"אם יהיה נשק גרעיני בידי עיראק תקרה אחת מהשתיים: או שניאלץ להיכנע לתביעותיהם, או שנסתכן בהשמדה המונית […] עם אינו חי על זמן שאול. הגיע הזמן לקבל החלטה" (ראש הממשלה מנחם בגין, 1981).

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התבטא בדצמבר 2016 כך:

"הכוח הצבאי שלנו חייב להיות חזק דיו כדי להדוף כל אויב, או כל אויבים במשותף. הוא חייב להיות מסוגל להעביר את המלחמה לשטחו של האויב, כפי שנעשה כמובן בקדש ואחר כך גם במלחמות אחרות, והוא חייב להיות מסוגל לאיים בהכחדה על כל מי שמאיים להכחיד אותנו".

ישראל חיסלה בשנות ה-60 מדעני גרעין גרמניים במצרים, הפציצה בשנת 81' את הכור הגרעיני בעיראק וב-2007 את הכור הגרעיני שנבנה בסוריה. היא חיסלה בשנות ה-2000, על פי מקורות זרים, מספר מדעני גרעין באיראן בפעולות חשאיות של המוסד, והפעילה תולעת סטוקסנט נגד מתקני הגרעין באיראן.

ישראל חיסלה בשנות ה-60 מדעני גרעין גרמניים במצרים, הפציצה ב81-' את הכור הגרעיני בעיראק וב-2007 את הכור הגרעיני שנבנה בסוריה. היא חיסלה בשנות ה-2000, על פי מקורות זרים, מדעני גרעין באיראן

ישראל תקפה את מתקני הגרעין באיראן במשך 12 יום, החל מ-13.6.25, והשיגה אף תקיפה אמריקאית באמצעות מטוסים ופצצות שרק לארה"ב יש, לחדירה לעומק של עשרות מטרים מול המתקנים בפורדו, באיספהאן ובנתנז.

ישראל פועלת, מאז הקמתה, למנוע משכניה את הנשק הגרעיני או אפילו את סף הנשק הגרעיני. היא שומרת על מדיניות העמימות שעל פיה ישראל "לא תהיה הראשונה להציג נשק גרעיני במזרח התיכון". אבל במובלע היא גם לא תהיה השנייה.

פרויקט הגרעין הישראלי הוא סוד מודחק בדמוקרטיה הישראלית. לכאורה איום ההשמדה וטראומת השואה מצדיקים את מדיניות העמימות. אך ישנם גם שיקולים אחרים – מדיניים, אסטרטגיים ומבצעיים המעוררים אחרי עשרות שנים שאלות קשות.

ממקורות זרים, ממה שנחשף במשפט מרדכי וענונו, דווח כי לישראל יש כ-200 ראשי נפץ גרעיניים, טילי יריחו המסוגלים לשאת אותם לכל מקום באזור, ובשנים האחרונות פורסם גם שהיא מצוידת, ככל הנראה, בצוללות עם יכולת המכה השנייה – כלומר יכולת לשגר נשק גרעיני על מי שישגר ראשון נשק גרעיני על ישראל. אם הדיווחים נכונים, הרי שהפרויקט הזה, העולה למשלם המיסים הישראלי עשרות מיליארדי שקלים, מעולם לא נדון בפומבי בישראל ואין בספר החוקים הישראלי שום מתווה לפיקוח עליו או להפעלתו.

אם הדיווחים נכונים, הרי שהפרויקט הזה, העולה למשלם המיסים הישראלי עשרות מיליארדי שקלים, מעולם לא נדון בפומבי בישראל ואין בספר החוקים הישראלי שום מתווה לפיקוח עליו או להפעלתו

האירוניה המרה היא, שהעמימות משמשת כרגע את אויביה של ישראל במזרח התיכון. איראן יוצרת גרסה משלה לעמימות: לא הסתרת הפרויקט, אלא עמימות הנוגעת לקו המפריד בין החזקה לאי-החזקה של נשק גרעיני. היא חוזרת ואומרת שאין בכוונתה לבנות פצצה, אבל שזכותה להעשיר אורניום ואפילו להתקרב לפיתוח נשק, ועדיין להישאר בתוך האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. היא מותחת את החבל במעמד של מדינה שאולי יש לה פצצה ואולי אין לה. איראן היא אם כן "מדינת עמימות".

