בכל פעם שנכפות עלינו מלחמות, שב ומתבלט ביתר שאת נושא המחסור במקלטים, והפערים הזועקים לשמיים שהפכו למציאות בלתי נסבלת ביישובים הערביים.

בעוד שהגנה על אזרחים מהווה זכות בסיסית שאין להתפשר עליה בכל חברה מתוקנת, נותרת החברה הערבית מודרת לחלוטין ממשוואה זו. המציאות העגומה אינה תוצאה של מחדל נקודתי, אלא פרי מדיניות של אפליה רבת שנים.

בעוד שהגנה על אזרחים מהווה זכות בסיסית שאין להתפשר עליה בחברה מתוקנת, נותרת החברה הערבית מודרת לחלוטין ממשוואה זו. המציאות העגומה אינה תוצאה של מחדל נקודתי, אלא פרי מדיניות של אפליה רבת שנים

תיאורטית, החוק מטיל את האחריות להקמה ותחזוקה של מקלטים ציבוריים על הרשות המקומית, בעוד שעל פיקוד העורף מוטלת האחריות לפקח על יישום חובה זו. אולם, בהיעדר תקציבים הולמים ומספקים, תכנון מתארי ותמיכה ממשלתית – מרבית הרשויות המקומיות אינן מחזיקות בכלים הדרושים או ביכולת ממשית לעמוד בדרישה זו. בכך, יישובים רבים נותרים ללא הגנה ממשית, או נאלצים להסתפק בפתרונות חלקיים, שאינם מבטיחים את שלומם וביטחונם של התושבים.

הפער בין היישובים והערים הערביות לבין מקביליהם בחברה היהודית אינו מותיר מקום לספק. בעיר כמו טמרה, שמונה מעל ל-37 אלף תושבים, לא קיים ולו מקלט ציבורי אחד. לעומתה, ובסמוך לה, מצפה אביב, המונה פחות מאלף תושבים, מופעלים 13 מקלטים ציבוריים.

מקבץ יישובי השג'ור – מג'ד אל-כרום, נחף, אלבענה ודייר אל-אסד – חולקים יחד שני מקלטים ציבוריים בלבד, בעוד שבעיר כרמיאל הסמוכה פזורים למעלה מ-120 מקלטים. הנתונים מדברים בעד עצמם, ומשקפים אפליה ברורה במדיניות ובאופן חלוקת התקציבים.

מעבר למחסור במקלטים ציבוריים, גם הקמת מקלטים פרטיים הפכה למותרות, נחלתם של בעלי אמצעים. רק מי שמחזיק ביכולת כלכלית מספקת, ירשה לעצמו לבנות מקלט פרטי, במסגרת תוכניות כגון תמ"א 38. בהיעדר התערבות ממשלתית מאזנת, נדחקת חברה שלמה אל מחוץ למעגל ההגנה, וזכות היסוד לביטחון הופכת לפריווילגיה כלכלית ולא לעקרון שוויוני מחייב.

הפער בין היישובים הערביים ליהודיים לא מותיר ספק. בעיר כמו טמרה, המונה מעל 37 אלף תושבים, אין ולו מקלט ציבורי אחד. לעומתה, במצפה אביב הסמוכה, עם פחות מאלף תושבים – 13 מקלטים ציבוריים

אף שהמוסדות הרשמיים מכירים בפערים, וחרף החלטות שקודמו לצמצומם, יישומן של ההחלטות בפועל מתנהל באיטיות רבה ורחוק מהשגת יעדן. למשל תכניות החומש שכללו תקציבים ייעודיים להיערכות למצבי חירום לא הביאו לתוצאות ונותרה השאלה המרכזית בעינה: עד כמה מהתקציבים הללו תורגמו הלכה למעשה לפרויקטים בשטח?

התשובה ברורה למדי: יישובים ערביים רבים, דוגמת טמרה, סכנין, מג'ד אל-כרום וטורעאן, עדיין נטולי כל מקלט ציבורי. דו"ח מבקר המדינה ל-2018 ציין כי מתוך 71 רשויות מקומיות ערביות, רק ב-11 קיימים מקלטים ציבוריים, ובסך הכל מדובר ב-29 מקלטים בלבד. יתרה מכך, כ-130 אלף תלמידות ותלמידים לומדים במוסדות חינוך ערביים שאינם ממוגנים, דבר שמעמיד אותם בסכנה ממשית וישירה בעתות חירום.

