ביום אוגוסט לוהט, ראשון, ה-17.8.25, 681 יום למניין טבח השבעה באוקטובר, 4% מאזרחי המדינה טרחו ובאו להפגין בעד שחרור החטופים והפסקת המלחמה.

תכף נדון במספרים ומשמעותם, אבל לפני כן כמה הערות.

יום העצירה תוכנן והובל על ידי משפחות החטופים ומשפחות שכולות. לא לקחו בו חלק ההסתדרות וראשי התעשיינים. ארגוני המחאה תמכו, אך לא התייצבו בחזית ולא נרתמו בקמפיין תקשורתי מאסיבי, וגם לא בארגון הסעות. האופוזיציה או מה שמכונה כך נעדרה לחלוטין.

את יום העצירה הובילו משפחות החטופים ומשפחות שכולות. לא השתתפו ההסתדרות וראשי התעשיינים. ארגוני המחאה לא התייצבו בחזית ולא נרתמו בקמפיין או בארגון הסעות. מי שמכונה אופוזיציה נעדרה לחלוטין

הממשלה מילאה את חלקה הקבוע – התקרבנות, שקרים ואיומים. היום נפתח בהצהרה פבלובית של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו שמלמל את התפילה הארמית המוכרת – הפגנות מרחיקות את שחרור החטופים ומחזקות את חמאס.

עד 10 בבוקר פרסמו חברי הקואליציה הודעות על כך שיום המחאה נכשל או לחליפין ממית אסון על המדינה. "הקמפיין ברוך השם לא מתרומם", הודה השר בצלאל סמוטריץ' לבורא עולם. השרה לקידום אדמה חרוכה, מירי רגב, הקדימה וצייצה על פגיעה בתשתיות, עוד בטרם החלו האירועים המרכזיים, אולי בגלל הפרשי השעות; היא עובדת לפי שעון החוף המערבי מטעמי נוחות. החשוד באונס חנוך מילביצקי התלונן על "פרעות תמיכה בחמאס", "כל קריאה שלהם לעצירת הלחימה היא עוד מנה של חמצן במנהרות" ייבב השר עמיחי אליהו, שלרוב מעדיף תחמושת גרעינית. "מעולם לא חבו חמאסניקים רבים כל כך למעטים כל כך", ניסה את כוחו בחריזה ח"כ אריאל קלנר, ושר החינוך יואב קיש רקד על אם שכולה לצלילי "אין לך ארץ אחרת" בדציבלים שמצדיקים קריאה למשטרה.

דווקא היו שוטרים במקום, אבל מהפלוגה שאחראית על אבטחת שחיתות שלטונית. רגב הפסיקה את תנועת הרכבות לתל אביב. נתניהו והרמטכ"ל אייל זמיר ארגנו שיגור חות'י אחר הצהריים. ועוד כהנה וכהנה מחבורת השוטים. אם כל הארסנל העבש הזה הרתיע את המוחים, צריך לייחס להתנגדות תמיכה אפילו רחבה יותר ממה שבא לידי ביטוי.

עוד עניין שבלט במהלך היום ובהפגנת הערב הוא החרפת התיעוב לנתניהו בקרב המפגינים.

לפני כ-7 שנים עברתי התקף טורט בשעה שהמאור הגדול הצהיר ג'יבריש כלשהו בפריים טיים. לאחריו נרשם לי להימנע מכל מפגש קולי או חזותי אתו. ליתר ביטחון אני מסתובבת עם שלט אוניברסלי בתיק ונעל חירום, במיוחד כשאני מגיעה למוסדות רפואיים ולמוסך. מאז המחלה התפשטה. שנים לא פגשתי אנשים שאשכרה צפו בנתניהו. האגדה מספרת שבגדרה יש אחד; איזה בלגניסט שלא מצא את השלט ולבסוף נאלץ לעבור דירה.

את קריאות הבוז בהפגנות כששמו מוזכר כולם מכירים. בהפגנה בראשון אנשים צרחו איחולים חריפים בסאונד של קולות לא רצוניים שנפלטים מאנשים מעונים. מי שרגיל לנאצות הביביסטיות אולי לא מתרשם. האוזן המוזיקלית שלי מכירה בגבולות הטקסט השמאלני, אבל מבחינה בשינוי גוון הצליל. הייתה שם עליית מדרגה ברמת התיעוב, וגם ככה אנחנו גבוה מאוד. האיש ומשפחתו שנואים ברמות אפיות; ומרמה מסוימת צריך לקחת את זה בחשבון, ולא משיקולי אבטחה.

בהפגנה אנשים צרחו איחולים חריפים בסאונד שנפלט מאנשים מעונים. מי שרגיל לנאצות הביביסטיות אולי לא מתרשם, אבל האוזן שלי מכירה בגבולות הטקסט השמאלני, והייתה שם עליית מדרגה ברמת התיעוב

באשר למספרים:

400 אלף מ-10 מיליון תושבי המדינה זה 4% אחוז. יותר ממה שלימדו אותנו בסמסטר של ההפיכה המשטרית שדרוש כדי להפיל שלטון דורסני. אז דיברו על 3.5%. בישראל זה לא עבד כי סיבות, אבל יש מספר מסוים, שאי אפשר להתעלם מהמשמעויות הפרקטיות שהוא מבטא.