זאת למרות שידוע גם אחרי ההפצצות הישראליות והאמריקאיות, כי לא ברור גורלם של כ-408 ק"ג אורניום מועשר לדרגה של 60% – מדרגה אחת לפני אורניום לנשק גרעיני.

מדיניות העמימות של ישראל חייבת להידון בימים אלה, כאשר ישראל תקפה את פרויקט הגרעין האיראני והכניסה למעשה מוטיבציה נוספת לשיקולים האיראנים אם לבנות בפועל ומייד נשק גרעיני ואף אם להשתמש בו.

מטרת העל של המלחמה באיראן הייתה חיסול פרויקט הגרעין. כיצד? באמצעות פגיעה משמעותית הרסנית בפרויקט עצמו, בכל האתרים בהם הוא מפותח, ופגיעה במחזיקי הידע ובמקבלי ההחלטות.

עם כניסת הפסקת האש שעליה הכריז הנשיא דונלד טראמפ לתוקפה, איראן נשארת עם מלוא תאוותה בידה, למרות שאיבדה הרבה נכסים, מדענים ומפקדים. היא עדיין מחזיקה באותם ק"ג מועשרים – הגביע הקדוש של בניית פצצה גרעינית בפועל.

מדיניות העמימות של ישראל חייבת להידון בימים אלה, כאשר ישראל תקפה את פרויקט הגרעין האיראני והכניסה למעשה מוטיבציה נוספת לשיקולים האיראנים אם לבנות בפועל ומייד נשק גרעיני ואף אם להשתמש בו

התפתחות כזו תציב את ישראל מייד בדילמה משלה. כיוון שמטוסי חיל האוויר לא יודעים לפגוע באורניום המועשר ובמקומות המסתור של הנשק הגרעיני, אם וכאשר יהיה מוכן להפעלה, תצטרך ממשלת ישראל להחליט כיצד לפעול כמוצא למניעת ספיגת נשק גרעיני בישראל.

פצצת גרעין היא נשק השמדה המונית. כוחו במסה הגדולה של הרס והרוגים – וכוחו בשכנוע מקבלי החלטות במדינה הנפגעת, לסור מדרכם המלחמתית. ממש כמו ששלטון הקיסר היפני נכנע אחרי הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסקי.

גם אז, קדמו לפצצות האטומיות, הפצצות קונוונציונליות מסיביות של צבא ארה"ב על ערי יפן. מאות אלפים נהרגו ויפן לא נכנעה. אבל פצצות האטום הן סיפור אחר. הנזק נשאר לשנים אחר כך בקרינה וחיסול הדור הבא של הנפגעים ושל אזורי מחיה שלמים.

זה הנשק שאחריו אין יותר כלום. זה הנשק שבכל יתר מדינות העולם בעלות נשק גרעיני מהווה מאזן הרתעה. לכן לא משתמשים בו. הוא נועד להפגנה בלבד של פוטנציאל התגובה והכוח.

אבל ישראל, שתקפה כעת את איראן ולא תגיע חלילה למטרות שהציבה, ולאלה שהוסיפה עליהן גם את חיסול האיום הבליסטי וגם את זרועות הטרור – היא ישראל שתילחץ אל הקיר. אין לה מרחבי ספיגה ענקיים כמו לאיראן. פצצה גרעינית אחת עלולה להחריב עיר כמו תל אביב.

ישראל – שתקפה כעת את איראן ולא תגיע חלילה למטרות שהציבה, ולאלה שהוסיפה עליהן גם את חיסול האיום הבליסטי וגם את זרועות הטרור – היא ישראל שתילחץ אל הקיר. אין לה מרחבי ספיגה ענקיים כמו לאיראן

לכן הדילמה הופכת למעשית כל יום. האם ישראל תיאלץ להשתמש בנשק יום הדין שעל פי מקורות זרים יש בידיה, כדי למנוע מהאיראנים להשתמש בזה שלהם בתגובה להתקפה הקונוונציונלית שיזמה ישראל על פרויקט הגרעין האיראני?

מאחר שכבר היה הסכם גרעין מול איראן ב-2015, והוא עצר את התקדמות איראן לקראת נשק גרעיני, ברור שביטול ההסכם בדחיפת בנימין נתניהו, היה צעד שדחק את האיראנים להתקדם לפיתוח הנשק הגרעיני, וכיום התקיפה של מתקניה והאיום על שרידות המשטר, עלול לגרום לאיראנים להשתמש בנשק הזה, ככל שיגיעו אליו.

