בס"ד

"לא יחד ילחמו בכם, כי אם בערים בצורות וחומות נשגבות. הן גדול עז נפשם; תדמה בנפשך כי עצומים הם; אך לבותם נפרדים, כי אין בהם תבונה"(סורה 59, יד, הקוראן).

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כך מעודד מוחמד את לוחמיו שחוששים לצאת מול היהודים. הם נדמים לכם עזים הוא אומר, אבל לבם נפרד. "לא יחד ילחמו בכם".

הסרטון של אביתר דוד כורה לעצמו קבר, שבוי ומורעב בידי מפלצות האדם, לא הפסיק לרוץ לי בראש. מפלצות האדם העתיקו במכוון מהמראות שצרובים בתודעה היהודית שלנו, מראות יהודים כורים לעצמם קבר מול נשקיהם השלופים של הנאצים ואז יורים בהם, מראות שגם אביתר דוד ודאי מכיר משיעורי ההיסטוריה. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו ומה הוא עובר בידיהם האכזריות.

הסרטון של אביתר כורה לעצמו קבר, שבוי ומורעב בידי מפלצות האדם, לא הפסיק לרוץ לי בראש. הם העתיקו במכוון מהמראות שצרובים בתודעה היהודית שלנו, יהודים כורים לעצמם קבר מול נשקים שלופים של הנאצים

ט' באב.

ערב חורבן בית שני –

24 כתות שונות היו פה. מחלוקת היא גאוות העם היהודי בתלמוד, אבל יכולת הניתוח והחוכמה תורגמה לחרבות שלופות והגיוון הפך לנשק השמדה עצמי. קיטוב ואיבה עצומים שררו בין הכתות נוכח חילוקי דעות בתפיסה דתית, מעמדות שונים ומוצא ושושלות. לא סיפור עממי על קמצא ובר קמצא… לא. קרבות בין צבאות. יהודים. נשפך דם בכמויות ובוצעו מעשי אכזריות שלא ייאמנו.

סיפור ארוך, אבל בקצרה, יוחנן מגוש חלב, מנהיג הקנאים בגליל, האשים את הממשלה המתונה בירושלים בנפילת הגליל. לכן עלה מהגליל עם אנשיו לירושלים, התבצר בבית המקדש, והצטרף למנהיג הקנאים בירושלים אלעזר בן שמעון.

כדי להפיל את הממשלה המתונה, קרא יוחנן לאנשי אדום שיצטרפו אליו. הוא גם הואיל ופתח להם את השערים לירושלים ו-20,000 אדומים פלשו פנימה בלי בעיות וטבחו במתונים, ואז יוחנן מגוש חלב השתלט על ירושלים.

בזמן הזה, מחוץ לשערים, צברו כוחות האנשים של שמעון בר גיורא, גם הוא מהקנאים, אבל לא מאלו שמחבבים את יוחנן מגוש חלב. יוחנן גם חטף את אשתו של בר גיורא, ובתגובה בר גיורא רצח באנשיו של יוחנן, ואלו שלא נרצחו, סתם נקצצו ידיהם. יהודי הורג יהודי.

הכוהן הגדול מתתיהו, מנהיג המתונים שנותר בירושלים אחרי שראש הממשלה המתונה, חנן בן חנן (שושלת כוהנים, צדוקים) נרצח, מחליט להכניס לעיר את בר גיורא כדי להילחם ביוחנן. מטובי בחורינו מה שנקרא, אבל אחד מול השני (צדוקים, קנאים, פרושים, אשכנזים, ספרדים, ימניים, שמאלנים, ביביסטים, קפלניסטים).

ערב חורבן בית שני – 24 כתות שונות היו פה. מחלוקת היא גאוות העם היהודי בתלמוד, אך יכולת הניתוח והחוכמה תורגמו לחרבות שלופות והגיוון הפך לנשק השמדה עצמי. נשפך דם רב, באכזריות שלא תיאמן

קולו של רום ברסלבסקי בקע מהרדיו שלי בשעה 20:00 בערב בצאת ט' באב. הכאב בקול שלו, השבר, חוסר האונים המוחלט. "שברו לי את הילד" אמרה אמא שלו ומול הזעקה של ההורים לא יכול הורה אחד בארץ להישאר אדיש.

האמירות של חברי ממשלה על כך שאין סיבה לצפות בסרטונים מקוממות מאוד, כי בעצם האמירה יש התנערות  מעוצמת האחריות שנובעת מהתפקיד שלהם.

לאדם מן הישוב יש יכולת לבחור אם לצפות בסרטונים או לא לפי מצבו הנפשי, תחושותיו וכו'. אבל מי שנמצא בצמתי ההחלטה, מי שנושא עליו עול כבד כזה, לא יכול להניף יד בהצבעה בלי שהבין את מלוא המחיר של ההחלטה שלו.

