אחרי שהפעלתי את קסמיי האישיים והתחנפתי קשות לבעל העניין, הוא צלצל אליי בתחילת השבוע ואמר לי כי עלה בידו להשיג בקבוקי "ירדן" קברנה סוביניון 85' ספורים לשימוש אישי. אני לא רוצה להפריז בתיאור נימת קולו ובחגיגיות ששרתה על השיחה הקצרה, אבל היא הזכירה לי את ד"ר רבינוביץ' יוצא מחדר הלידה ומודיע לי כי אשתי ילדה בן.

"מזל טוב, אתה חובק סוביניון", הודיע לי חברי מיינות הגולן. "בוא לא נדבר על המחיר", הוסיף בטקט, כדי לא לפגום בשמחה, "אבל נוכל להגיע להסדר בתשלומים עם ריבית נוחה".

אני מסוג האזרחים הקופצים מאושר כאשר הכספומט נותן לי כסף בלי פתקית, ולכן העדפתי לא להתעמק בהיבט הכספי. אני יודע פחות או יותר כמה זה אמור לעלות. גונב לאוזני כי בקבוק קברנה 85' של "ירדן" השיג בשוק 200 שקל ויותר.

האחראי דג מחבית הפלסטיק הירוקה מלפפון זקור ונוקשה והיטה את אוזנו לצליל החריקה הפריך שעלה מפי. התמוגגנו. קניתי קופסת פלסטיק בגודל של צידנית

השבוע עצרתי בחנות הירקות שלי בדרכי הביתה כדי לערוך את הקניות השבועיות. האחראי על החנות ליווה אותי במסלול הפירות והירקות. יחד לחצנו על קלמנטינות, קילפנו תפוזים, הרחנו תבלינים טריים ודיברנו בשבחה של הביצה האורגנית עם הצהוב־כתום. בדרך למעדנייה הוא אחז במרפקי כממתיק סוד ואמר: "עכשיו הפתעה, מלפפונים חמוצים מעשה בית".

כל הקיץ השתוללה בארץ טרגדיה גדולה של מלפפוני חממות, אותם גלילים חלולים חסרי תוכן וחוט שדרה שבימי קדם היו מכינים מהם חלילי רועים. אף אחד מידידי המחמיצים, לא ניסה להחמיץ מלפפונים; אם החמצת את הרגע המדויק שבו הגיעו לפרקם, היית קונה סמרטוטים נבולים ותפלים.

בציר ענבי קברנה סוביניון בארגנטינה, 14 במרץ 2023 (צילום: Andres Larrovere / AFP)

האחראי דג מחבית הפלסטיק הירוקה מלפפון זקור ונוקשה והיטה את אוזנו לצליל החריקה הפריך שעלה מפי. התמוגגנו. קניתי קופסת פלסטיק בגודל של צידנית, עם מים כמובן, אורגנו וזעתר טריים (דאווין הסלט החדש שלי) וניהלנו שיחה נוקבת בדבר הריחן.

ראה, אמרתי לו, מוודא שהוא רושם כל מילה, לפני שנתיים לא היה לנו ריחן טרי. קמו כמה בעלי מדורי אוכל וייבבו "ריחן, ריחן", ומייד נמצא מגדל בעל יוזמה שהחל מטפטף לשוק ריחן טרי ונהדר בטעמו, עם עלים קטיפתיים ורכים הראויים לסלט ולרטבים שונים. במדינה מסודרת היה הריחן נכנס למחזור הדם הלאומי בעצם הימצאו על המדפים.

אם הם ימכרו לך סחורה טובה שתעשה לה נפשות, הם יצטרכו להתחייב לרצף של איכות ולקביעות, שזה בדיוק מה שמפחיד אותם. הם מעדיפים לא למכור מאשר לעמוד בביקוש

במשך השנים הוא היה אמור לצבור לעצמו ידידים רבים, כך הרי מקימים מדינה. מה אתה מקטר? אמר לי האחראי והרים שקית ניילון דחוסה של ריחן טרי, הינה! ובכן, גערתי בו, במסגרת מאמציך לשפר את המצב, הוספת לחנות מגוון גדול של תבלינים טריים, וזה נהדר, אבל באותה הזדמנות החלפת חקלאי, ומכיוון שלריחן יש כמה סוגים, מה שיש לנו כעת זה ריחן גס יותר, שעליו קשים, מקצתם סגולים ומרים, וטעמו דומה יותר לאניס. הוא לא יצלח למתכונים שזעזעו את העולם.