מה תעשה ממשלת ישראל? האם סין ורוסיה יגיבו? שתי מעצמות המצוידות בנשק גרעיני ותומכות באיראן?

ומי מחליט  על דרכי הפעולה של ישראל? האם שוב נתניהו יחליט לבדו?
האם שוב זה יהיו אלה נתניהו ורון דרמר? או נתניהו ובצלאל סמוטריץ' עם איתמר בן גביר?
מי נותן הוראה לרמטכ"ל ולמפקד חיל האוויר, על כל המשמעויות הנלוות של החלטה כזו לכשתתקבל?
האם היועמ"שית יכולה לעצור החלטה כזו בזמן?

צמרמורת קרה עולה רק מהמחשבה על שיקולי האנשים האלה. בוודאי כשמדובר בהפעלת הנשק שישראל מעולם לא הודתה בקיומו.

המכה השנייה כבר ברורה לכל. יש לישראל, על פי פרסומים זרים, צוללות ומטוסים וטילים למכה שנייה. אבל מה יקרה אם דילמת המכה הראשונה היא שתעמוד כעת למבחן של ממשלה חסרת אחריות, משיחית, מפקירה ולעיתים מופקרת? ממשלה כזאת יכולה לקבל החלטה של להיות או לחדול עבור עם שלם?

צמרמורת קרה עולה מהמחשבה על שיקולי הממשלה. בוודאי כשמדובר בהפעלת הנשק שישראל מעולם לא הודתה בקיומו. יש לישראל, על פי פרסומים זרים, אמצעים למכה שנייה. אך מה אם תיבחן דילמת המכה הראשונה?

ההיסטוריון אבנר כהן חוקר כבר שנים את מדיניות הגרעין הישראלית וגם משלם מחירים על ניסיונו לחשוף את הנושא לחקיקה ופיקוח ממלכתיים. לפני 8 שנים (2017) הגיש בג"ץ עם עוד כמאה אנשי ציבור מתחומים שונים בדרישה שבג"ץ יורה לממשלה ולכנסת לחוקק חוק לפיקוח על הגרעין הישראלי. בג"ץ דחה את העתירה אך קבע שיש בהחלט עניין ציבורי בנושא. אבנר כהן הוא היום עמית בכיר במרכז ללימודי מניעת תפוצה גרעינית במכון מונטריי ליחסים בינלאומיים בארה"ב.

הדילמות המבצעיות והדמוקרטיות כיום חריפות מאי פעם. האם בשנת 2025 – 77 שנה לעצמאות ישראל, יש עוד טעם וצידוק לכך שאין דיון פומבי במדיניות העמימות של ישראל?

כהן קורא בספריו לישראל ולישראלים לדון מחדש במדיניות העמימות ובהשלכותיה. לטענתו, כבר שנים שהנזק אשר גורמת העמימות עולה על התועלת. הוא אינו סבור שישראל צריכה להתפרק מנשקה, אלא בפשטות, להכיר בו ולדבר עליו.

ממחקריו של כהן עולה כי  לאורך כל שנות ה-60 הייתה הצמרת הביטחונית הישראלית חלוקה בעמדתה בקשר לעתיד הפרויקט. מצד אחד עמד מחנה שביקש להפוך את ישראל למדינה גרעינית, ומנגד, שרים שרצו שישראל תהיה "מדינת סף", כזו שמסוגלת להרכיב פצצה גרעינית, אולם אינה עורכת ניסוי ואינה מחזיקה בנשק גרעיני בפועל.

הם האמינו שקיים חשש שאם נהפוך למדינה גרעינית, כמו ששמעון פרס ומאוחר יותר גם משה דיין רצו, בלתי נמנע יהיה שהמזרח התיכון כולו יגורען. זה היה חזון הבלהות שלהם.

מי רצו שישראל תהיה "מדינת סף", המסוגלת להרכיב פצצה גרעיני אך לא מחזיקה בה בפועל, חששו שאם נהפוך למדינה גרעינית, בלתי נמנע יהיה שהמזרח התיכון כולו יגורען. זה היה חזון הבלהות שלהם

ובכן, ישראל הגיעה אל חזון הבלהות. בינה לבין שכנותיה שרצות לגרעין יש א-סימטריה. סעודיה כבר ביקשה פרויקט גרעיני מארה"ב וקיבלה, איראן בדרך לפיתוח נשק גרעיני. ישראל הפגיעה והקטנה יותר יכולה להיות מדינה חזקה אבל עם "דילמת הזמן השאול" קשה מאי פעם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.