אלכסנדר המילטון,  מהאבות המייסדים של ארצות הברית, היה חסיד של ממשל מרכזי ורשות מבצעת פעלתנית וחזקה. הוא רצה בנשיאות חזקה, אבל יחד עם זאת הבין שצריך להגביל את כוחה.

המילטון צפה את אפשרות עלייתו לשלטון של אדם, שיסכן את החירות ואת שלטון החוק, וישים את האינטרסים שלו לפני אלו של המדינה. הוא ניסה להגן על המדינה מפני אדם עם נטיות דמגוגיות, ומשילוש לא קדוש של תכונות אצל נשיא עתידי – שאפתנות, תאוות בצע, ויהירות.

"כאשר אדם כזה רוכב על גל פופולריות וחובר לקריאה של סכנה לחירות […] אז אפשר בצדק לחשוד שמטרתו היא להביא את המערכת לכאוס, כך שהוא יוכל לרכב על הסערה ולכוון את הסופה"

זו הסיבה שהוא כתב בפדרליסט מדוע יש לכלול הדחה (Impeachment) בחוקת ארה"ב.  במכתבו לוושינגטון, ב-1972, נראה שחזה את המצב הנוכחי בארה"ב בישראל, ואת הנוכל הנמצא בשלטון:

"כאשר אדם חסר עקרונות בחיים הפרטיים נואש ממזלו, חסר מעצורים, בעל כשרונות לא מועטים, ערמומי בהתנהגותו הרגילה – כאשר אדם כזה רוכב על גל של פופולריות וחובר לקריאה של סכנה לחירות, מנצל כל הזדמנות להביך את הממשל ולשים אותה תחת חשד, להחמיא ולהתחבר עם כל הסיסמאות הנבובות של הקנאים של היום, אז אפשר בצדק לחשוד שמטרתו היא להביא את המערכת לכאוס, כך שהוא יוכל לרכב על הסערה ולכוון את הסופה."

When a man unprincipled in private life desperate in his fortune, bold in his temper, possessed of considerable talents, having the advantage of military habits—despotic in his ordinary demeanour—known to have scoffed in private at the principles of liberty—when such a man is seen to mount the hobby horse of popularity—to join in the cry of danger to liberty—to take every opportunity of embarrassing the General Government & bringing it under suspicion—to flatter and fall in with all the non sense of the zealots of the day—It may justly be suspected that his object is to throw things into confusion that he may ‘ride the storm and direct the whirlwind.

ובישראל אפשר להוסיף: כאשר אדם חרדתי, פרנואיד, אובססיבי, חסר הומור, הססן וחששן כרוני, נוטה לקורבנות, להתקפי פאניקה המובילים לחוסר שיקול דעת, אחוז פחד מאלו שחש שחזקים מספיק לעמוד מולו, ומעל כל זה, אליטיסט, מתנשא, יהיר, תאב בצע, בעל תחושת מגיע-לי מובנית, שבמסגרתה מעולם לא נדרש להוציא את ארנקו ולשלם, כאשר אדם כזה הגיע לשלטון, כל אמצעי כשר בעיניו להשגת שלטון יחיד ותקשורת סוגדת, שתיהן זכות מולדת מבחינתו (בתודה לא. כרמון).

ובישראל, אם נגלה שראש הממשלה ניצל לרעה את כוחו ולדוגמה, רקח ועשה עסקאות שוחד, אישר בנית ומכירת צוללות מתקדמות למצרים, והזמין צוללות בניגוד לדעת הצבא, האם עלינו פשוט להתגבר ולעבור על זה בשתיקה?

המילטון גם ציין את הפשעים ומעשי העוולה שנוכל כזה עלול לבצע, וכיצד המדינה יכולה להגן על עצמה מפניהם, וכתב ב'פדרליסט' שני מאמרים על הדחה.

ובישראל, אם נגלה שראש הממשלה ניצל לרעה את כוחו ולדוגמה, רקח ועשה עסקאות שוחד, אישר בנית ומכירת צוללות מתקדמות למצרים, והזמין צוללות בניגוד לדעת הצבא, האם עלינו פשוט להתגבר ולעבור על זה בשתיקה?

הבעיה היא שהתנגדות מכוונת לעובדות יכולה לטשטש את העובדות, את הממשות שנתניהו בעזרת עורכי דינו ואחרים מנסה לעשות בימים אלו, להתחמק מבתי המשפט, ולהיבחר מחדש, בכל מחיר.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

התגובות מימין, העוסקות בדה לגיטימציה של הממשלה שעדיין לא נולדה, הן שיאו של תהליך, הממקם כל מה שהוא מרכז ושמאלה כמוקצה וכמי שצריך להוכיח את אהבתו למדינה.

מאז עליית הימין לפני מעל ארבעים שנה והתחזקות הרכיב הלאומי והיהודי בזהות הישראלית ("הם שכחו מה זה להיות יהודים"), החל שיח שהולך ומתחזק המודד את עוצמת האהבה של הימין והשמאל למדינה. השמאלנים מוקעים כ"לא אוהבים" את המדינה, או במקרה הטוב "אוהבים פחות" ומכאן הדרך לבוגדים היתה רק עניין של זמן.

הממשלה הזו, אם תקום, תהיה ממשלת ימין עם שמאל מוחלש, ונציגי השמאל בה משולים לילדים הלא מקובלים שזכו בכל זאת להיות מוזמנים למסיבת הכיתה, בתנאי שלא יבלטו יותר מדי ולא יעצבנו את המקובלים. למרות זאת עצם נוכחותם מצדיקה את כל החרפות ואיומי הרצח. עוד במלחמת לבנון הראשונה, הסביר לי חבר יקר, "זה ברור שאני אוהב את המדינה יותר ממך". הוא אמר את זה בחברות, לא בטרוניה או האשמה, כמי שמציין חוק טבע.

הממשלה הזו, אם תקום, תהיה ממשלת ימין עם שמאל מוחלש, ונציגי השמאל בה משולים לילדים הלא מקובלים שזכו בכל זאת להיות מוזמנים למסיבת הכיתה, בתנאי שלא יבלטו יותר מדי ולא יעצבנו את המקובלים

בהקשר זה, מעניין דווקא לצטט דברים שאמר דני דיין  ממפלגת תקווה חדשה  (לשעבר ראש מועצת יש"ע) לפני מספר חודשים בראיון לתכניתם של חיים לוינסון וירון דקל: "השמאל לא יחזור לשלטון כל עוד הציבור הישראלי בכללותו…לא יזהה בכם שאתם מתרגשים מדגל ישראל, שאתם מתרגשים מ'התקווה'…". הדברים נאמרו בהתנשאות רבה, והוצגו כ"טיפ" נדיב לחברים שמאלנים. באופן אירוני, מפלגתו של אותו דני דיין, היא היום חלק מהנסיון להקים את הקואליציה, וזה לא עוזר לו שהוא אוהב את הדגל ומתרגש מ"התיקווה", כי כאשר "אהבת המדינה" הופכת לתחרות, המנצח הוא מי שצועק חזק יותר.

הגיע הזמן לפרק את המשפטים האלו, שנורים מימין לשמאל בתדירות גבוהה, בגלגול עיניים ובסיפוק עצמי וגורמים לחלק מהשמאלנים להתפתל באפולוגטיקה ולהשבע בנקיטת חפץ שהם דווקא כן אוהבים. כדי לעשות זאת צריך לחפור בזהירות בשתי שאלות משנה כבדות: מהי אהבה? ואהבת מדינה מהי?

