משלחת ישראל לשיחות דוחה על הסכם חטופים חזרה לישראל במה שנראה כמו משבר. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ טרח לצלצל לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ופורסם כי תמך בעמדתו של נתניהו לפיה "חמאס אשם".

אבל יש לקחת בחשבון אפשרות שאלה כיפופי ידיים אחרונים לפני הסכם. זה לא אומר שאין בעיות אמיתיות, ומה שמחמיר את הבעיות זה שהן לא קשורות לאינטרסים האמיתיים של ישראל ושל עזה, אלא לבעיות אישיות של שורת ההנהגה.

יש לקחת בחשבון אפשרות שאלה כיפופי ידיים אחרונים לפני הסכם. זה לא אומר שאין בעיות אמיתיות, ומה שמחמיר אותן זה שהן לא קשורות לאינטרסים האמיתיים של ישראל ושל עזה, אלא לבעיות אישיות של שורת ההנהגה

פריצת הדרך, אם תהיה, תהיה במישור האישי של המנהיגים – נתניהו עם ניסיונותיו להפטר מהמשפט שלו, והנהגת חמאס – עם ניסיונותיה להבטיח עצמה מחיסולים.

אשר לישראל – המפתח לשינוי נעוץ בנוסחה שתאזן בין האינטרסים של ראש הממשלה לבין האינטרסים של המדינה, כאשר נקודת הפיצוח של המשוואה טמונה ביכולת לסלק את איתמר בן גביר ואת בצלאל סמוטריץ' מן הממשלה, בלי שהדבר יפגע בסיכוייו של נתניהו לסיים את משפטו בלי הרשעה ובלי קלון. ופה אני לא קובע עמדה בעד או נגד, אלא מנתח את האופציות.

אשר לחמאס – מדיניות החיסולים של ישראל מעמידה בפני הנהגת חמאס את השאלה, מי יבטיח להם שאחרי הסכם ישראל לא תחסל אותם? שרי ממשלת ישראל למיניהם לא טורחים להסתיר את הכוונה הזאת, בנוסף לכך שמדובר בפרקטיקה ישראלית ידועה.

לפיכך, חמאס דורש את סיום המלחמה תוך התחייבות שישראל לא תפר את ההסכם ולא תחסל את ראשיה.

ככל הידוע, ארצות הברית כבר נתנה לחמאס את ההתחייבות הזאת, אבל חמאס לא מסתפק בזה, מכיוון שישראל מסרבת להודיע על סיום המלחמה, וכל עוד המלחמה לא מסתיימת גם סכנת החיסולים קיימת. אחרי שישראל הפרה את ההסכם הקודם, וארצות הברית גיבתה את ישראל, חמאס דורש מחויבות מוצקה יותר, אולי אפילו כזו שכרוכה בהחלטה של מועצת הביטחון.

מדיניות החיסולים של ישראל מעמידה בפני הנהגת חמאס את השאלה, מי יבטיח שאחרי הסכם ישראל לא תחסל אותם. שרים בממשלת ישראל לא טורחים להסתיר כוונה זו, בנוסף לכך שמדובר בפרקטיקה ישראלית ידועה

יש עוד גורם המשפיע את עמדות חמאס – והוא הצלחתו במלחמת הגרילה נגד צה"ל. מתברר כי שינוי שיטת הלחימה שהנהיג הרמטכ"ל, רב אלוף אייל זמיר, לעומת שיטות הלחימה של קודמו רב אלוף הרצי הלוי, הכניסו את צה"ל לשיטת לחימה שבה יש לחמאס יתרון. זאת מאחר שצה"ל נכנס ללחימה יבשתית בתוך הריסות עזה, בה מחבלי חמאס יכולים להסתתר ולהפתיע את צה"ל בפגיעות קטלניות של פגע וברח. בעבר, רב אלוף הלוי נמנע מלהיכנס למלכודות האלה, ופעל נגד חמאס בשיטות מרחוק שבהן יש לצה"ל יתרון.

היתרון שחמאס קיבל הודות ל"מרכבות גדעון" פיתה אותו להקשיח עמדות, והצלחותיו מול צה"ל המחישו כי בכל סצנריו לעתיד, חמאס נשאר בפועל בעל הבית בעזה.

