בחודשים האחרונים הולך וגובר השיח הפוליטי והתקשורתי סביב "מרי אזרחי" כתגובה לחוסר תפקודה של הממשלה בישראל, ועל רקע משברים בזירה הביטחונית והמשפטית.

פעולותיה של הממשלה או לעתים המניעים לפעולותיה ולחוסר פעולותיה, מעוררים ביקורת ציבורית חריפה. הכישלון באי השבת החטופים, הדשדוש בתמרון הקרקעי בעזה והמחיר שהוא גובה בקורבנות, קידום המהפכה המשפטית, צמצום סמכויות בג"ץ, מינויים פוליטיים שנויים במחלוקת, אי הסדרת נושא גיוס החרדים והעברת תקציבים מגזריים, כל אלה תורמים להעמקת המשבר ותחושות הניכור.

פעולות הממשלה, ולעתים המניעים לפעולותיה או לאי פעולתה, מעוררים ביקורת ציבורית חריפה. הכישלון באי השבת החטופים, הדשדוש בתמרון הקרקעי בעזה ועוד, מעמיקים את המשבר ותחושות הניכור

לנוכח כל אלו, יותר ויותר אזרחים, כמו גם בכירים לשעבר במערכת הביטחונית, המשפטית והפוליטית, רואים במרי אזרחי לא אלים, דוגמת שביתות, חסימות כבישים או סירוב סמלי לתשלום מיסים, אמצעי לגיטימי ואף הכרחי למאבק על דמותה של המדינה וליצירת שינוי במדיניותה.

מרי אזרחי מוגדר כמעשה פומבי לא אלים, במסגרתו אזרחים בוחרים להפר במודע חוקים או הוראות ממשלתיות. פעולות אלה נעשות ממניעים מצפוניים, מתוך מטרה להביע מחאה ולהוביל שינוי בחוק ו/או במדיניות הממשלה.

סקר שערך המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בחודש מאי 2025, בחן האם הציבור חושב שהתנגדות אזרחית לפעולות הממשלה היא לגיטימית. הסקר בחן ארבע פרקטיקות התנגדות: אי תשלום מיסים, אי התייצבות למילואים, חסימת כבישים ושביתה מעבודה ומסחר.

מתוצאות הסקר עולה כי 45% מהציבור רואה בשביתה מעבודה ומסחר כאמצעי הלגיטימי ביותר של מרי אזרחי. לעומת זאת, נראה כי יש חוסר לגיטימציה ציבורית לאי התייצבות למילואים כפעולת התנגדות לממשלה: רק כ-23% רואים את אי ההתייצבות למילואים כלגיטימית.

בקרב הציבור קיימים פערים משמעותיים בין מצביעי הקואליציה למצביעי האופוזיציה בכל הנוגע ללגיטימיות של פרקטיקות התנגדות למהלכי הממשלה, פערים שנובעים בעיקר מהזדהות פוליטית ומרמת אמון שהקבוצות רוחשות לשלטון הנוכחי.

יותר ויותר אזרחים, כמו גם בכירים לשעבר במערכת הביטחונית, המשפטית והפוליטית, רואים במרי אזרחי לא אלים, דוגמת שביתות, חסימות כבישים או סירוב סמלי לתשלום מיסים, אמצעי לגיטימי ואף הכרחי במאבק

מצביעי הקואליציה, הרואים בממשלה גוף המייצג את עמדותיהם, נוטים להתנגד לפעולות מחאתיות. עבורם, פעולות המחאה מהוות התנהלות בלתי לגיטימית כלפי ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי.

לעומתם, מצביעי האופוזיציה חשים ניכור, תסכול וחוסר אמון כלפי הממשלה, רואים בה אחראית למשברים ולכישלונות, ולכן תומכים בפרקטיקות של מרי אזרחי והתנגדות לא אלימה. מבחינתם, אמצעים כמו שביתות (67% תמיכה באופוזיציה לעומת 18% בקואליציה), חסימות כבישים (51% לעומת 10%), או סירוב לתשלום מיסים (38% לעומת 13%), נתפסים כאמצעי לגיטימי ואף הכרחי להבעת מחאה ולחץ על הממשלה לשנות את מדיניותה.

