בלתי אפשרי לעמוד על עומקה של התהום המוסרית הפעורה בין הערך "לעולם לא עוד" לבין הערך "כוח, כבוד וכסף". לא מדובר רק במשבר שלטוני, אלא בפירוק הזיכרון הקולקטיבי שעליו קמה מדינת ישראל והחלפתו במטבע עובר לסוחר.
* * *
"לעולם לא עוד". שלוש מילים שפרנסו את השיח הישראלי מאז קום המדינה. הן לא היו רק סיסמה; הן ייצגו את תמציתו של אתוס לאומי לפיו לעולם לא נהיה שוב עם מופקר, חסר מגן, חסר ריבונות. על הציווי המקופל בשלושת המילים הללו המדינה הייתה אמורה לשמור. היא הייתה אמורה להיות התשובה להיסטוריה של חורבן ואובדן.
"לעולם לא עוד". שלוש מילים שפרנסו את השיח הישראלי מאז קום המדינה. הן לא היו רק סיסמה; הן ייצגו את תמציתו של אתוס לאומי לפיו לעולם לא נהיה שוב עם מופקר, חסר מגן, חסר ריבונות
אבל האתוס הזה נסדק והוא בדרך לפירוק מלא של נכסיו עם הדפורמציה הערכית העמוקה שעושה לו הממשלה הנוכחית. תחת דגלי פטריוטיזם והצהרות של "תיקון" (פרקליטות, בית משפט, משטרה, שב"כ) צומחת מערכת ערכים חדשה שעיקריה הישרדות שלטונית, ניתוק בין מוסדות המדינה לממשלה, ובין יסודות המוסר הישראלי הקולקטיבי לפעולות הממשלה; למשל, הפיכת חייהם של חיילי צה"ל ושל חטופים למטבע עובר לסוחר, לאלמנט טקטי במשחק פוליטי.
מי היה מאמין שיבוא יום ולמישהו במדינת ישראל יהיה העוז להעדיף פרוצדורה פוליטית על פני חיים.
זה איננו אירוע נקודתי אלא רגע של שבר תודעתי. במקום להמשיך את לקחי השואה כמצפן מוסרי, כמסגרת ערכית שמבהירה היטב את גבולות המותר והאסור – הממסד הפוליטי משתמש בזיכרון הקולקטיבי כמנגנון הצדקה להרס ולחורבן ובו בזמן מתכחש לערכינו הבסיסיים: קדושת החיים, סולידריות יהודית, אחריות ריבונית.
בעצם, המשמעות של המילים "לעולם לא עוד" הופכת לבסיס למתקפה הרסנית על עזה, למחיקת שכונות שלמות, להרג בלתי פוסק של אזרחים עזתים, לתוכניות "הגירה מרצון", להתנחלות בעזה, ולריבונות ביהודה ושומרון.
בחברה הישראלית של 2025 מתקיים איפה שינוי סוציולוגי עמוק: השפה משתנה, הדימויים משתנים, המשמעויות משתנות. השבר הוא לא רק מוסרי, הוא תרבותי, נרטיבי. זיכרון השואה אינו נעלם, אך תפקודו החברתי השתנה: לא עוד מנגנון של אחריות, אלא של דה־פוליטיזציה של מוסר. האתוס של "מגטאות לגדודים" הוחלף באתוס של "שימור הקואליציה". ההבטחה "לא נלך כצאן לטבח" התרוקנה מתוכנה המקורי, כי מהי שליחה של צעירים לקרב בלי אופק, אם לא צורה חדשה של צאן שנשלח לטבח, מוסווה היטב תחת לשון של גבורה ועליונות יהודית?
אתוס "מגטאות לגדודים" הוחלף באתוס "שימור הקואליציה". ההבטחה "לא נלך כצאן לטבח" התרוקנה מתוכנה המקורי, כי מהי שליחה של צעירים לקרב בלי אופק, אם לא צורה חדשה של צאן שנשלח לטבח?
צריך לזכור, ממשלת ישראל הנוכחית, מאז ראשית המהפכה המשפטית/משטרית, פועלת לא רק בשדה המשפטי או המוסדי, אלא מבצעת שינוי בתודעה הלאומית. ההבחנה בין "טובת המדינה" לבין "טובת השלטון" מיטשטשת. מוסדות שמטרתם לייצג את הציבור מנותבים לשירותו של אינטרס צר.