חוץ מזה (הייתי בשוונג), בשבוע שעבר היו ביצים אורגניות מבארותיים, והשבוע יש ביצי תנובה מגבעתיים. שום דבר לא שורד כאן יותר משבוע, וזה מייאש ממש, שלא לומר מדכא, שעם כל הדיבורים על כמה התקדמנו בחיים ואיזו תוצרת חקלאית ואוכל נהדר יש לנו, ברגע שאתה יוצר תלות במוצר שעושה לך טוב, שורף המושבניק את החממות ומחסל את הלול.

פועלים תאילנדים אורזים עלי בזיליקום ביישוב נעמה, סמוך ליריחו, 25 במרץ 2014 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

"אתה צודק", ענה לי האחראי, צעיר שיגיע רחוק כי אכפת לו, "אבל אי אפשר לסמוך על החבורה האורגנית הזו. שבוע אחד מגיע המחלק, שבוע שני לא. מצאתי חברת הפצה של מוצרים אורגניים, דיברתי איתם בטלפון, והם אינם מוכנים לבוא ולדבר איתי על הפצה. איך אתה מסביר את זה?"  

אלמנטרי, עניתי לו. הם לא רוצים למכור את הסחורה שלהם.

"אני לא מבין", אמר.

זה נורא פשוט, עזרתי לו, אם הם ימכרו לך סחורה טובה שתעשה לה נפשות, הם יצטרכו להתחייב לרצף של איכות ולקביעות, שזה בדיוק מה שמפחיד אותם. הם מעדיפים לא למכור ולהתחסל ולהודיע לרואה החשבון על פשיטת רגל מאשר לעמוד בביקוש.

"זה נורא", אמר האחראי.

למרות הדיבורים הנמרצים על רנסאנס האוכל בישראל, על כל המוצרים, המסעדות והיינות החדשים העומדים לרשותנו, האמת היא שהכיבוש הזה משאיר אחריו כיסים שלא טוהרו

זה לא נעים, אמרתי, אבל זה דומה לאותו ייבואן של נעלי ספורט שהוסיף למשלוח שלו מכל של מייפל סירופ מוורמונט שהעלה ריר על שפתי המבינים. אחרי חודש אין ורמונט, ואין בטיח, והצרכן המאוכזב לא מבין מה קרה. הצרכן לא יודע שלייבואן פשוט נשארו 20 מ"ק פנויים במכולה.

בתחנה השלישית היה נורא נחמד. היו סוגים שונים של חסה (חסה משוננת, חסה אדומה משני סוגים, חסה חמאה), היו ביצים אורגניות מבארותיים והיו, כמובן, מלפפונים חמוצים מעשה בית. אותה חבית כחולה עצמה, מלאה עד אפס מקום, שמלפפונים חמוצים קשיחים שייטו בה כמו דגי גופי עליזים. מייד דגו עבורי דוגמה, וגם פה עמדתי ולעסתי בשקיקה, וכולם האזינו. קניתי שני קילו, שיהיה בבית.

שורשי ג'ינג'ר מוצגים ביריד הסחר "Fruit Logistica" בברלין, 8 בפברואר 2017 (צילום: Tobias SCHWARZ / AFP)

בתור לקופה ראיתי קופסת פלסטיק, ובה שורשים בולבוסיים שנראו באופן חשוד כמו ג'ינג'ר טרי, אבל חצי שנה לא היה ג'ינג'ר טרי בארץ, וזרקנו את כל מתכוני הג'ינג'ר שהיו לנו כי אנחנו שונאים שמהתלים בנו.

המוכרת, שהבחינה בפזילה שלי, נדה בראשה כמו אחות חדר לידה, וברגע שנגעתי בג'ינג'ר, היא נקבה במחיר: תשעה שקלים ל־100 גרם. לרוב אני לא מתלונן על מחירים, אבל ממש לא בא לי לשלם 20 שקל על שתי חתיכות. לא עניין אותי אם הבריחו אותם תחת אפה של המחתרת הטמילית בהולנד.

