ויתור על לימודי ליבה, הפרת הנחיות חירום וביטול פיקוח מקצועי, הם לא ביטוי למסורת, אלא תוצאה של כניעה פוליטית מסוכנת.

*  *  *

בימים בהם אנחנו מצויים בהפסקת אש שברירית מול איראן, נדמה שמקבלי ההחלטות בישראל שוכחים היכן באמת מוכרע העתיד. בעוד המדינה משקיעה מיליארדים בבניית כיפת ברזל טכנולוגית, היא מתעקשת לממן מערכת חינוך שאינה כוללת ליבה, ואינה מכשירה את תלמידיה להשתלב בשוק העבודה, בצה"ל או במערכות המדע והחדשנות.

נדמה שמקבלי ההחלטות שכחו היכן מוכרע העתיד. בעוד המדינה משקיעה מיליארדים בבניית כיפת ברזל טכנולוגית, היא מתעקשת לממן מערכת חינוך ללא ליבה או הכשרה להשתלבות בשוק העבודה ובצבא

בתנאים אלו, ישראל לא תוכל לשמור על יתרונה הביטחוני, הכלכלי והמדעי – והמבצע "עם כלביא" מול איראן ממחיש עד כמה עליונות טכנולוגית אינה פריווילגיה, אלא תנאי הכרחי להישרדות.

במהלך ימי לחימה, כשהעורף האזרחי נתון תחת מתקפות טילים יומיומיות, נפתחו מוסדות חינוך חרדיים בהוראת רבנים, בניגוד להנחיות פיקוד העורף. ההפרה לא נבעה מהיעדר תקשורת או מכשל נקודתי, אלא הייתה תולדה של החלטה עקרונית, שמציבה את סמכות ההנהגה החרדית מעל שיקולי בטיחות לאומיים. הרבנים נקטו בפעולה שמסכנת חיי אדם, בבחירה מודעת, מתוך העדפת שיקולים סקטוריאליים על פני שיקולי ביטחון והגנה אזרחית.

אותן הנהגות שמתירות לעצמן לפעול תוך חריגה מהנחיות שעת חירום, עושות זאת מתוך תפיסה הולכת ומקצינה של בדלנות, שדוחה את עקרונות המרחב הממלכתי ומציבה את עצמה מעל לכל הסכמה אזרחית משותפת.

אותם שיקולים עצמם עומדים גם בבסיס ההתנגדות העיקשת ללימודי ליבה. זו אינה "עמדה חינוכית", אלא תפיסת שליטה פוליטית, המשלבת לעיתים אלמנטים של פנאטיות דתית. כזו שאינה רק מסרבת להשתלב, אלא רואה בעצם ההשתלבות איום על טהרתה. התוצאה היא דור שלם שתלוי לחלוטין בהנהגה מגזרית ומנותק מהכשרה בסיסית, הנדרשת להשתתפות פעילה בכלכלה, בביטחון ובחיים אזרחיים תקינים.

בתנאים אלו, ישראל לא תוכל לשמור על יתרונה הביטחוני, הכלכלי והמדעי – והמבצע "עם כלביא" מול איראן ממחיש עד כמה עליונות טכנולוגית אינה פריווילגיה, אלא תנאי הכרחי להישרדות

במשך שנים התייחסה המדינה לבעיה כאל עניין פנים־חרדי. אך דווקא התקופה האחרונה מחדדת את ההבנה כי אין מדובר עוד ב"בעיה של מגזר", אלא באיום ממשי על היכולת של ישראל להתקיים לאורך זמן. לא ניתן להבטיח יתרון ביטחוני, מדעי, טכנולוגי או כלכלי כאשר מאות אלפי תלמידים נעדרים הכשרה והשכלה בסיסית.

הפגיעה בלימודי ליבה אינה מסתכמת בוויתור על שוויון הזדמנויות או על כושר פרנסה עתידי. מדובר בפגיעה ישירה בכושר העמידה הלאומי. מערכת הביטחון מתריעה על מחסור גובר בכוח אדם איכותי, שוק העבודה מתקשה לאייש משרות הדורשות הכשרה מתקדמת, והנטל נופל על ציבור מצטמצם של יצרנים, משרתים ומשלמים.

ובמרכז התמונה הזו לא עומדים רק רבנים או אנשי חינוך, אלא פוליטיקאים.
אריה דרעי, השר פרוש וחבריהם הם קודם כול פוליטיקאים, ורק לאחר מכן אנשים דתיים. הם פועלים בעקביות לשימור מבנה של חינוך בלתי מפוקח, ודורשים ליהנות מתקצוב ציבורי מלא,  בלי לעמוד באמות מידה של שקיפות, פיקוח או מחויבות לליבת תכנית לימודים.

ההנחה הרווחת שלפיה מדובר בבחירה ערכית או בקיום מסורת – מתעלמת מהעובדה שמדובר באינטרס פוליטי מובהק. אסור לטשטש את ההבחנה: ההתעקשות למנוע לימודי ליבה, ההתנגדות לפיקוח חינוכי והדרישה להרחבת תקצוב אינן תולדה של תודעה תורנית בלבד, אלא של חישוב פוליטי קר.

במשך שנים התייחסה המדינה לבעיה כאל עניין פנים־חרדי. אך דווקא התקופה האחרונה מחדדת את ההבנה כי אין מדובר עוד ב"בעיה של מגזר", אלא באיום ממשי על היכולת של ישראל להתקיים לאורך זמן

אסור להמשיך ולייחס למהלכים האלה תום לב, הנשען על ערך דתי. מדובר במדיניות מכוונת, המגובה בבריתות פוליטיות ונתמכת על ידי ממשלה שמסרבת להציב גבולות.

והנה גם באירוע הפרת הנחיות המדינה בעת המלחמה, אירוע שבו נחשפו תלמידים חרדים לסכנת חיים של ממש, העדיפו מקבלי ההחלטות לגבות את המוסדות הסוררים, ולא את אנשי המקצוע שפעלו כדי להגן על חיי הילדים ולשמור על שלטון החוק.

כאשר ראש מינהל רישוי, בקרה ואכיפה במשרד החינוך, יחד עם המשנה ליועצת המשפטית של המשרד, שללו רישיון ותקצוב ממוסדות שפעלו בניגוד להנחיות שעת חירום, הם מילאו את תפקידם באופן מקצועי, שקול וראוי. אלא שהשר הממונה, יואב קיש, בחר להתערב, לבטל את ההחלטה ולהפקיר את עובדיו.

שר שלא גיבה את ציבור הגננות, המורים והמנהלים לאורך שנת לימודים רוויית מתחים ואי ודאות, בחר גם הפעם שלא לעמוד מאחורי הדרג המקצועי שפעל באחריות, בסמכות ובזהירות הנדרשת בעת חירום.

כך נחלשת סמכותו של משרד החינוך. כך נשחק אמונם של אנשי השירות הציבורי. וכך, פעם נוספת, מתערערת יכולתה של המדינה לפעול באופן עקבי ומבוסס שיקול דעת.

אם מדינת ישראל לא תקבע מדיניות ברורה, תחוקק ותאכוף אותה, לפיה כל מוסד חינוכי המתוקצב מכספי הציבור מחויב לתכנית לימודים משותפת, לשלום תלמידיו ולעמידה בהוראות החוק, היא תאבד את היכולת לשמור על יתרונה היחסי. לא בעתיד הרחוק, אלא כבר עכשיו.

גם כשהופרו הנחיות המדינה בעת המלחמה, אירוע בו נחשפו תלמידים חרדים לסכנת חיים, העדיפו מקבלי ההחלטות לגבות את המוסדות הסוררים ולא את אנשי המקצוע, שפעלו להגן על חיי הילדים ולשמור על שלטון החוק

מערכת החינוך אינה יכולה להמשיך להיות מרחב שבו שיקולים פוליטיים דוחקים הצידה אחריות ציבורית. הוצאת הפוליטיקה מן החינוך איננה סיסמה, היא תנאי הכרחי להבטחת אמון, יציבות, ושוויון בין אזרחי המדינה.

זה איננו דיון על מבנה מערכת החינוך. זו שאלה של קיום  מדיני, חברתי וביטחוני.
זה להיות או לחדול.

איילת קציר היא מפקחת בדימוס במשרד החינוך, יו"ר תנועת מובילי חינוך לחיזוק מערכת החינוך הציבורית, פעילה חברתית ומשוררת. מתעניינת במעמדו של החינוך הציבורי בישראל, בהיבטים של מדיניות, תקצוב, תכנים וסכנות הפוליטיזציה של מערכת החינוך - מתוך ניסיון ארוך שנים במערכת ומחויבות אזרחית עמוקה.