אתה מפגין בדרישה לשחרור החטופים. אתה כותב על זה 21 חודשים. אתה מנסה לסייע (לא באמת מסוגל) למשפחות חטופים ונרצחים. אתה מעלה תמונות שלהם. מאמרים. פוסטים. ציוצים.

אתה מפנים שכמו בכל סוגיה, הכוח בנושא זה מצוי בידי מי שמכונן דיקטטורה בישראל, משליט אפרטהייד בגדה ומבצע, לכאורה, פשעים נגד האנושות ברצועה. אתה מפנים שכמו בכל סוגיה, גם הצלת הנפשות הכי מעונות של ישראלים שנחטפו באשמת ממשלתם וצבאם מבתיהם או ממסיבה בתחום מדינת ישראל הריבונית, או נשבו בבסיסם בתחום מדינת ישראל הריבונית ונכלאו בקוביית בטון בגיהינום מוחלט – גם הצלתם מופקרת לטובת האינטרסים של מכונן הדיקטטורה ומכשיר הכהניסטים.

אתה מפנים שכמו בכל סוגיה, גם הצלת הנפשות הכי מעונות של ישראלים שנחטפו ונכלאו בקוביית בטון בגיהינום מוחלט – מופקרת לטובת האינטרסים של מכונן הדיקטטורה ומכשיר הכהניסטים

אתה מדבר על החטופים עם הילדים שלך. עם המשפחה שלך. אתה מתפלל לאל הלא קיים כדי שיעזור. אתה קורא מתחילת המלחמה לא לבצע פשעים נגד האנושות. כותב מאמרים. פוסטים. ציוצים. מפגין. אפילו נואם לפעמים. מדבר על זה עם הילדים שלך. עם המשפחה. עם חברות. חברים. כל מיני אנשים.

אתה כותב שהגענו לשלב ההרעבה. אתה לא מקורי. אתה פשוט כותב מה שאפשר לראות בפשטות. אתה לא מתווכח עם מי שטוען שאין הרעבה. לא מתווכח עם אף אחד על כלום. קורא. צופה. מקשיב. כותב. עוקב אחרי העובדות המתפרסמות, יודע שיש רבות שאינן מתפרסמות, זהיר בניסוחיך ומשוכנע שמבוצעים פשעים נגד האנושות.

לאורך כל התקופה הזו אינך פוסק מלזכור ולהזכיר את הפשע נגד האנושות שבוצע ביום הנורא ההוא. אתה יודע שההיסטוריה לא התחילה שם. ממש לא. אתה יודע גם שזו הייתה נקודת מפנה מבעיתה. אתה צופה בסבל האנושי העצום ואינך יודע את נפשך.

שלב ההרעבה. אתה מנסה לדמיין שעה של רעב. שעתיים. 4 שעות. 8 שעות. 12. 24 שעות. לא ממש מסוגל. אתה יודע שהתקשורת התקרנפה. אין על זה דיבור. אין דיבור על ההרעבה. העיתונאים מפחדים. זה יפגע ברייטינג. יכעיס. אולי יפגע בהכנסות.

זה לא פופולרי. אז מסתירים מאתנו את האנושיות שנגזלת. ובכך גוזרים דה הומניזציה על הסובלים האנושיים. אבל בכך גם גוזלים נתח גדול מהאנושיות שלנו. של מי שלבם דואב אך אינם סובלים במסגרת אותו סבל אנושי.

אתה כותב שהגענו לשלב ההרעבה. אתה לא מקורי. אתה לא מתווכח עם מי שטוען שאין הרעבה. קורא. צופה. מקשיב. כותב. עוקב אחרי העובדות המתפרסמות, יודע שיש רבות שאינן מתפרסמות

בינתיים יש הפיכה משטרית מואצת. אתה כותב נגדה. הפגנת. נאמת. עתרת. קיבלת תשלום כדי לכתוב עתירות בנדון. ואתה אכן כותב. אבל בית המשפט העליון מורתע. כמעט הכל נדחה ונמרח בנימוקים מביכים.