יתר על כן, ניתן לראות הבדלים בין יהודים לערבים באשר לאופן שבו הם תופסים את הלגיטימיות של פעולות התנגדות אלה. פערים אלו נובעים מתחושת ניכור מתמשכת של הערבים כלפי מוסדות המדינה, מחוויות של הדרה ואפליה והיעדר אמון במערכת הפוליטית והציבורית. עבור רבים במגזר הערבי, פעולות התנגדות נתפסות ככלי מחאה לגיטימי, במיוחד כשהם חשים שמנגנוני ההשפעה הפורמליים סגורים בפניהם.

ממצאי הסקר מצביעים על כך שבקרב הציבור היהודי אין תמיכה רחבה בפרקטיקות של מרי אזרחי. בנוסף, כאשר מסתכלים על מצביעי מפלגות האופוזיציה, קיים רוב רק להתנגדות מסוג שביתה מעבודה ומסחר, כאמצעי התנגדות לפעולות הממשלה.

ממצאי הסקר מצביעים על כך שבקרב הציבור היהודי אין תמיכה רחבה בפרקטיקות מרי אזרחי. בקרב מצביעי מפלגות האופוזיציה קיים רוב רק להתנגדות מסוג שביתה מעבודה ומסחר כאמצעי התנגדות לפעולות הממשלה

נתונים אלה משקפים רתיעה מהותית מהפרת החוק ומצעדים שנתפסים כפגיעה ביציבות החברתית. הזיקה ההיסטורית והרגשית של הציבור למוסדות כמו צה"ל, מערכת המשפט והמערכת הכלכלית, מובילה לכך שגם בקרב קבוצות שמבקרות בחריפות את הממשלה, קיימת רתיעה מסוימת מלנקוט בפעולות רדיקליות שעשויות לערער את יסודות הסדר הקיים.

הציבור מבדיל בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין פעולות העלולות לפרוץ את הגבולות המוסכמים של פעולה אזרחית במדינה דמוקרטית.

במציאות של קיטוב פוליטי עמוק ואובדן אמון בממשלה, הופעתן של פעולות מחאה, גם כשהן שנויות במחלוקת, משקפות את תחושת הניכור והתסכול של הציבור. על רקע האיומים והמחירים בנפש וברכוש מהזירות השונות, היעדר אופק מדיני, ובמצב שבו אוכלוסיות עדיין מפונות מבתיהן, ישנן קבוצות בציבור שחשות כי המדינה מאבדת את כיוונה.

גם אם אין לקבל או להצדיק פעולות מחאה החורגות ממסגרת החוק, יש להכיר בכך שהן נובעות מתסכול מצטבר נוכח פעולות שנויות במחלוקת של הממשל. התייחסות למחאה כבעיה בפני עצמה, מבלי לבחון את נסיבותיה, מחלישה את היכולת להבין את שורש הקונפליקט.

בסופו של דבר, מרי אזרחי, גם כשהוא לא אלים, משקף בראש ובראשונה שבר באמון הציבורי. ככל שהשבר מעמיק, כך גם הסכנה לחוסנה של החברה הדמוקרטית.

גם אם אין לקבל או להצדיק פעולות מחאה החורגות מהחוק, יש להכיר בכך שמקורן בתסכול מצטבר. התייחסות למחאה כבעיה בפני עצמה, ללא בחינת נסיבותיה, מחלישה את היכולת להבין את שורש הקונפליקט

על כן, האתגר המרכזי אינו רק בהתמודדות עם פרקטיקות המחאה השונות, אלא ביצירת תנאים לשיקום האמון, שיח פתוח והידברות, כחלק מהמאמץ לשמור על הלכידות החברתית והמשטר הדמוקרטי.

דורון שטרן הוא בן קבוצת כנרת. בוגר תואר BA בקרימינולוגיה ומדע המדינה מהאקדמית עמק יזרעאל, וסטודנט לתואר MA בממשל עם התמחות במדיניות ציבורית ושיווק פוליטי באוניברסיטת רייכמן. מתמחה במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, חממת מחקר לפוליטיקה ישראלית.