אז מדוע ישראל העדיפה את שיטת המלכודות של חמאס על פני שיטת הלחימה מרחוק? כי זו לא "ישראל", זה ראש הממשלה, נתניהו, בניסיונותיו לשמור על ממשלתו. המושך בחוטים בממשלה הזאת הוא סמוטריץ', אשר מטרת המלחמה שלו היא חידוש ההתנחלויות בעזה. נתניהו זורם אתו – לא בגלל שהוא חושב שיש לישראל אינטרס כלשהו בעניין הזה, אלא כדי שסמוטריץ' לא יברח לו מהקואליציה.

זאת הסיבה שצה"ל גייס לעזה כל כך הרבה 9D – כל מה שצה"ל עושה היום בעזה זה להחריב בתים ולגרש עזתים דרומה, כדי לפנות את השטח לגוש ההתנחלויות של סמוטריץ' ודניאלה וייס. השרה אורית סטרוק עוד הוסיפה כי "הגשמת המטרות האסטרטגיות (כלומר: התנחלויות) נמצאת מעל עסקת החטופים".

מדוע ישראל העדיפה את שיטת המלכודות של חמאס על פני הלחימה מרחוק? כי זו לא "ישראל", זה נתניהו, בניסיונותיו לשמור על ממשלתו, והמושך בחוטים סמוטריץ', שמטרת המלחמה שלו היא חידוש ההתנחלויות בעזה

כל עוד צה"ל של הלוי עמד ביעדי המלחמה "של ישראל" – לפרק את היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס ולהחזיר את החטופים, ישראל ניצחה, והדבר הקרין על הישגיה – כלומר: ההישגים של ראשי המוסד והשב"כ – במשא ומתן עם חמאס. אבל כעת, כאשר ישראל "של ההתנחלויות" נכשלה במלחמה, הדרישות של חמאס גדלו.

חוץ מן ההצלחות מול צה"ל, יחידות הגרילה של חמאס גם ממחישות כי אי אפשר יהיה לדלג על ארגון הטרור "ביום שאחרי". כאשר חמאס היה במצב רוח של תבוסה, חליל אל-חיה יכול היה לסכם עם השליח האמריקאי, אדם בוהלר, על מסירת הנשק של חמאס לידיים ערביות או בינלאומיות מוסכמות, כחלק מעסקה הכוללת גם אופק למדינה פלסטינית. אבל כעת, עם ההצלחות הצבאיות שלו, הנכונות של חמאס למסור את הנשק התמסמסה.

עניין אחר העומד בפני ההסכם הוא פריסת צה"ל. על פי המדווח בעיתונות הערבית, חמאס הסכים לפריסת צה"ל בפרימטר לאורך הגבול, אבל אינו מסכים שצה"ל יישאר בשטחים מאוכלסים. זה למעשה גם אינטרס של ישראל המדינה, כי ישראל חייבת להתרחק מכל התקרבות לתואר של "כוח כובש".

אבל, האינטרס הישראלי מתנגש עם האינטרסים של ראש הממשלה, כי הצורך של נתניהו להישאר בשטחים המאוכלסים מאלץ לדחוק את העזתים מן הצפון דרומה, ובדרום הרצועה לשמור על הפארסה הטרגית של "החברה האמריקאית" שאיננה אלא מהגיגי רוחו של סמוטריץ', והפכה למלכודת מוות למבקשי מזון.

כשחמאס הרגיש מובס, ניתן היה לסכם על מסירת נשקו לידיים ערביות או בינל' מוסכמות, בעסקה הכוללת אופק למדינה פלסטינית. כעת, עם הצלחותיו הצבאיות, נכונותו למסור את הנשק התמסמסה

חמאס שוב הוכיח שבלעדיו אי אפשר לחלק סיוע לעזתים, וגם הפרויקט הזה התהפך על ישראל. וזאת ככל שישראל בכלל הייתה צריכה לקדם את הפרויקט הגרנדמייזרי הזה, שמוביל אותה לאסון החדש המתרקם של "העיר ההומניטרית" בהפוך על הפוך.

אז, הצורך של ישראל לשמור רצועת החיץ הוא אינטרס של ישראל המדינה, אבל הצורך לשמור על שטחים בצפון ובדרום היא של נתניהו מסיבותיו האישיות. אחרי השיחה של טראמפ ונתניהו, נמסר כי "חמאס אשם", וכי בעקבות תשובתו המעליבה יישקלו "דרכים אחרות" לשחרר את החטופים.

