מאז ה־7 באוקטובר, מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים חסרי תקדים, ביטחוניים, כלכליים, נפשיים וחברתיים. החברה הישראלית כולה מתגייסת: חיילים יוצאים לקרב, משפחות פותחות את בתיהן למפונים, יוזמות קהילתיות פורחות בכל רחבי הארץ. נדמה שהלב הישראלי מתרחב ומתמלא חמלה. אך בתוך כל הרעש הזה, יש שקט. שקט כואב.

הקולות של האזרחים הוותיקים כמעט אינם נשמעים. הם נדחקו לשולי השיח הציבורי, כאילו נשכחו. עבורם, התקופה הזו איננה רק תקופת חירום, אלא תקופה של שקיעה רגשית.

החברה הישראלית מתגייסת מאז ה-7/10 אך קולות האזרחים הוותיקים כמעט אינם נשמעים. הם נדחקו לשולי השיח הציבורי, כאילו נשכחו. עבורם, התקופה הזו אינה רק תקופת חירום, אלא תקופה של שקיעה רגשית

מרכזי יום שנסגרו השאירו חלל של בדידות. פעילויות שבוטלו גרמו לניתוק מהשגרה. ביקורים משפחתיים שידעו להיות עוגן, פסקו. רבים אינם יכולים לרדת בכוחות עצמם למרחבים מוגנים, וחלקם פשוט ויתרו – על ההגנה, על השגרה, על תחושת הערך.

התחושה החזקה ביותר שאנחנו פוגשים שוב ושוב בשטח איננה פחד אלא חוסר נראות. חוויה של שקיפות, של אי־רלוונטיות, של הישארות מאחור. אנשים שתרמו עשרות שנים למדינה, שבנו בתים, קהילות וחלומות, מרגישים פתאום שהם מחוץ לתמונה. כאילו הפכו לעומס על המערכת, ולא לנכס חברתי שצריך לטפח ולחבק.

בעמותת סַבָּבְּתָא, תנועת הנוער הבין־דורית הראשונה בישראל, אנו חיים את המציאות הזו מדי יום. השיחות שאנחנו מקבלים, הסיפורים שאנחנו שומעים, העיניים שאנחנו פוגשים, כולם מספרים את אותו הסיפור. האזרחים הוותיקים אינם מבקשים רחמים. הם לא רוצים שנרחם עליהם. הם מבקשים שיראו אותם. שיזכרו שהם כאן. שיבינו, הם לא תופעת שוליים. הם הליבה של החברה.

דווקא עכשיו, כשמדברים על חוסן לאומי, עלינו להרחיב את ההגדרה. חוסן איננו רק הצטיידות ביטחונית או מוכנות לוגיסטית, הוא גם תחושת שייכות. הוא ידיעה שיש מישהו שחושב עליך, שמתעניין בשלומך, שמקשיב לך. אם כחברה נאפשר לאזרחים הוותיקים להישאר לבד, נאבד לא רק את המוסר אלא גם את היציבות החברתית עצמה.

מרכזי יום שנסגרו השאירו חלל של בדידות. פעילויות שבוטלו גרמו לניתוק מהשגרה. ביקורים משפחתיים שהיו עוגן, פסקו. רבים אינם יכולים לרדת למרחבים מוגנים, וחלקם ויתרו – על ההגנה, השגרה, תחושת הערך

ההזדקנות איננה בעיה של יחידים, היא תהליך טבעי ובלתי נמנע של כולנו. ואופן ההתמודדות איתה מגדיר אותנו כחברה. אם נמשיך לראות את מבוגרים שלנו רק דרך עיני רווחה, נפספס את מה שהם יכולים להעניק לנו: חכמה שקטה, ניסיון חיים, איזון, תשומת לב לפרטים, סיפור. הדרך שבה אנחנו מתייחסים למבוגרים שבקרבנו היא מראה. והיא לא תמיד מחמיאה.

בתוך המציאות הזו נולדה סַבָּבְּתָא, תנועה ששוברת את הדיכוטומיה. לא חמלה, אלא שותפות. לא "לבוא לשמח", אלא לשבת יחד, לדבר בגובה העיניים, ליצור קשרים שוויוניים. התנועה הזו לא קמה ממוסד ולא ממשרד. היא קמה מהשטח, מרחוב, מפארק, מיוזמה של כמה בני נוער שראו, ולא יכלו להתעלם.

היום פועלת סַבָּבְּתָא בעשרות יישובים בארץ, עם סניפים פעילים, תכניות עומק, מתנדבים, שותפויות עם עיריות ומשרדי ממשלה. אבל הלב שלה, נותר פשוט. מפגש. חיבור. נוכחות. בכל שבוע נפגשים נערים ונערות עם אזרחים ותיקים. שרים יחד, יוצרים, מדברים, צוחקים, מעלים זיכרונות, שואלים שאלות. והמרחב הזה משנה חיים.

דווקא בזמנים של משבר, כמו מלחמת חרבות ברזל, ראינו כיצד הקשרים הבין־דוריים הופכים להיות לא רק תוספת יפה, אלא צורך קיומי. ברגעים שהבדידות התגברה, סַבָּבְּתָא סיפקה אי של שייכות. יישובים חדשים הצטרפו, סניפים הוקמו גם באזורים שנפגעו ישירות, ומתנדבים, צעירים ומבוגרים, המשיכו להגיע. אפילו כשהכול סביב רעד, המפגש נשאר יציב.

אם נמשיך לראות את המבוגרים רק דרך עיני רווחה, נפספס את מה שהם יכולים להעניק לנו: חכמה שקטה, ניסיון חיים, איזון, תשומת לב לפרטים, סיפור. הדרך בה אנו מתייחסים למבוגרים היא מראה. לא תמיד מחמיאה

והנה אנחנו כאן, עם מודל שהוכיח את עצמו בשטח. לא רק בשגרה, אלא גם ובעיקר בחירום. והגיע הרגע להפוך אותו לסטנדרט. בכל עיר. בכל שכונה. בכל דור. לא כי זה נחמד, אלא כי זה חיוני. כי חוסן חברתי אמיתי לא נבנה ממבנים, אלא ממפגשים. לא ממערכות – אלא מאנשים.

גפן מאיר הוא יזם חברתי ומנכ"ל מייסד תנועת הנוער הבין-דורית סבבתא. גפן בוגר תכנית המנהיגות LEAD ובוגר מסלול מתן למצוינות ניהולית בארגונים חברתיים".