אין ספק שאחד המכשולים המרכזיים מפני פתרונות מיגון הוא היעדר תכנון מתארי מקדים ביישובים הערביים. היעדר תכנון כזה שולל בפועל את האפשרות להקים או להוסיף מרחבים מוגנים. כך גם כשקיימת כוונה להיערכות מתאימה, אין בנמצא כלים משפטיים או תכנוניים שיאפשרו לממשה, שכן ברוב הכפרים והערים הערביות חסרות תכניות מפורטות המהוות תנאי בסיסי להקמת מקלטים ציבוריים.

הטלת מלוא האחריות על כתפי הרשויות המקומיות, מהווה התעלמות מהמציאות בשטח: הרשויות פועלות תחת מגבלות ברורות, תוך מחסור במשאבים, בהכוונה מקצועית ותמיכה מוסדית, ומרחב חוקתי ליישום. בעתות חירום, האחריות להבטיח הגנה שוויונית לכלל האזרחים מוטלת על המדינה ומוסדותיה.

דו"ח מבקר המדינה ל-2018 ציין כי מ-71 רשויות מקומיות ערביות, רק ב-11 יש מקלטים ציבוריים, ובסך הכל 29 מקלטים בלבד. יתרה מכך, כ-130 אלף תלמידים לומדים במוסדות חינוך ערביים שאינם ממוגנים

אין להקל ראש בהשפעותיו של המחסור באמצעי מיגון, ובהשלכות תחושת חוסר הביטחון על החברה הערבית בכללותה, ובפרט על נשים וילדים, שהן הקבוצות הפגיעות ביותר בעתות משבר.

נשים, מתוקף אחריותן המשפחתית, נמצאות לעיתים קרובות בבית או ללא יכולת תנועה מהירה למרחבים בטוחים. ולמרבה הצער, במקרים רבים נשים וילדים נפגעו כתוצאה מחוסר הגנה בסיסי.

מקרים אלו, כמו מותם הטרגי של ארבע נשים בטמרה בחודש יוני, מותם הטרגי של צעיר וצעירה במג'ד אל-כרום, כתוצאה מירי טילים בהיעדר מיגון, הם תזכורת כואבת למחיר האנושי של היעדר הזכות הבסיסית להגנה.

המשך ההתעלמות מן הקולות הקוראים להגנה בסיסית אינו מתקבל על הדעת, ומנוגד לעקרונות השוויון והצדק שעליהם אמורה להישען מדינה דמוקרטית. הגנה על חיי אדם איננה בגדר מותרות, זוהי חובה מוסרית ומשפטית של מדינה המתיימרת להניף את דגל השוויון ולראות בו עקרון מנחה. אין מדובר רק בהיעדר תשתיות, אלא בזכויות אזרחיות בסיסיות: הזכות להגנה והזכות לחיים.

על אף שמדובר בזכויות יסוד, רבים מהססים לדרוש את המובן מאליו, בין היתר מתוך ייאוש וחוסר אמון. וזאת על רקע מדיניות ארוכת שנים, המושרשת באפליה ממוסדת, שלימדה אותנו שוב ושוב שאין זו הזנחה מקרית, אלא הדרה מכוונת.

תהליך כואב זה הפך את הפשיעה, האלימות והיעדר ההגנה לשגרה מקובעת, חלק בלתי נפרד מהנוף היומיומי. אולם, אל מול תחושת הנטישה העמוקה, אין ברירה אחרת אלא להיאבק על הזכויות והשוויון של כלל האזרחים. דווקא מתוך ההפקרה הזו, יש לדרוש בתוקף בחינה מחודשת של סדרי העדיפויות, ולהתעקש על צדק, שוויון וביטחון לכולם.

הגנה על חיי אדם אינה בגדר מותרות, זו חובה מוסרית ומשפטית של מדינה המתיימרת להניף את דגל השוויון כעקרון מנחה. זה לא רק היעדר תשתיות, אלא זכויות אזרחיות בסיסיות: הזכות להגנה והזכות לחיים

הגיעה העת שהמדינה תיטול אחריות מלאה על ביטחון כלל אזרחיה, ותפעל לקידום מיגון ראוי גם ביישובים הערביים. יש להבטיח שמיגון תקני, איכותי ונגיש יהיה בהישג ידם של כלל תושבי ותושבות המדינה ללא תלות בזהותם הלאומית.

נורה אשקר זהר היא עו"ד במרכז להטמעת חשיבה מגדרית בשלטון המקומי בעמותת איתך מעכי- משפטניות למען צדק חברתי. נורה מובילה את פרויקט "נשים בתק'דום" מטעם עמותת איתך-مَعَكِ, בשיתוף פעולה עם מרכז אדוה ושתיל - פרויקט להטמעת חשיבה מגדרית בתוכנית הממשלתית 550 ברשויות המקומיות הערביות.