בתוך כל זה מתרחש תהליך של ערעור עמוק על החיים עצמם כפי שהכרנו אותם. אזרחים מוחזקים בשבי, אך סבלם נדחק לשוליים. ההנהגה לא רק שאינה פועלת לשחרורם, היא אף מטילה דופי במשפחותיהם. במקום אחריות מוסרית, מופעל מנגנון של האשמה ציבורית.
יהדות התפוצות צופה מהצד ונחרדת. לא רק מהמלחמה, אלא מהמֵסֶר. ישראל, המדינה שנועדה להיות עוגן מוסרי וקיומי, מתפקדת כעת כזירה של אינטרסים צרים ומשתנים. כשיהודים בניו יורק, פריז וברלין חווים שוב תוקפנות אנטישמית, ישראל אינה משמשת להם עוד כמשען ערכי.
המסקנה במאמר זה היא איננה הוראה לפעולה, אלא תמרור אזהרה:
כאשר התודעה הלאומית חדלה להבחין בין שליחות לבין אחיזה בעמדות כוח, בין קדושת חיי אדם לבין פרוצדורה פוליטית, בין אתיקה אזרחית לבין משמעת קואליציונית, האיום כבר איננו חיצוני. הוא מתרחש כאן, בגוף החברתי. הוא מצוי בשפה שחדלה להבחין, בהרגלים שנעשים אוטומטיים, ובעיקר בשתיקה; שתיקה שהיא לא היעדר דיבור, אלא הפנמה קולקטיבית של כללי משחק חדשים.
בתוך כל זה מתרחש תהליך של ערעור עמוק על החיים עצמם כפי שהכרנו אותם. אזרחים מוחזקים בשבי, אך סבלם נדחק לשוליים. ההנהגה לא רק שאינה פועלת לשחרורם, היא אף מטילה דופי במשפחותיהם
במציאות זו, הזיכרון הקולקטיבי של השואה חדל מלהיות אתוס מחייב והופך לכלי רטורי מנותק מהסמליות שלו ואף פועל כנגד משמעותו המקורית. כשמדינה שקמה מן האפר מתנתקת מן הערכים שעליהם הושתתה, היא עלולה להפוך לא רק חלולה, אלא מסוכנת לעצמה.
פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוקדושת החיים, סולידריות יהודית אחריות ריבונית.
שלום של אמיצים, קורבנות שלום,
רגישות ונחישות
דמוקרטיה מהותית ,
הלוואי פרופ' תראה ותשמע את שנאת האוייב שלך אליך ואליי (בדם ואש וכו')
הלוואי והיית מבחין בין סכנה ממשית לקיום שלנו לבין חרדות מפני העם שלך שמבחינתך איבד אמות מידה של מוסר
(עמדי? רחל מאופקים? אני השולחת את ילדי להגן על מדינת ישראל שלא יקרה שוב 7/10, מי איבד אמות מידה של מוסר)
איך מוציאים חטופים מידיים מגואלות בדם של בני העם שלך?
כמו ציפור הכלואה בין שיניי זאב
איך נגרום לזאב לפתוח את פיו ?
אולי המילים שלך פרופ' על מוסר סולידריות
אולי זה יגרום לאנשים ציוניים להצטרף לממשלה בלי להזדקק למי שאינו ציוני
(ודואג שלא לומר חרד רק לעצמו)
אולי יצא משהו טוב
מעט סולדריות
דברים נכוחים.
קו השבר עובר בין מי שמקדשים שמירה על ציוויי מוסר בסיסיים, לבין מי שמעוניינים בהתרת כל ערך מוסרי. הטענה של האחרונים מעגנת עצמה בהכרח שבהשמדת האוייב (מעשה הכרחי לכל הדעות להוציא שוליים אידיאולוגיים) אבל למעשה תומכת ומעודדת הסרת כל מעצור מוסרי וחוקי בכל תחום ובכל עניין שהוא, מה שמתבטא בראש ובראשונה בנכונות ואף בתשוקה הגלוייה להפקיר את החטופים לגורלם ולייחל למותם, והפקרת נפגעי הרכוש במלחמה לגורלם.
הערה אחת – מדובר בפוליטיזציה של המוסר, לא דה-פוליטיזציה שלו.