מאז "שיר השירים", משוררים, פילוסופים ורוקיסטים התחבטו ארוכות בשאלה "מהי אהבה", ובודאי שאני לא אוכל במאמר הזה לתת עליה תשובה. אבל זאת דווקא התחלה לא רעה, להכיר בכך שאנחנו לא יודעים בדיוק מהי אהבה ובמיוחד, שאין שום נסיון מדעי שהצליח למדוד עוצמות של אהבה. אדם אחד אוהב את בת זוגו משום שהיא האחת והיחידה שמתאימה לו בעולם. אחר בטוח שיש עוד רבות בעולם שהיה יכול לפגוש ולאהוב ודווקא זה להרגשתו מעצים את אהבתו. זוג אחד התאהב בסערה ממבט ראשון והתגרש אחרי ארבע שנים, וזוג אחר התאהב בזהירות ובהססנות, אבל הם חיים כבר ארבעים שנה יחד וטוב להם.

אז הנסיון לכמת ולמדוד אהבה הוא מגוחך, הן ברמה האישית ובמיוחד כשזה מגיע לרעיונות מופשטים כמו "מדינה". מדינה באה לידי ביטוי במובנים רבים ובסמלים רבים. הסמל המשמעותי והנפוץ ביותר הוא הדגל. אבל דגל ישראל מזמן אינו אותו הדגל, אלא הוא נוכס בתהליך ארוך על ידי הימין.

הנסיון לכמת אהבה מגוחך, במיוחד כשזה מגיע לרעיונות מופשטים כ"מדינה". הסמל המשמעותי והנפוץ ביותר של מדינה הוא הדגל. אבל דגל ישראל מזמן נוכס ע"י הימין

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הדגל כחלק מהלוגו של תנועת התחיה. זה לא היה הדגל הקטן אתו הייתי חוזר מבית הספר, אלא דגל גדול, גדול בהרבה מהפנים של האיש הנושא אותו ומאחוריו מפת ישראל השלמה (למרבה האירוניה הבסיס ללוגו הוא דמותו של הסופר השמאלני יעקב שבתאי).

אחריו בא הלוגו של תנועת מולדת של רחבעם זאבי, איש, שבלשון המעטה, לא עורר בי תחושת גאוה. גם כאן, הדגל גדול, מתנופף בגאון. הוא אמר בעצם את אותו מסר שהימין מחלחל בהצלחה מאז: הדגל הזה היה שלכם, עכשיו הוא שלנו. זה הדגל שמתנוסס מעל היאחזויות לא חוקיות, בריקודי "עוצו עצה ותופר", דגל הכיבוש שבעיני שמאלנים הוא אם כל חטאת ומה ששינה את פניה של ישראל.

הדגל  גדל ותפח, אנשים מתעטפים בו כאילו היה פריט לבוש ואני לא אוהב אותו כמו פעם. ויש לי חדשות לימין, זה לא הולך בכח. מעבר לזאת, מדינה היא לא רק דגל, מדינה היא גם אנשים, נופים, שפה, תרבות. אדם יכול להתרגש מהדגל ואדם אחר יכול להתרגש מהירידה לים המלח, הגשש החיוור, הכרזת העצמאות, מהתקליט אפר ואבק, מהחיבור של דודו טסה לישראליות ומבית קפה בתל אביב.

ישראלי שנמצא כבר שלושים שנה בניו יורק יכול להתרגש מהדגל ולעומתו ישראלי שחי כאן יכול לשאת את אותו דגל בהפגנה נגד ראש הממשלה, ולחוש אליו תחושה של ניכור. האם אפשר לומר שהוא אוהב פחות את המדינה?

הדגל  גדל ותפח, יש המתעטפים בו כבפריט לבוש, ואני לא אוהב אותו כמו פעם. יש לי חדשות לימין, זה לא הולך בכח. מדינה היא לא רק דגל. היא גם אנשים, נופים, שפה, תרבות. אחד יכול להתרגש מהדגל, ואחר – מהירידה לים המלח

ישנם עוד כמה מאפיינים לחשיבה הימנית על אהבה ופטריוטיות.

מאפיין חשוב בא לידי ביטוי בדרישה של דני דיין ל"התרגשות". "התרגשות" הפסיקה להיות הבעה של רגש אותנטי והפכה למטבע בסחר הפטריוטיות. בשמה של הדרישה הזו מגיעים בני נוער למחנות השמדה וחשים אשמה על כך שהם לא "עצובים מספיק" בטכס זיכרון מול המשרפות.

