מתוך שלל האירועים הדרמטיים של השבוע שעבר, האירוע בעל המשמעות הייחודית לזירת הפנים הישראלית היה ככל הנראה תמיכתו של ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, בהדחת חבר הכנסת איימן עודה מן הכנסת.

ח"כ עודה לא הודח בסופו של דבר, אבל עמדתו של לפיד מעוררת חשש שגם הפעם הזאת, למרות כל מה שעברנו, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכל זאת ינצח חלילה בבחירות הקרובות. לא רק בגלל שהוא קמפיינר שאין שני לו, אלא בגלל שהאופוזיציה עדיין לא קלטה עם מי ועם מה היא מתמודדת.

ח"כ עודה לא הודח בסוף, אך עמדת לפיד מעוררת חשש שגם הפעם, חרף מה שעברנו, נתניהו בכל זאת ינצח בבחירות. לא רק כי הוא קמפיינר שאין שני לו, אלא בגלל שהאופוזיציה עדיין לא קלטה עם מה היא מתמודדת

עם כל המורכבות והתחכום שלו, בבסיס ההצלחה של נתניהו עומד עקרון אחד פשוט, הדבקת התוויות – ימין זה פטריוטי וסמול זה בוגד. ולנתניהו יש את הפררוגטיבה היחידה לקבוע מיהו ימני פטריוטי ומיהו סמולני בוגד.

מכיוון שהאופוזיציה לא השכילה לבנות נרטיב מתחרה, הרי שהימין והסמול של נתניהו שולט בכיפה, תרתי משמע.

לזה יש להוסיף את הצמדת ערך הבערות והגסות ל"ימין הפטריוטי", ואת ערך ההשכלה והתרבות "לסמול הבוגד".

התוצאה היא שאם אתה הולך עם התווית של "ימני פטריוט", אתה יכול לבגוד, לגנוב, להשתמט מגיוס, ולהיות אנטי ציוני, אבל אם אתה "סמולני בוגד", אפילו תתגייס, תציל את המצב בעוטף בעת משבר וחידלון של הממשלה הפטריוטית, גם אם תנצח את כל המלחמות בזכות התרבות וההשכלה שלך, עדיין תיחשב בוגד וישללו לך את דרגות האלוף.

ההתקפה בשבת האחרונה על עודה מעידה, כי שלילת החברות בכנסת הייתה רק מהלך פתיחה נגד ערביי ישראל, כדי שאפשר יהיה להדביק "לסמול הבוגד" את תואר "אוהב ערבים", ובכך לשלול אחרי הבחירות את האופציה של ממשלה עם הערבים. וזה חוץ ממהלכים יזומים שנועדו לעורר מתח בחברה הערבית כדי להוריד את אחוז ההצבעה.

ההתקפה על עודה מעידה, כי שלילת החברות בכנסת הייתה רק מהלך פתיחה נגד ערביי ישראל, כדי שאפשר יהיה להדביק "לסמול הבוגד" את תואר "אוהב ערבים", ובכך לשלול את אופציית ממשלה עם ערבים

לצערנו, לפיד לא לבד. כבר שמענו עוד בכירים באופוזיציה, כמו אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, מצהירים שהממשלה הבאה תהיה על טהרת הציונות, כלומר בלי ערבים. לגבי החרדים – עוד נראה.

מכיוון שנתניהו הדביק לעצמו את התווית של "ימין פטריוטי" אז רק הוא יכול להיות "אבו יאיר" ולחתור לממשלה עם הערבים. אבל אם זה לא מצליח לו בגלל "ימין יותר פטריוטי" בדמות בצלאל סמוטריץ' – אז ממשלה של "הסמול" עם הערבים היא כבר "ממשלת אחים מוסלמים".

וזאת כאשר תווית "הימין הפטריוטי" מאפשרת לו לכרות ברית עם קטאר, המממנת הראשית של האחים המוסלמים בעולם, מפעילת "אל-ג'זירה" ומי שהעניקה חסות לבכירי חמאס והמפיצה שנאת ישראל במזרח התיכון ובעולם כולו. ממשלה של "סמול בוגד" עם מנסור עבאס זה "אחים מוסלמים", אבל ברית עם קטאר זה "פטריוטיזם".

עם מערכת נרטיבים כזאת, יקשה על האופוזיציה לנצח ואחר כך כך להרכיב ממשלה; אם בכל זאת תנצח אבל תהיה זקוקה לקולות הערבים, מכונת הרעל לא תאפשר לה זאת.

עליונות הנרטיב מכתיבה גם את המדיניות של ממשלת "הימין הפטריוטי", והיא באה לידי ביטוי במדיניות כלפי עזה וסוריה, וגרמה לכישלונות שלנו שם.