יש אנשים שעדיין חושבים שמה שאנו מבצעים ברצועה הוא הגנה עצמית של דמוקרטיה ליברלית. לא הגנה. לא עצמית. לא דמוקרטיה. לא ליברלית. רק הגנה על ממשלה שמחוללת הפיכה משטרית וממיטה עלינו ועל ילדינו דיקטטורה מושחתת וגם חורבן. ממשלת כהנא חי.

אתה ממשיך לכתוב על 7 באוקטובר. ממשיך לכתוב על החטופים. להעלות תמונות שלהם. וגם כותב עוד ועוד על הזוועה ברצועה ועל האלימות הממוסדת והרוע האטום בגדה. ועוד על הזוועה ברצועה.

פתאום פוסט אחד שלך על הפשעים נגד האנושות שמתחוללים בתוך הרצועה (ז'אנר פוסטים לא פופולרי) הופך לוויראלי יחסית. אז כמה אנשים כותבים לך בפרטי או בוואטסאפ שהטקסט מתאר את תחושותיהם. זה חשוב. זו קהילה. זו אנושיות. זו הידיעה שעדיין יש אנושיות למרות שהיא חלשה ולא מצויה בעמדות כוח.

אתה גם מקבל הודעה נוזפת. נכון, הנוזף הוא מטומטם נפוח ונלעג וגם נצלן מתיש שבדרך כלל משמש כמושא לבדיחות מאחורי גבו. אלמלא תוכן הדברים, גם הודעתו זו הייתה יכולה להיות מבדרת קמעה. אבל התוכן כמובן מזעזע. הוא מתלונן: לא זכור לו שכתבת על 7 באוקטובר כפי שכתבת על מה שמתחולל ברצועה. אבל הרי כתבת כל הזמן על 7 באוקטובר. הוא מוסיף בהרצאה טרחנית שאין עם פלסטיני. הוא קובע שהפתרון למצב הוא לשלוח את אלה שהם לא עם היישר מהרצועה למדינות אחרות. טיהור אתני? פשע נגד האנושות? לא נראה שזה חולף בראשו השטוח.

בינתיים יש הפיכה משטרית מואצת. אתה כותב נגדה. הפגנת. נאמת. עתרת. קיבלת תשלום כדי לכתוב עתירות בנדון. ואתה אכן כותב. אבל בית המשפט העליון מורתע. כמעט הכל נדחה ונמרח בנימוקים מביכים

אתה מבין שוב כמה חשוב לא להתווכח. אין על מה. אין עם מי. אתה יודע שהוא המיינסטרים ואתה המיעוט המבוטל. אבל כל זה לא משנה הרבה. הרעב משנה. היעדר שירותי הרפואה משנה. קריסת התשתיות משנה. עינויי הגוף והנפש משנים. הפצועים בגוף. בנפש. ההרוגים. הנרצחים. החטופים. האסירים. מעגלי המשפחות. מעגלי העקורים. ניר עוז חשוב. נחל עוז חשוב. אופקים. נירים. שדרות חשובה. עכו. כרמיאל. נצרת. חאן יונס המחוקה כמעט לגמרי. רפיח המחוקה לגמרי. יותר חרבה מהירושימה ההיא. עזה חשובה. תל אביב חשובה. ירושלים. חברון. שכם. עפולה. נתניה. האנשים חשובים. למרות שאין לך כוח כמעט לאף אחד. העייפות חשובה. גם ההתגברות עליה.

ההפצצות. הירי. הטילים. הקריסה האנושית. הם כולם חשובים. הרסיסים חשובים. השחיטה חשובה. הנובה חשובה. נתיב העשרה חשוב. אום אל פחם. ג'נין. בית לחם. אוהלי העקורים המופצצים חשובים. הילדים שנשרפים למוות חשובים. המתחננים לאוכל חשובים. הקמח שמעורבב בחול חשוב. הבטן שנדבקת לגב. הילד שמקיא מיצי קיבה חשוב. האב ששוקל 39 קילוגרם חשוב. האנשים המחוקים. הנשים המחוקות. הילדים שנמחקים. התינוקות. החיילים המתאבדים. החטופים המחוקים. תיקון: החטופים שמחקנו.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.