מאפיין נוסף הוא מדידת האהבה בעצמת השנאה. ככל אני שונא יותר "ערבים" או כמובן "מחבלים" הרי שנגזר מכאן שאני אוהב יותר יהודים או את המדינה. שנאת–אהבת. מכאן נולד הביטוי "אוהבי ערבים" כמדד שמוריד הרבה נקודות בסולם הפטריוטיות. כאשר בצלאל סמוטריץ' לא רוצה מאושפזת ערביה ליד אשתו במחלקת יולדות, הוא זוכה לנקודות במדד הפטריוטיות.

"אהבה ימנית" אינה יכולה להכיל תחושת בושה, היא חייבת לבוא בקול תרועה וגאווה, ולכן לשיטתה, המתבייש אינו אוהב באמת. אך לא כך היא, גם אב אוהב יכול להתבייש בבנו ועדיין לאהוב אותו, גם אשה אוהבת יכולה להגיד לאהובה עד כמה התנהגותו מחפירה בעיניה. המתבייש אוהב אחרת מהגאה. הגאה אוהב אהבה ללא תנאי, מסרב לראות את הכיעור והספקות, כאהבת הביביסט שלעולם לא תכלה.

בשם האהבה עושים דברים נפלאים ודברים נוראים, פנים רבות לה והיא אינה אינדיקציה למיקומו של האזרח על סולם ערכי כל שהוא. קיים מארג סבוך של קשרים בין האנשים החיים במדינה לבין הרעיון המהותי של המדינה. כל אדם חופשי לפתח את הקשר שלו. אדם יכול לבחור לאהוב את האנשים במדינה, ליזום פעולות למענם.

אני לא בתחרות עם אף אחד על "עצמת" האהבה, זאת המדינה שלי ומותר לי גם לכעוס עליה, להתבייש בה, לא לסבול אותה ועדיין לבחור להשאר בה ולהתגעגע אליה. ובכלל, אולי הגיע הזמן שגם המדינה תשאל את עצמה, מדוע כל כך הרבה אנשים, ישראלים ויהודים ברחבי העולם, כבר לא אוהבים אותה כמו פעם.

מאפיין נוסף הוא מדידת האהבה בעצמת השנאה. ככל אני שונא יותר "ערבים", או כמובן "מחבלים" הרי שנגזר מכאן שאני אוהב יותר יהודים או את המדינה. מכאן נולד הביטוי "אוהבי ערבים", כמדד שמוריד הרבה נקודות בסולם הפטריוטיות

"האהבה שלי היא לא האהבה שלו", שר יצחק קלפטר למילותיו של יהונתן גפן, השמאל אוהב את המדינה בדרכו והשמאל לדעתי לא מסוגל ולא צריך לקבל את ה"טיפ" של דני דיין, משתי סיבות. הראשונה, שבכל הנסיונות הפוליטיים להיראות פטריוט "כמו הימין" (עיין ערך "המחנה הציוני") הם תמיד העתק דהוי ולא אותנטי של הימין. הסיבה השניה היא שמה שיש לשמאל להציע, ובמרכזו אהבת האדם, זו מהותו וההצדקה לקיומו. יש אהבה שלא מחליפים, גם אם בתקופה היסטורית מסויימת היא דנה אותנו להיות מיעוט.

אבי שמש, בן 62, מייסד "תלי - חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל", בעבר תסריטאי לטלוויזיה, בידור ודרמה (בין היתר 'זהו זה' ו'לימור' של ארנה בנאי). היום יועץ לתלי, יזם ומפתח תכנת 'דיאלוג' לתעשיית הטלוויזיה וחבר מועצת הקולנוע

במאמר ביקורת על מדיניות נשיא ארה"ב ביידן במזרח התיכון "מדיניות הפייסנות המסוכנת של ביידן" (הארץ, 28 במאי) מאשימים גדי טאוב ומייקל דוראן את ממשל ביידן על כוונתו "להשלים את ההיערכות מחדש ביחס לאיראן, שאותה החל ברק אובמה", ומתארים אותה כמסוכנת לישראל. הגישה שמציגים הכותבים חושפת חוסר הבנה של מהות הדיפלומטיה ושל האינטרס הישראלי.

