אחרי קרוב לשנתיים של שתיקה, צנזורה, הכחשה והדחקה, נראה שמשהו נסדק בתקרת הזכוכית של תקשורת המיינסטרים הישראלית. סוף סוף, בלי פילטרים של דובר צה"ל ובלי טשטושים נוחים, התחילו לשדר, וְלוּ במעט, את מה שקורה בעזה. לא רק את המספרים היבשים, לא רק את הכותרות המרוככות או את הפרשנויות הביטחוניות – אלא את המראות. את הרעב. את הבכי. את ההרס. את המחיר.

לא משנה באיזו דעה פוליטית אנחנו מחזיקים – שמאל, ימין, מרכז, או בכלל א-פוליטיות – יש דבר אחד שאי אפשר עוד להתכחש לו: את המציאות אנחנו חייבים להכיר. מותר לנו להיות בסדר איתה, מותר לנו לכעוס עליה, מותר לנו להצדיק אותה, מותר לנו להתקומם נגדה – אבל אסור לנו לא לדעת.

לא משנה באיזו דעה פוליטית אנחנו מחזיקים – שמאל, ימין, מרכז, או בכלל א-פוליטיות – יש דבר אחד שאי אפשר עוד להתכחש לו: את המציאות אנחנו חייבים להכיר. אסור לנו לא לדעת

הדמוקרטיה מתה לא רק כשהממשלה סוגרת עיתונים. היא מתה גם כשהעיתונות סוגרת את העיניים.

הדחקה מתמשכת

מאז תחילת הלחימה הנוכחית בעזה, תקשורת המיינסטרים הישראלית נאלמה דום. לא באמת מתוך בחירה עיתונאית. זו לא הייתה העדפה מודעת להתמקד בצד הישראלי של הסיפור. זו הייתה תגובת פחד. חרדה. לעיתים צייתנות לצנזורה, לעיתים צנזורה עצמית.

הנימוקים הרשמיים היו רבים: לא לפגוע במורל הלאומי, לא לחזק את האויב, לא לשדר תעמולה חמאסניקית, לא לערער את העורף. אבל האמת המרה היא אחרת: פחד. פחד לאבד רייטינג. פחד מהפיד. פחד מזעם ציבורי. פחד מהצל.

כשמדובר בגופות שלנו, בחללינו – נדמה שביקום הישראלי הן ורק הן כל הסיפור. הכאב שלנו ראוי לתמונה, הכאב של האחר – רק לסטטיסטיקה.

וזה לא שאני בא להתחסד. אני לא טוען שנדרשת סימטריה לאומית בין חללי עמך לקרבנות האויב. אני רק מבקש תמונה מלאה של המציאות.

לאהוב את המדינה זה לא בהכרח להסכים איתה על הכל

מה שקורה עכשיו, כשערוצי טלוויזיה כמו 12, 13 ו-11 מתחילים לשדר קטעים (גם אם קצרים) מתוך עזה – זו לא בגידה. זו לא כניעה. זו עיתונות.

הנימוקים הרשמיים היו רבים: לא לפגוע במורל הלאומי, לא לחזק את האויב, לא לשדר תעמולת חמאס, לא לערער את העורף. אבל האמת המרה אחרת: פחד. פחד לאבד רייטינג. פחד מהפיד. פחד מזעם ציבורי. פחד מהצל

ומי שמפחד מזה – מפחד מאמת. לא כי היא סותרת את עמדתו, אלא כי הוא לא בטוח בה באמת. צנזורה היא תמיד ביטוי של חולשה. של חרדה. של חוסר ביטחון עצמי. כשאדם יודע שהוא צודק – הוא לא מפחד להישיר מבט גם למציאות הכי קשה.

ולא, זו לא תעמולה של חמאס. אנחנו מסוגלים לדרוש מעצמנו את ההבחנה בין מניפולציה לבין זוועה. בין פייק לבין סבל. בין מניפולציה גרפית לבין רעב אמיתי. ואם לא ניתן לנו אפילו את הספק הזה – בשביל מה בכלל אנחנו צריכים תקשורת?

הציבור הישראלי ראוי לדעת

אפשר לדבר על מי אחראי. על הקשר רחב. הכול לגיטימי. אבל אין דבר כזה "לא לדווח בכלל". אין דבר כזה "לא להראות כלום". כשילדים מתים – לא חשוב באיזה צד – אנחנו חייבים לדעת. כשהרס טוטלי נגרם – אנחנו חייבים לראות. לא כי זה יזעזע אותנו ונהפוך ל"עוכרי ישראל", אלא כי זה יאפשר לנו לחיות בתוך המציאות עצמה ולא במסגרת בועה נוחה שיצרנו לעצמנו.

ההחלטה מה עושים עם המידע הזה – היא כבר של כל אזרח ואזרחית. אם נחשוב שזו תוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של מלחמה צודקת – לגיטימי. אם נחשוב שצריך לשנות מדיניות – גם כן לגיטימי. אבל בלי מידע – אין בחירה. אין מוסר. אין חירות.

שידור המציאות – לא תעמולה

יש הבדל בין לשדר את מה שקורה לבין לשדר תעמולה. תעמולה היא מניפולציה. מציאות היא עובדה. ועובדות, לא משנה כמה הן מכאיבות או לא נוחות – הן הבסיס לשיח אמיתי. ומדינה שלא סומכת על אזרחיה להתמודד עם עובדות – סופה להתפרק מבפנים.

אפשר לדבר על מי אחראי. על הקשר רחב. הכול לגיטימי. אבל אין דבר כזה "לא לדווח בכלל" או "לא להראות כלום". כשילדים מתים – לא חשוב באיזה צד – אנו חייבים לדעת. כשהרס טוטלי נגרם – אנו חייבים לראות

צנזורה היא לא פטריוטיות. היא פחדנות. והדרך היחידה להתמודד עם מה שאנו עומדים מאחוריו – היא להסתכל לו בעיניים.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.