תווית "הימין הפטריוטי" מאפשרת לו לכרות ברית עם קטאר, המממנת הראשית של האחים המוסלמים בעולם, וזה ייחשב פטריוטיזם, ואילו ממשלה של "סמול בוגד" עם מנסור עבאס זה כבר ממשלת "אחים מוסלמים"

בעזה, הסיסמה של "הניצחון המוחלט" הפכה ניצחון מזהיר לתבוסה מחפירה בה הואשם כמובן הרמטכ"ל, וצה"ל הפך מרודף לנרדף. ממערכה שמביאה לידי ביטוי את כל היתרונות הטכנולוגיים של ישראל המשכילה של "הסמול הבוגד" לכל החסרונות של התבוססות ממשלת "הימין הפטריוטי" במלחמת גרילה עם יתרון לחמאס. האם כבר שם חשב נתניהו איך להפוך את התבוסה לסיסמת בחירות, לפיה "הסמול הבוגד" של האליטה גרם לאסון, ואילו "האריות" של הימין הביאו לניצחון?

בסוריה, שבה ניתנה עדיפות "להכרזה" של נתניהו ושל שר הביטחון שלו, ישראל כ"ץ, "שלא ירשו לאף אחד לרדת דרומה מדמשק", בלי שנשקלו כל ההשלכות להכרזה כזאת – התוצאה הייתה שמייד הופנו כל הזרקורים לדרוזים, בלי שישראל יכולה לממש את ההכרזה שלה, והתוצאות ידועות.

אילו המדיניות הייתה מכתיבה את הנרטיב, ולא הנרטיב את המדיניות, ישראל הייתה צריכה לאתר בדרום סוריה את הצורך האסטרטגי לתקוע יתד, אבל בשקט. לסייע להקים לדרוזים כוח מגן אפקטיבי, ולסייע לכוח הזה ממרומי הגולן.

גם את המשבר הממשלתי הנוכחי אפשר להסביר על רקע "הנרטיב המנצח" של נתניהו. המפלגות החרדיות, ככל שהן כועסות על נתניהו, לא יכולות לעבור צד כי שם נמצא "הסמול הבוגד". כלומר: המפלגות החרדיות, שנקלעו למשבר קואליציוני חמור על רקע אי רצונן להתגייס, לא יכולות לחבור לאופוזיציה, כי היא "סמול בוגד".

בעזה הפך ניצחון מזהיר לתבוסה מחפירה. ממערכה שמביאה לידי ביטוי את היתרונות הטכנולוגיים של ישראל המשכילה של "הסמול הבוגד", לחסרונות ההתבוססות של ממשלת "הימין הפטריוטי" במלחמת גרילה

מול ההתייצבות של לפיד בעד הדחת עודה, מוזרה השתיקה של האופוזיציה לנוכח הופעת מפלגת נעם של אבי מעוז, עם סיסמת הבחירות "מדינה יהודית, להוריד דמוקרטית". זאת חתירה נגד יסודות המדינה, והם היו חייבים להביא זאת בפני בג"ץ.

אבל חברי האופוזיציה לא עשו כלום. הנרטיב של ימין פטריוטי מול סמול בוגד שיתק אותם. אז, אבי מעוז שלא מסתיר את כוונתו לחסל את הדמוקרטיה הוא פטריוט, אבל הערבים שרוצים להשתלב בדמוקרטיה הישראלית הם בוגדים.

מה שכל כך טרגי בנרטיב של נתניהו זה שהוא בנוי על ערימת חול, כזו שבקלות אפשר למוטט אותה, ולהציב מולה נרטיב אמיתי ובונה, בלי להיגרר לנרטיבים שלו.

קודם כל, מה שחוצה את החברה הישראלית זה לא ימין ושמאל, אלא שחיתות מול מלחמה בשחיתות. כל היתר, נגזר ממאבק זה. אלה התוויות שהאופוזיציה צריכה להצמיד במערכת הפוליטית: כל מי שהוא בעד שחיתות – פסול, וכל מי שהוא נגד שחיתות – אנחנו בעדו.

אז אם הבחירות יהיו על בעד שחיתות ונגד שחיתות – יהיה אפשר בקלות לנצח ולהקים ממשלה – עם הערבים. אבל, אם האופוזיציה לא תשכיל להקים את הנרטיב הזה, היא תיאלץ להוכיח, על פי הנרטיב שקבע נתניהו, שהיא "לא אוהבת ערבים" ושגם היא ימין.

הנרטיב של ימין פטריוטי מול סמול בוגד שיתק את האופוזיציה. אבי מעוז ראש מפלגת נעם, שלא מסתיר את כוונתו לחסל את הדמוקרטיה – הוא פטריוט, אבל הערבים שרוצים להשתלב בדמוקרטיה הישראלית הם בוגדים

אם זה יקרה, אולי למרות כל מחדליה, הקואליציה הכושלת של נתניהו שוב תנצח ותרכיב ממשלה. לנוכח ניצחון הנרטיב שלו ואזלת ידה של האופוזיציה – סיכוייו של נתניהו לנצח גם הפעם גבוהים מאוד.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.