גדי טאוב ומייקל דוראן מאשימים את ממשל ביידן על כוונתו "להשלים את ההיערכות מחדש ביחס לאיראן, שאותה החל אובמה", ומתארים אותה כמסוכנת לישראל. זהו חוסר הבנה של מהות הדיפלומטיה והאינטרס הישראלי

צודקים טאוב ודוראן בכותבם, שממשל ביידן כמו קודמיו שואף לצמצם את המחוייבות הצבאית של ארה"ב באזור. אכן הסיבות למעורבות אמריקאית באזור הולכות ונעלמות ככל שהיא מתקרבת לעצמאות אנרגטית וככל שעולה חשיבות הזירה האסיאנו-פסיפית. אולם טענתם של טאוב ודוראן כאילו היה זה ממשל טראמפ שהקטין את המעורבות הצבאית במזרח התיכון באמצעים מולטילטרליים מנוגדת לחלוטין למציאות.

ממשל טראמפ ריסק את הקואליציה המולטילטרלית שבנה ממשל אובמה בעמל רב בנטישתו החד צדדית את הסכם הגרעין (JCPOA) בין איראן למעצמות (5 P +1). טראמפ ניסה באופן לחלוטין לא מולטילטרלי להטיל סנקציות חד צדדיות על איראן, שלא השיגו דבר מבחינת שינוי המדיניות של איראן, נהפוך הוא, איראן נטשה את מחוייבותיה והתקרבה בצורה מסוכנת ביותר ליכולות פריצה לנשק גרעיני. אם המטרה של ממשל טראמפ היה לייצר עוני וסבל של האוכלוסיה באיראן, אז אכן היו לו הישגים, אבל נטישת הסכם הגרעין גרמה לנחישות רבה יותר של הנהגת איראן להתקדם לפצצה וגרמה לבידוד של ארה"ב וישראל במקום לבידודה של איראן. טראמפ אכן קידם את תהליך הנורמליציה של ישראל עם מדינות ערב, אולם לביידן אין שום כוונה לחזור בו מתהליך זה (גם אם יש לו השגות על עסקת ה-F35, הסרת סודאן מרשימת המדינות תומכות הטרור והכרה בריבונות של מרוקו על סהרה המערבית) , אלא להעצימו ולמנף אותו לקידום הסדר עם הפלסטינים.

הניסיון של דוראן וטאוב להציג את הבחירה בדיפלומטיה מול איראן כגישה פייסנית מחמיצה לחלוטין את התפקיד של מדיניות החוץ לקדם אינטרסים וערכים גם מול יריבים ואוייבים. אין בניסיון להשיג הסכם עם איראן הסכמה עם האידאולוגיה האיראנית או תמיכה במדיניותה. לממשל ביידן אין אשליות נאיביות לגבי מטרותיה של איראן.

אם מטרת ממשל טראמפ היתה עוני וסבל לאוכלוסיית איראן, אז אכן היו לו הישגים, אבל נטישת הסכם הגרעין גרמה לנחישות רבה יותר של הנהגת איראן להתקדם לפצצה וגרמה לבידוד ארה"ב וישראל במקום לבידוד איראן

דווקא הגישה ההפוכה לזאת של ביידן, כפי שהתבטאה בפלישה האמריקאית לעיראק, חיזקה את איראן והפכה את עיראק למדינת חסות איראנית. במקום לשפר את היציבות במזרח התיכון ולהחליש את אויביה של ארה"ב וישראל, תוצאות המעורבות הצבאית האמריקאית השיגו בדיוק את ההיפך. ארה"ב איבדה את טובי בניה והשקיעה משאבים בלתי נתפסים במלחמות בעיראק ואפגניסטן ולא קידמה בדבר את האינטרסים שלה, אלא רק גרמה לעלייתו של דאע"ש בואקום המשילות שיצרה.

