוע מאחרים. בימים כתיקונם אפילו ייאושה של אישה לא היה מכניס אותי למסעדה לא מוכרת לי במיין. חלק גדול מחיי הבוגרים הייתי מבקר מסעדות ואני יודע לנחש את טיב האוכל על פי מראה הקירות החיצוניים. שנים רבות מדי במיין הרדימו את הערנות הבררנית שפעם שירתה אותי.

חלק גדול מחיי הייתי מבקר מסעדות ואני יודע לנחש את טיב האוכל על פי מראה הקירות החיצוניים, אך שנים רבות מדי במיין הרדימו את הערנות הבררנית שפעם שירתה אותי

זכותם של מסעדנים להגיש אוכל רע למי שאוהב, אבל יומרה מקוממת אותי. קירות הדיינר היו מכוסים בהבלים מנוסחים רע בדבר מחויבות המטבח למוצרים מקומיים, לבשר טרי ומשובח, לתחושה קהילתית ואוכל טוב. ריח האוכל היה דוחה. דלת המטבח הייתה פתוחה ודרכה ניתן היה לראות את שני הגברים (אני מסרב לקרוא להם טבחים) שעמדו ליד הגריל ושולחן ההכנה.

ברבות השנים למדתי להכיר את המראה של מי שקוראים אתגר על האזהרה הגנטית של נישואים בתוך המשפחה שבהם דודך הוא גם אחיך. האישה בחדר האוכל הייתה חמושה בדאווין של מלצרית במסעדה עם ארבעה כוכבים בניו יורק טיימס.

כריך haddock אופייני למיין, אילוסטרציה (צילום: douglas324/iStock)

צמצמנו את הדיאלוג למינימום. נעמי הזמינה כריך Haddock ואני המבורגר. כל בחירה אחרת מהתפריט הייתה נחשבת לניסיון התאבדות. למרות שלא נשאלתי, אמרתי שאני רוצה את ההמבורגר מדיום. הדג והקציצה הוגשו בלחמנייה צהובה שנמסה ביד כמנהג לחמניות מקומיות וטעמה היה כשל חלה מתוקה רעה.

הקציצה הייתה אפורה כשמי מיין ביוני גשום, יבשה כאבקה ועם טעם של קלקר, והוגשה בלחמנייה צהובה שנמסה ביד וטעמה היה כשל חלה מתוקה רעה. נעמי הביטה בדג הלא מבושל והנוזלי כאילו ניסה להתנקש בחייה

הקציצה הייתה אפורה כשמי מיין ביוני גשום, יבשה כאבקה ועם טעם של קלקר. נעמי שאוכלת הכול כדי לא לעשות עניין, הביטה בדג הלא מבושל והנוזלי כמו שמישהו מנסה להתנקש בחייה.

בדרך הביתה שתקנו, אבל בליבי גמלה החלטה שהחיים קצרים מדי ושלפעמים צריך לחרוג מהקווים כדי ליהנות מהם. כמה ימים לאחר מכן נכנסתי למכונית ונהגתי לניו יורק. חזרתי כה נרעש שעדיין אינני יכול לכתוב על זה.

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2013