טבח צעיר במקום עם מסורת של איכות, צרפת למשל, לא ירים את האף מכיור הכלים המלוכלכים במשך שנתיים לפחות. לעיתון הוא יגיע אחרי שיפתח מסעדה מדהימה משלו ויזכה באהדת הסועדים, או בכוכב או שניים

בבית גיליתי כי שני המקומונים התל־אביביים פרסמו כתבות על טבחים תל־אביבים אופנתיים, על סכסוכי הדמים ביניהם ועל הדברים הנהדרים שיבשלו עבורנו. אבל האמת הקולינרית העצובה בצבצה מבעד למילים. למרות הדיבורים הנמרצים על רנסאנס האוכל בישראל, על כל המוצרים, המסעדות והיינות החדשים העומדים לרשותנו, האמת היא שהכיבוש הזה משאיר אחריו כיסים רבים שלא טוהרו. 

אנחנו רצים לרוחב, מכשילים את עצמנו, מונעים על ידי שכנוע פנימי עמוק כי הכול נהדר, אבל פריצות דרך גדולות לא היו כאן לאחרונה; והביצה האורגנית האחרונה במקרר היא הביצה האורגנית האחרונה. נקודה.

ערימות כלים הממתינים לשטיפה. אילוסטרציה (צילום: Konev Timur/iStock)

טבח צעיר במקום עם מסורת של איכות, צרפת למשל, לא ירים את האף מכיור הכלים המלוכלכים במשך שנתיים לפחות. לעיתון הוא יגיע אחרי שיפתח מסעדה מדהימה משלו ויזכה באהדת הסועדים, או בכוכב או שניים. לא יצלמו אותו לפני גיל 30 ולא ישאלו לדעתו על אוכל והחיים לפני גיל 35.

לא הצלחתי להבין מכתבות יום שישי האם אנחנו אמורים לרוץ אל המסעדות הצעירות ולקנות כרטיסים טובים בשורה הראשונה כדי לראות את הטבחים הולכים מכות, או לטעום את האוכל.

כיצר קורה שבכור הפרנקופילי הנחות הזה אין קרואסון אחד הראוי לשמו? כיצד קורה שבעלי בתי קפה קוראים לגושי הבצק הכבדים והיבשים שלהם קרואסונים ולנוזל השחור הדליל אספרסו?

לא הבנתי מה היחס בין היומרה והשאפתנות האישית לבין הטעם, והאם מי שהיה עוזר טבח של טבח צעיר שלושה חודשים בלבד, הופר אוטומטית לגאון, מכיוון שנוצר מצב שבו הוא מעדיף לעבור למסעדה חדשה מאשר להילחם על שלו בישנה.

כיצד זה קורה שבעיר כמו תל אביב אי אפשר לקנות בייגל אמריקאי הגון, כבד משקל, בצקני ובעל טעמים שונים? מהו התירוץ של יבואני פירות הים הטריים מיפו, שלפני שנה הבהבו כמו מגדלור של תקווה וייבאו אויסטרים טריים – והשנה כלום?

קוראסון טרי במאפייה מקומית במילאנו, איטליה, 15 בדצמבר 2017 (צילום: יהב גמליאל/פלאש90)

כיצר קורה שבכור הפרנקופילי הנחות הזה אין קרואסון אחד הראוי לשמו? כיצד קורה שבעלי בתי קפה קוראים לגושי הבצק הכבדים והיבשים שלהם קרואסונים ולנוזל השחור הדליל אספרסו? 

במקום שפתחו את "גרגנטוא" החדשה, נלחמה במשך שנתיים מסעדת "טלה" הטובה על קיומה; אבל את מי מעניינת מפלתו של מסעדן, כאשר תור הטבחים החדשים מול מערכות העיתונים הולך וגדל. ומדוע לא הספיד אף אחד את סגירתה של "פירושקי", המסעדה הרוסית ש־20 שנה הזמינה את לקוחותיה לארוחות חינם בימי ההולדת שלהם?

האוכל הישראלי דומה לקולנוע הישראלי: כולם פותחים וחונכים ומביאים טבחים צעירים, אבל אין מה לאכול

מדוע לא ציין אף אחד מבעלי הטורים המיומנים כל כך את סגירתה של "טנדור אקספרס", החטיפייה ההודית ברחוב דיזנגוף? מדוע אנחנו אמורים לקרוא עד זרא על עלילות פתיחתה של "טנדורי" החדשה בהרצליה פיתוח ואף מילה על מסערה שנפלה מן המפה 

למרות יחסי הציבור האגרסיביים (שמות היזמים הצעירים, צילומיהם המופיעים בעיתון ואנשי הבוהמה התומכים בהם), מאחורי חלון הראווה הנוצץ והמפואר, החנות ריקה. מאז הגל האיטלקי לא יצאנו לכיוונים חדשים.