הסאבטקסט של הפגנת ה-400 אלף גרסה 0.2 הוא, שהעם לא ילך לעזה. לא להיהרג ולא להתיישב. לצערי אני לא יכולה להגיד באותה ודאות שגם לא להרוג. המספרים אומרים שאין לממשלה די כוח אדם צבאי כדי לכבוש ולהחזיק את עזה.

לא כשכל מה שיש להם במחסן, כולל זקנים וטף, חרדים וערבים זה 10 מיליון; וכוח הסדיר והמילואים במצב פג תוקף. מספר משמעותי מאתנו יעזבו את הארץ לפני שאנשים בגילאי 14 עד 70 יאיישו מיליציות לשירות לא מוגבל בזמן. את רוסיה עזבו מיליון גברים בתחילת המלחמה עם אוקראינה. כאן העם יצא באישון לילה – מי למסע במדבר ומי לרילוקיישן. 

אין יותר את מי לשלוח לחזית. זאת אחת הבעיות של מדינות קטנות וחכמות. אין מספיק בשר. בעיה גם של מדינות טיפשות ונחשלות, אם במקרה הממשלה בונה על משאב הבורות. לא עניין של מוטיבציה. לא כש-4% מגיעים בערב אחד לכיכר החטופים.

הממשלה יכולה להחליט מה שבא לה, ממשלת האינפנטילים שיכורי הכוח מאמינים שלהחלטות שלהם יש תוקף מבצעי בגיבוי רוח אלוהית. הנתונים לא מעניינים אותם, אין להם יכולת לחבר נקודות ולהבין מה המשמעות שלהן על הקרקע. מגפיים על האדמה Vs טרילילי וטרלהלה.

הסאבטקסט של הפגנת ה-400 אלף הוא שהעם לא ילך לעזה. לא להיהרג ולא להתיישב. לצערי אני לא יכולה להגיד באותה ודאות שגם לא להרוג. המספרים אומרים שאין לממשלה די כוח אדם צבאי כדי לכבוש ולהחזיק את עזה

אין היתכנות  ל"חיסול חמאס". אי אפשר טכנית לעשות טרנספר, מרצון או שלא מרצון ל-2.5 מיליון אנשים, וגם אי אפשר להרוג את כולם. לא תיאורטית ולא פיזית, ולא שלא ניסינו. מה שאומר, שהנדבך הראשון להקמת התנחלות בעזה לא קיים וחראם על כל הכיבושים החוזרים ונשנים ועל החרבת המדינה והבית היהודי על הדרך. וזה עוד לפני שדיברנו על מי ירצה לגור בסביוני באבי יאר.

אני לא מגלה את אמריקה ולא מגלה לאמריקה, את מה שעל פניו מבינים מיליונים בארץ ובעולם. אומרים את זה כבר חודשים. תכף שנים. ברור לפנסיונרים ולתיכוניסטים, ברור לעולם הערבי, ברור לכוחות הביטחון (לא לכם, עופר וינטר וברק חירם).

הסיפור הוא אלו שלא ברור להם. ובאופן פלאי יש ביניהם כאלה עם הגישה הזמינה ביותר למקורות מידע. לכן היה מרגש כל כך לשמוע את קריאות התפעלות מהבית הלבן, עוד לפני שהסתיימה ההפגנה. בין קריאות ה"עכשיו עכשיו", היה נדמה שנשמע גם צליל עמום של אסימון נופל בחדר הסגלגל. בוקר טוב אמריקה. התוכנית ההיא שביבי מכר לכם? פשוט לא יכולה לקרות. It's not gonna  happen.

דונלד טראמפ שונא לוזרים ועוד יותר להיות בקבוצה שלהם. לרגע היה נראה שהוא יעשה את החשבון. שהוא הבין.

בבוקר נתניהו הסביר לטראמפ שיש לו ממשלה יציבה, וזה נכון. אם טראמפ היה שומר על קשב עד סוף המשפט, היה מבין את מה שעוזריו הבינו בהפגנת ליל אמש. הקואליציה יציבה אבל העם לא. העם שאמור לכבוש את מצדה, סליחה, את עזה – לא יציב. מתנדנד וכבר נפל כמה פעמים ושבר חוליות. עם קריסות בקורות המרכזיות. העם הזה לא הולך לעזה.

 וואו. זה היה קרוב הפעם.

בבוקר נתניהו הסביר לטראמפ שיש לו ממשלה יציבה, וזה נכון. אם טראמפ היה שומר על קשב עד סוף המשפט הוא היה מבין שהקואליציה יציבה אבל העם לא. העם שאמור לכבוש את מצדה, סליחה, את עזה – לא יציב

*  *  *

למרבה הצער גם המשפחות המארגנות לא עשו שעורי בית. אחרי שההפגנה שארגנו הוכיחה קבל עם ועולם שהאפשרות היחידה – ריאלית, נומינלית, מוסרית – היא להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה; הם בחרו להפסיק את מומנטום ההתנגדות. וביטלו את המשך המחאה בשבוע הקרוב.

לא משנה.
את כולם עכשיו.
או בשבוע הבא באותה שעה.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. מחברת הרומן – הגברת הראשונה. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב