החזרה לבתי הספר לאחר 40 ימי מלחמה (וביישובי הצפון – 50) אינה חזרה רגילה. זה הרגיש קצת כמו האחד בספטמבר בהתרגשות לקראת המפגש המחודש עם הילדות והילדים ועם הצוותים, אבל היה שונה בתכלית, וגם לא דמה לחזרה משגרת חגים.

זו הייתה חזרה אל תוך שבר – אישי, קהילתי ולאומי, שטרם התאחה. ודווקא בתוך המציאות הזו, מערכת החינוך נדרשת כמעט מייד להתמודד עם הרצף הכי טעון בלוח השנה הישראלי – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.

האתגר החינוכי אינו רק "להעביר תכנים", אלא לדעת להחזיק מרחב רגשי-חברתי מורכב, דעות קיצוניות לכאן ולכאן ושאלות של מוסר.

החזרה ללימודים הייתה חזרה לתוך שבר – אישי, קהילתי ולאומי, שטרם התאחה. ודווקא במציאות זו, מערכת החינוך נדרשת כמעט מייד להתמודד עם הרצף הכי טעון בלוח השנה הישראלי – ימי השואה, הזיכרון והעצמאות

תלמידים ומורים מגיעים עם חוויות טריות של איוּם, חרדה, חוסר יציבות מתמשך בבתים שמתקשים בחלקם לתפקד בתקופה הזו, ואף אובדן. כאשר זיכרון היסטורי פוגש זיכרון אישי, הגבולות מיטשטשים. האם נכון היה להעמיק כעת בעדויות קשות ביום השואה, כשחלק מהנוער מתמודד עם טראומה עכשווית ומחפש רק קרקע יציבה? כיצד לציין את יום הזיכרון, כשיש תלמידים שמכירים שמות ופנים מהחדשות, ואולי אף מסביבתם הקרובה?

האתגר הערכי גם הוא מורכב. ימי הזיכרון בישראל נושאים מטען של זהות, שייכות ומשמעות. אך במציאות של חוסר ודאות מתמשך – ואפשרות מוחשית לעוד "סבב" קרוב – עולה השאלה: איזה מסר אנו מבקשים להעביר? האם להדגיש חוסן לאומי ואחדות, או לאפשר יותר מקום לספק, לפחד ולשבריריות, להיותנו אנשים עם רגשות ולא רובוטים שמשנים פאזה מאפס למאה בשנייה? חינוך לערכים הרי אינו רק הצהרה, אלא גם הכרה בכאב ובמורכבות.

האתגר המעשי הוא אולי הקשה מכולם. מערכת שמתקשה לייצר רצף לימודי, צוותים עייפים ושחוקים משנים של קורונה ומלחמה מתמשכת, עם בני ובנות זוג מגויסים, וכולם נדרשים לתפקוד מלא כאן ועכשיו – אף אם לילדים הפרטיים שלהם אין עדיין מענים ראויים, כפי שקורה למשל למורים שגרים באזורים "כתומים", וילדיהם נדרשים להגיע לבתי"ס באזורים "ירוקים".

גם כך ישנם הורים שעדיין מפחדים לשלוח את ילדיהם חזרה למערכת, הצוותים נדרשים לשמירה על קשר מרחוק, ובכיתות פנימה תלמידים שכן הגיעו מתקשים להתרכז. בתוך כל אלה, צריך לדייק ולתכנן טקסים, שיעורים ופעילויות בעלות משמעות. לעיתים נדמה כי עצם קיומם של ימי הזיכרון במתכונתם הרגילה דורש מאמץ כמעט בלתי אפשרי, ושזה פשוט לא הדבר הנכון כרגע.

תלמידים ומורים מגיעים עם חוויות טריות של איוּם, חרדה, חוסר יציבות מתמשך בבתים שמתקשים בחלקם לתפקד בתקופה הזו, ואף אובדן. כאשר זיכרון היסטורי פוגש זיכרון אישי, הגבולות מיטשטשים

ובכל זאת ולמרות הכול, לא כדאי לוותר על חינוך ערכי ממלכתי-עברי בימים אלה. חיבור ליהדות-ישראלית, לציונות ולדמוקרטיה, מתוך הקשר אחראי ורגיש של רוח התקופה והימים המאתגרים מאוד שחווינו כקולקטיב, נחוץ אולי יותר מתמיד. השאלה איך לתווך זאת כעת.

במקום לשחזר טקסים מוכרים, אפשר לבחור בהתאמות קטנות אך משמעותיות: לקיים טקסים קצרים וממוקדים יותר המותאמים בתכנים לגילים שונים; לשלב מעגלי שיח בכיתות – ולתת מקום מודגש לרגש של כאן ועכשיו המתחבר לעבר; וגם לא להירתע מלאפשר לתלמידים לבחור בעצמם כיצד להשתתף – אולי להנכיח את הימים החשובים הללו דווקא בפעילות אקטיבית ולא בטקס פסיבי, למשל כתיבת שיר או סיפור, יצירה, תנועה או שיתוף אישי. חשוב גם להציע "מרחבי הפוגה" לכל מי שזקוק, ולחזק את צוותי החינוך עצמם – בהכנה מקצועית וברגעים של עיבוד משותף.

בעיקר צריך לשלב בין הזיכרון הלאומי לסיפור האישי והעכשווי, מבלי לכפות נרטיב אחד, כי המשימה החינוכית אינה לקיים את ימי הזיכרון "כרגיל", אלא לקיים אותם נכון לזמן הזה – ברגישות, בגמישות ובכנות. שהרי בתוך מציאות שבירה ולא ודאית, היכולת לעצור, לזכור ולהיות יחד היא עצמה ביטוי עמוק של תקווה.

ולצד כל אלה, חשוב לזכור: לא כולם כבר כאן. ישנם רבים בישראל, בייחוד באזורי הצפון, שעבורם השגרה טרם חזרה, והמלחמה עודנה נוכחת עמוק בחיי היומיום. יש ילדים שעדיין בבתיהם, יש קהילות שסבלו ממש עד זה לא מכבר מירי כמעט בלתי פוסק, אבות ואימהות במילואים, רבים שאצלם הבית לא שלם.

בעיקר צריך לשלב בין הזיכרון הלאומי לסיפור האישי והעכשווי, מבלי לכפות נרטיב אחד, כי המשימה החינוכית אינה לקיים את ימי הזיכרון "כרגיל", אלא לקיים אותם נכון לזמן הזה – ברגישות, בגמישות ובכנות

בתוך הרצון המובן להניח את המלחמה מאחור, האחריות שלנו כחברה להחזיק תודעה משותפת שמכילה לא רק את מי שכבר שבו לשגרה וכעת מתלבטים איך נכון רגשית לקיימה, אלא גם את אלו שעדיין משוועים לה.

ורד גורפינקל היא אשת חינוך. גרה ברמת הגולן, מנהלת "בית חינוך מעלות הגולן" ברמות, בוגרת תכנית מנדל, פעילה בתנועת "הרבעון הרביעי" וחברת המועצה לחינוך ממלכתי-עברי. נשואה לעומר, שמשרת במילואים ברצף מאז 7.10, ואמא לארבעה בנים.