מלצר במסעדה. אילוסטרציה (צילום: משה שי/פלאש90)

אוכל הודי תמיד היה לנו, אף שהיה צורך בדחיפה חזקה מצד "טנדורי". בקצב הזה עוד יקום לובי של בעלי עניין שידרשו קרן מענקים לפתיחת מסערות איכות. כי האוכל הישראלי דומה לקולנוע הישראלי: כולם פותחים וחונכים ומביאים טבחים צעירים, אבל אין מה לאכול.

זה ודאי קשור לחוגים שבהם אני מסתובב, אבל נדמה לי שנושא השיחה הדומיננטי ביותר בחיי לאחרונה הוא איפה נצא לאכול. חברים מצלצלים אליי, אני מצלצל לחברים, ובתום התייעצויות מייגעות אנחנו נשארים ביד עם שתיים–שלוש מסעדות. לבסוף אנחנו אוכלים בבית.

אבל לך תבנה ארוחה כאשר לעולם אינך יודע אם המוצרלה של "גד" הגיעה לחנות, איזה ריחן טרי יהיה שם, מה עלה בגורלן של החסות, ואם יצליח צוללן איטלקי נושא פרמזן לפרוץ את ההסגר הימי

אבל לך תבנה ארוחה כאשר לעולם אינך יודע אם המוצרלה של "גד" הגיעה לחנות, איזה ריחן טרי יהיה שם, מה עלה בגורלן של החסות, ואם יצליח צוללן איטלקי נושא פרמזן לפרוץ את ההסגר הימי.

נדמה שנתקענו עמוק באגף האוכל הקפוא ומוצרי החלב נטולי השומנים, הכולסטרול והטעם. אפילו גבינה נטולת גבינה יש לנו, שזה עניין בריאותי מגונה במיוחד במדינה המציעה לאזרחיה אפיקי התאבדות כה רבים.

"טבע דומם עם גבינה" של הצייר ההולנדי פלוריס ואן דייק (צילום: AP Photo/Kin Cheung)

הכול דל ורזה ונטול ואפסי; פירמידות גבוהות של מוצרי חלב הניצבות על כרעי תרנגולת, עדות לשאיפתנו העזה להישאר בחיים. לך תסביר שבתערוכת המזון האחרונה בגרמניה נעלמו מוצרי החלב דלי השומן. כמו הבינו באירופה החדשה כי עדיפה גרמניה מאוחדת ובטוחה על פני גבינה כחושה. הצרפתים ייצאו למלחמה אם לא יאכלו את הרוקפור והקממבר שלהם.

בשבת בא לי בייגל טרי עם סלמון מעושן, מלפפונים חמוצים טובים וגבינת שמנת. לך תמצא את כל אלה בשבת. שבת הוא יום מנוחה, לא תענית, ובייגל אוכלים טרי מתנור הקיטור ולא מרוכך במיקרוגל.

בשבת בא לי בייגל טרי עם סלמון מעושן, מלפפונים חמוצים טובים וגבינת שמנת. לך תמצא את כל אלה בשבת. שבת הוא יום מנוחה, לא תענית, ובייגל אוכלים טרי מתנור הקיטור ולא מרוכך במיקרוגל

אני רוצה לשתות יין אדום במחיר שאינו שווה למחיר נעלי הילדים לחורף, ועבור ג'ינג'ר אני רוצה לשלם כמו בחו"ל: שני דולרים לקילו.

אני רוצה לקנות ביצים טריות ולא להרוג עבורן, ושלא ירמו אותי בעיתון ויכתבו כי הטבח הצעיר ז'אן פרנסואה מאטיס נתן לכתבת לגעת בגבו של דג סלמון טרי. מאמי, אין ולא היה לנו, סלמון טרי.

דגי סלמון במפלי ברוקס, אלסקה. 9 ביולי 2013 (צילום: דורון הורוביץ/פלאש90)

אני מבטיח לאכול ב"גרגנטוא" אבל אני רוצה התחייבות בכתב כי בעוד חצי שנה לא אגרר עד יפו כדי לגלות מנעול פלדה גדול על הדלת.

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1991.