אתה חושש מהמחיר הנפשי שתשלם אם תצפה? אדרבה. עכשיו תחשוב על המחיר שנגבה מההורים שלו, על תחושות המשפחה המורחבת, שלא לדבר על  חיילים שרואים את זה ולא יכולים שלא לדמיין את עצמם בסיטואציה דומה לו היו נופלים בשבי בעת הלחימה בעזה. בראש ובראשונה החטופים שלנו עצמם שבידיהם. עכשיו, אחרי שראית הכל, לך תצביע לפי מיטב מצפונך. אולי לא נסכים, אבל לפחות יהיו מולך הנתונים כולם וההחלטה תתקבל משם.

אמירות מקוממות מהסוג הזה מגבירות את השסע כי ברגעים עדינים ופצועים כאלו חייבים לקחת במשנה תוקף אחריות על כל מילה. כל מילה. דעות שונות כן, מחלוקת עניינית בוודאי, אבל אמירה שעלולה לפגוע ולשדר חוסר אמפטיה לכאב האחר – אסור לה שתאמר.

אתה חושש מהמחיר הנפשי שתשלם אם תצפה? אדרבה. עכשיו תחשוב על המחיר שנגבה מהוריו, ממשפחתו המורחבת, מחיילים שצופים בזה ולא יכולים שלא לדמיין עצמם בסיטואציה דומה לו נפלו בשבי בלחימה

ובזמן הזה בימי בית שני, בעוד הקבוצות היהודיות מתכתשות, המצביא הרומי אספסיאנוס, אביו של טיטוס, שהגיע לדכא את המרד – התחיל בכלל (מי זכר?) נגד הרומאים בדרישה לעצמאות יהודית – מחליט לחכות מחוץ לחומות ירושלים. יועציו מציעים להיכנס לירושלים אבל אספסיאנוס אומר: לא, אם ניכנס עכשיו כשהיהודים רק התחילו במלחמה ביניהם, הם עוד עלולים להתאחד נגדנו.

בואו נחכה, הוא אומר, ניתן לשבר להעמיק, ורק אז, כשהשנאה כבר תמנע איחוד, רק אז ניכנס. לא להאמין. קרא אותנו בדיוק.

אומר ועושה. ובינתיים, אלעזר בן שמעון (מנהיג הקנאים הירושלמי כזכור) עושה מחווה למתפללים בהר הבית בפסח, ואז יוחנן משתלט עם החמושים שלו על כל ההר, אלעזר בן שמעון נדחק לחצר הפנימית של בית המקדש, והכוחות של שמעון בר גיורא שולטים בשאר חלקי ירושלים.

הביטוי "אסור להגיע לשריפת אסמים" הפך שגור, אבל ספק אם הפנמנו מה באמת קרה. איך הועלו באש מחסני המזון שנועדו לשמור על אנשי ירושלים לשנים מול המצור הרומי ויצרו רעב איום ובעקבותיו הכרעה.

ולדעת את כל זה אחרי שצופים בתמונות קורעות הלב של אביתר דוד ושל רום ברסלבסקי ולהמשיך ככה לקרוע אחד בבשר השני?

לקרוא לאחדות כסיסמה לא יועיל. אז מה כן? בחודשים האחרונים צפיתי באל ע'רבייה ובאל ג'זירה. גם בלי להבין הכל, לזהות את הצרחות וההאשמות בכנסת זיהיתי. זה היה נורא.

בדיוק כמו שהנחה אותם מוחמד "לא ילחמו יחד".

הביטוי "אסור להגיע לשריפת אסמים" הפך שגור, אך ספק אם הפנמנו מה באמת קרה. איך הועלו באש מחסני המזון שנועדו לשמור על אנשי ירושלים לשנים מול המצור הרומי ויצרו רעב איום ובעקבותיו הכרעה

חייבים למצוא מרחב משותף וממנו לפעול. לחזור לדבר עניינית. יש ערכים שעליהם כולם מסכימים. יש לחזור למצוא אותם. יש לציין אותם בתחילת כל שיח.

אחד הילדים שאל אותי: אם אומרים שההיסטוריה חוזרת, איך אנחנו לא לומדים ממנה? שאלה טובה.

גם בתקשורת, גם בפוסטים האישיים שלנו, גם בוויכוחים ובתגובות – המשימה שלנו היא לנסות לחזור לשיח ענייני, של עובדות, לקיים מחלוקת ולחיות איתה. לא להיהרג בה ולא להרוג בה אחד את השני.

"לא יחד ילחמו בכם". כשעל הפרק שאלה שעומדת לטלטל את החברה הישראלית אודות כיבוש עזה כן או לא – שיח ענייני ופנימי הוא החובה שלנו ולא השמצות שיקרעו אותנו עוד. החטופים שלנו עוברים ימים של אימה נוראה וסבל. אין לנו זכות לשבת כאן ולקרוע אחד לשני את הבשר.

שיחזרו אלינו בע"ה במהרה כולם עכשיו.

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.