יש לי סיבות להאמין כי טראמפ לא צלצל לנתניהו כדי "להאשים את חמאס", אלא כדי ללחוץ על נתניהו לשחרר את העסקה, אבל נתניהו ביקש ממנו עוד כמה ימים, בניסיון להגיע בשלום לחוף המבטחים של פגרת הכנסת שבה סמוטריץ' ובן גביר לא יוכלו להפיל אותו, כאשר יתבררו פרטי העסקה.

פגרת הכנסת הפכה למבחן העל, המבחן הסופי, של נתניהו – האם הוא באמת רוצה לסיים את המלחמה, כפי שהבטיח לטראמפ, או שהוא ממשיך לתעתע בכולם.

האם הנשיא טראמפ הפך למתווך בין נתניהו למדינת ישראל? הנשיא טראמפ רוצה להגיע מהר ככל האפשר לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, לאחר שהשלום עם סוריה התברר כפיאסקו גמור. הבעיה: סעודיה דורשת בגלוי לסלק את בן גביר וסמוטריץ' מן הממשלה.

טראמפ לא צלצל כנראה לנתניהו כדי "להאשים את חמאס", אלא כדי ללחוץ עליו עם העסקה. אך נתניהו ביקש עוד כמה ימים, בניסיון להגיע בשלום לחוף המבטחים של פגרת הכנסת מבלי שיפילו אותו כשייוודעו פרטיה

היו כמה סימנים מקדימים לכך שנתניהו כבר הסכים לסיים את המלחמה, והוא רק "עושה הצגות" בשביל "הנרטיב". ראשית, הסכמתו לכניסת סיוע של האו"ם דרך מעבר זיקים לצפון הרצועה. אם הסיוע, ועוד מטעם האו"ם, נכנס לצפון, בטל הצורך של העזתים לרדת דרומה. שנית, הצמצום הדרסטי בנוכחות צה"ל ב"סלע קיומנו" בציר מורג. מעבר רפיח עדיין סגור, אבל זה ממתין למו"מ על סיום המלחמה בימי פגרת הכנסת.

גם במדיניות הפנים, נתניהו מסמן את הכיוון – הריצה המהירה לחרדים בעניין חוק הגיוס. כעת, כאשר השתתפות בן גביר וסמוטריץ' עומדת בסכנה, הוא חייב את החרדים יחד אתו.

יש לשים לב כי ארצות הברית מקרבת דווקא את קטאר לשיחות התיווך, אבל אין להבין את הדברים כפשוטם. קירובה של קטאר הוא סוג של איום והפעלת לחצים. מי שעוקב אחרי אל-ג'זירה בימים אלה לא יכול שלא להיות מוטרד מן הקו התעמולתי של תחנת האחים המוסלמים – חזרה לעידוד סער ערבי חדש על רקע המראות של הרעב בעזה.

המטרה העליונה של קטאר היא לחולל כאוס בעולם הערבי. גם את חוסר היציבות בישראל אפשר להבין כחתרנות קטארית – תמונות הרעב מעזה משרתות באופן יוצא מן הכלל את קו ההסתה למען ערעור היציבות בעולם הערבי, אז, למה לוותר עליהן כל כך בקלות? האם טראמפ מקרב אליו את קטאר כדי שלא תחבל בנורמליזיציה בין סעודיה לישראל?

לסיכום: יש אינטרסים סותרים בין ישראל לבנימין נתניהו, וצריך תיווך בין השניים, כדי להוציא את העגלה מן הבוץ. האם זאת מטרתו של טראמפ, כי האינטרס של ישראל המדינה עולה בקנה אחד עם חזונו?

המטרה העליונה של קטאר היא לחולל כאוס בעולם הערבי. גם את חוסר היציבות בישראל אפשר להבין כחתרנות קטארית – תמונות הרעב מעזה משרתות באופן יוצא מן הכלל את קו ההסתה למען ערעור היציבות בעולם הערבי

יש סימנים מקדימים שנתניהו זורם עם טראמפ לעסקה, אבל עם נתניהו סימנים מקדימים עלולים להיות סימנים מטעים כמיטב הספינים, הטריקים והשטיקים הידועים, אשר ספק אם בגילו המתקדם הוא מסוגל להיפרד מהם. לטראמפ הפתרונים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.