הדוגמה שמביאים דוראן וטאוב במאמר לכישלון, כביכול, של אובמה בהתמודדות עם השימוש הסורי בנשק כימי, רק מדגישה את האבסורד של טענתם. מה שהתרחש במציאות הוא שאובמה הצליח באמצעות דיפלומטיה, בשיתוף פעולה עם רוסיה והאו"ם, להוציא את רוב הנשק הכימי מסוריה (אכן לא את כולו). המהלך הזה גרם לכך שישראל הפסיקה לחלק לאזרחיה מסיכות אב"כ לאחר שנים רבות בהן הורגלנו להתכונן להתקפה כימית סורית. המהלך האמריקאי – רוסי השיג הרבה יותר מ-59 טילי השיוט ששיגר טראמפ לסוריה שלא שינו דבר. דווקא בתקופתו של טראמפ איבדה ארה"ב כל השפעה על עתיד סוריה, שמוכרע כיום בהתאם לאינטרסים של רוסיה, איראן וטורקיה.

הדוגמה של הכותבים לגישה הפייסנית כביכול של ביידן בתימן מתעלמת מהעובדה, שדווקא הסירוב של ממשל ביידן לממן את ההרפתקאות הסעודיות בתימן הביא למגעים ראשוניים בין סעודיה לחות'ים, לסיום אחד מהמשברים ההמוניטריים הנוראיים ביותר בעת הנוכחית. הסעודים עוד יודו לביידן על כך שהוא מאפשר להם יציאה מההסתבכות חסרת התוחלת בתימן.

הגישה של ממשל ביידן להפחית מתיחות באזור כבר נושאת פירות, למרות שעדיין לא השקיע את המשאבים הדיפלומטיים הנדרשים בשל עומס העדיפויות שבפניו. המגעים שאנחנו רואים מסביבנו מאז שינויי הממשל בוושינגטון בין מצרים לטורקיה, בין סעודיה לקטאר, ובין האמירויות לאיראן, הינם בעלי פוטנציאל רב לקידום יציבות במזרח התיכון וזהו אינטרס אמריקאי וישראלי.

אם ארה"ב היתה מאמצת את הגישה של טאוב ודוראן, מעולם לא היה מושג הסדר שלום בין ישראל למצרים, ארה"ב היתה עדיין תחת איום של מלחמה גרעינית עם בריה"מ והצבא האמריקאי היה ממשיך לדשדש ללא תוחלת ב"חול הטובעני" של המזרח התיכון. טוב שאמריקה הבינה את הסיכון בגישה השמרנית הפשטנית שמבטאים טאוב ודוראן, שמהווה חיבור עם הבייס האוונגליסטי של המפלגה הרפובליקנית. הגישה הזאת שמחלקת את האזור לבני האור ולבני החושך גבתה כבר מחיר דמים מיותר.

אם ארה"ב היתה מאמצת את גישת טאוב ודוראן, לא היה מושג הסדר שלום בין ישראל למצרים, ארה"ב היתה עדיין תחת איום מלחמה גרעינית עם בריה"מ, והצבא האמריקאי היה ממשיך לדשדש ב"חול הטובעני" של המזה"ת

הכוונה של ממשל ביידן להיערכות מחדש במזרח התיכון על ידי הפחתת המתיחות בין מדינות האזור היא הדרך להשיג יציבות ושגשוג באזור ולא החלוקה השמרנית בין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים, תוך הנצחת הקונפליקטים. ישראל תפעל נכון אם תסייע לממשל ביידן לקדם את ההיערכות מחדש שדוראן וטאוב כל כך חוששים ממנה.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא מנכ"ל J Street בישראל וחבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ויועץ לעניינים בינלאומיים במרכז פרס לשלום וחדשנות. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה.