בשבוע הקרוב, בזמן ביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון וכאשר יש מומנטום לכאורה במשא ומתן, כולנו נשמע על אלמנטים רבים שעליהם יש או אין הסכמות, ועל דרישות ישראליות מגוונות שהן "ייהרג ובל יעבור". אז מה באמת חשוב ומה לא? מה טוב לישראל ומה לא?

1. החטופים: הכי חשוב

כרגיל, נשמע ויכוחים על כמה יחזירו ומתי. זה חשוב כמובן מאוד, אבל בואו כל הזמן נזכור שחמאס אומר כבר שנה וחצי שהוא ישמח להחזיר את כל החטופים כשהמלחמה תיגמר וצה"ל ייסוג מן הרצועה.

זו ישראל שמתעקשת על מתווים חלקיים, ועל סירוב להכריז על מוכנות לסיום המלחמה ועסקה הכוללת את כל החטופים בטווח מאוד קצר. לחטופים יש לא רק ערך הומניטרי אלא גם ערך חשוב למורל וללכידות החברתית, אבני יסוד של העוצמה הישראלית.

זו ישראל שמתעקשת על מתווים חלקיים ומסרבת להכריז על מוכנות לסיום המלחמה ועסקה הכוללת את כל החטופים בטווח מאוד קצר. יש לכך ערך הומניטרי, אך גם חשיבות למורל וללכידות החברתית

2. התחייבות לסיום המלחמה: חשוב ביותר, אבל מסיבות הפוכות לאלו שטוענת הממשלה

סירוב להתחייב לסיום המלחמה הוא אבן הנגף העיקרית להתקדמות במשא ומתן בשנה וחצי האחרונות, והכלי החשוב ביותר באמתחתו של נתניהו לטרפד את העסקה.

הטענה המקובלת היא שהתחייבות כזו תאפשר לחמאס לשמר את כוחו הפוליטי ב"יום שאחרי". האמת היא הפוכה.

• ראשית, סירוב לסיום המלחמה מונע אפילו הגעה לדיון בהסדרים הפוליטיים והביטחוניים אחרי המלחמה.
• שנית, הכרזה כזו על מוכנות לסיום המלחמה, בתנאים מסוימים, תיצור בעזה לחץ ציבורי אדיר על חמאס. אם הארגון ימשיך להתנגד לוותר על שליטתו ונשקו הוא ייחשף לאוכלוסיית הרצועה כגורם שעומד בינה ובין סיום הסיוט המתמשך בו היא חיה כבר מעל שנה וחצי, וביתר שעת בחודשים האחרונים.

3. ציר פילדלפי: לא חשוב

הציר עושה קאמבק כ "סלע קיומנו", אבל מרבית המומחים הביטחוניים שהם בעלי היכרות עמוקה של השטח, אומרים שחשיבות השליטה הישראלית בציר שולית.

• ראשית – אם עובר משהו הוא עובר במנהרות מתחת ולא בציר עצמו.
• שנית – אם תהיה שליטה של כוח ערבי בינלאומי ברצועה, יהיה לכוח זה אינטרס עליון לשמור על שקט – ולכן למנוע התחמשות מחדש של חמאס. זה נכס טקטי משני ולא נכס אסטרטגי ראשוני.

סירוב להתחייב לסיום המלחמה הוא אבן נגף עיקרית להתקדמות במו"מ בשנה וחצי האחרונות, והכלי החשוב ביותר של נתניהו לטרפוד העסקה. נטען שהתחייבות כזו תאפשר לחמאס לשמר את כוחו הפוליטי. האמת הפוכה

4. הישארות צה"ל בעמדות נוכחיות או שליטה על ציר נצרים וציר מורג: לא חשוב

אם המטרה היא סיום המלחמה והחזרת החטופים, אין סיבה שצה"ל יישאר בעמדות אלו אפילו בשלב הביניים, כי ממילא יצטרך לצאת מהן בסופו של דבר. המטרה היחידה שיכולה להיות לעמדות אלו היא קידום האינטרסים של האגף הקיצוני-משיחי של הממשלה: התיישבות בעזה.

יתרה מזו: היערכות צה"ל לאחזקת השטח חושפת את הלוחמים ללוחמת גרילה קטלנית של ארגוני הטרור, ולכן מהבחינה המבצעית מוטב לצה"ל לצאת החוצה, לשמור על אזורי חיץ נקיים, ולנטר את פעילות חמאס והארגונים האחרים מבחוץ.

5. אסירים פלסטינים: לא חשוב

אחוז קטן מאוד של אסירים משוחררים חוזר לפיגועים. אלו שכן יחזרו לפעילות טרור הם ממילא טיפה בים המחבלים שצה"ל ושב"כ יצטרכו לסכל – והיכולות קיימות. החשיבות לישראל בהחזרת אזרחינו החטופים גבוהה בהרבה.

6. המשך שליטה על מנגנון "הסיוע" ההומניטרי דרך קרן הסיוע האמריקאית לעזה GHF: לא חשוב

מנגנון זה הוכח כלא יעיל בחלוקת הסיוע וכגורם לרעב קיצוני ברצועה. מחזות נוראים דוגמת "משחקי הרעב" המשודרים בטלוויזיות ברחבי העולם – הם גם מורסה מורלית ומפגע הסברתי.

מנגנון הסיוע דרך קרן הסיוע האמריקאית לעזה הוכח כלא יעיל בחלוקת הסיוע וכגורם לרעב קיצוני ברצועה. מחזות נוראים דוגמת "משחקי הרעב" המשודרים ברחבי העולם הם גם מורסה מורלית ומפגע הסברתי

למה ממשלת ישראל רוצה לשמר אותו? המנגנון עובד בצורה שמרכזת את האוכלוסייה באזור קטן יותר ויותר – וכך היא מקדמת את תכניות הטיהור האתני של בצלאל סמוטריץ' ושות'. מנגנון חלוקת הסיוע של האו"ם והארגונים הבינלאומיים יעיל יותר, מבוסס על עקרונות הומניטריים, ומונע רעב המוני, שבנוסף להיותו נורא בפני עצמו – גם פוגע קשות במעמד הבינלאומי של ישראל.

7. גירוש הנהגת חמאס: אפשרי אך לא ממש חשוב

כל ההנהגה הבכירה של הזרוע הצבאית ומרבית הזרוע המדינית של חמאס כבר חוסלו. לכן, גם גירוש מי ששרד יהיה אקט סמלי, שלא ממש ישפיע על היתכנות התאוששות צבאית של הארגון ברצועה.

בנוסף, הניסיון ההיסטורי מלמד שגירושים כאלו (למשל ראשי חמאס שיצחק רבין גירש ללבנון בזמן האינתיפאדה הראשונה) עלולים להוות איום לטווח ארוך. לעומת זאת, שב"כ יכול בקלות רבה יותר לעקוב ולנטרל את מי שיישאר בעזה, מאשר את מי שיתפזר ברחבי תבל – אם יפר את תנאי ההסכם.

8. פירוק חמאס מנשקו: חשוב אך יכול להיעשות בהדרגה

כמעט כל הסכם שלום מוצלח עם ארגוני גרילה וטרור גדולים כולל הסכם על פירוק נשק, אבל ברבים מהמקרים (אירלנד, קולומביה), ההתפרקות נעשית לאורך זמן ובמקביל לתהליכים פוליטיים. אסור שזו תהיה אבן הנגף להסכם. אפשר להביס את חמאס גם אם ההתפרקות מן הנשק תהיה הדרגתית אך מוסכמת מראש.

כל ההנהגה הבכירה של הזרוע הצבאית של ומרבית הזרוע המדינית של חמאס כבר חוסלו. לכן, גם גירוש מי ששרד יהיה אקט סמלי, שלא ממש ישפיע על היתכנות ההתאוששות הצבאית של הארגון ברצועת עזה

9. כוח בינלאומי או ערבי: חשוב מאוד

כוח כזה לא יאפשר לחמאס להרים את הראש, כי לחברות בו יהיה אינטרס עליון בשקט ברצועה. הוא יאפשר יצירה הדרגתית של יציבות ותחילת השיקום – והוא יספק את האור בקצה המנהרה לתושבי עזה.

חשוב שהכוח לא יכלול את קטאר, אלא כוחות עוינים לחמאס וכאלה שתומכים ביציבות כמו מצרים ואיחוד האמירויות. מרגע שכוח זה יכנס לרצועה, האחריות הביטחונית וההומניטרית תהיה עליו, והוא יעבוד בתיאום הדוק עם ישראל ועם ממשלה זמנית פלסטינית ללא חמאס.

10. מעורבות פלסטינית בשלטון: חשוב אם נעשה נכון

מעורבות פלסטינית בשלטון המקומי ביום שאחרי חשובה ללגיטימציה של ההסדר (הסדר ללא לגיטימציה עלול לעורר התנגדות ולהוביל להיעדר שיתוף פעולה) ולמען האפשרות להתחיל לבנות אלטרנטיבה פוליטית לחמאס.

הרשות הפלסטינית היא מושחתת וזוכה לתמיכה מועטה כשלעצמה (הרבה בגלל שיתוף הפעולה שלה עם ישראל) אבל הרשאה פורמלית שלה לממשלה – ללא שליטה, היא חשובה.

חשוב שהכוח לא יכלול את קטאר, אלא כוחות עוינים לחמאס וכאלה שתומכים ביציבות כמו מצרים ואיחוד האמירויות. מרגע שכוח זה יכנס לרצועה, האחריות הביטחונית וההומניטרית תהיה עליו, והוא יעבוד בתיאום הדוק

הממשל עצמו צריך להיות ועדה טכנוקרטית לא פוליטית – ויש פלסטינים ועזתים המתאימים לאייש אותו, בתיאום צמוד עם הכוח הערבי הבינלאומי. פוליטית, הקטסטרופה שחמאס הביא לרצועה תקטין מאוד את התמיכה בו (שגם כך הייתה רק כ-20% לפני השבעה לאוקטובר) ותגדיל את הכעס נגדו – כל עוד תהיה אלטרנטיבה פוליטית.

11. רשות פורמלית לצה"ל להתערב: לא חשוב

ברור שצה"ל יתערב אם יהיה בכך הכרח להגן על אזרחי ישראל – אך לא צריך הסכם לצורך כך. בכל מקרה, ישראל צריכה לעשות את המקסימום כדי להשאיר את הטיפול בסיכונים ביטחוניים לכוח הערבי שיהיה אחראי על ביטחון הרצועה – ולהתערב בעצמה רק כמוצא אחרון. התערבות גסה תגרור אחריה תגובה ועלולה להחזיר את המצב של לפני השבעה באוקטובר.

*  *  *

ברור שלטווח ארוך יציבות תהיה תלויה במידה רבה בהמשך התקדמות מדינית – מול מדינות האזור ומול הפלסטינים. סיום המלחמה בעזה הוא למעשה הפסקת אש ארוכת טווח (כך הוא מוגדר במשא ומתן) ואינו שלום. הוא חוסם עורקים שנועד לעצור את הדימום.

היסטורית, גם בישראל, הפסקות אש עשויות להוביל בסופו של דבר להסכמי שלום – ראו מלחמת יום הכיפורים. לטווח עוד יותר ארוך, שני העמים גם יצטרכו לתקן את מערכות החינוך ואת הנרטיב הציבורי המושתת על שנאה והתקרבנות.

היסטורית, הפסקות אש עשויות להוביל להסכמי שלום – ראו מלחמת יום הכיפורים. לטווח ארוך יותר, שני העמים יצטרכו לתקן את מערכות החינוך ואת הנרטיב הציבורי המושתת על שנאה והתקרבנות

אך מומנטום לשלום תלוי קודם כל ברצון להתקדם לשלום – וממשלת ישראל הנוכחית אינה רוצה ואינה יכולה לעשות זאת. בינתיים צריך גם לסמוך על הגנה עוצמתית על קו הגבול ועל עוטף עזה. צריך לחזור ולהיזכר בהגנה, שהיא ליבת ייעודו של הצבא הישראלי – צה"ל: "צבא הגנה לישראל".

בועז אצילי הוא פרופסור למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, מתמחה בלימודי ביטחון וסכסוכי גבולות. בין הספרים שפרסם: Triadic Coercion: Israel’s Targeting of States that Host Non-State Actors (עם וונדי פרלמן) ו-Good Fences, Bad Neighbors: Border Fixity and International Conflict.