כל אמא היא גיבורה בדרכה.

כשפגשתי את שירה שפירא היא כבר הייתה אמא של גיבור ישראל, ענר שפירא. 

כאמא ללוחם שגם מזדהה ככזו כבר שנתיים וחצי, זה ישב עלי עוד לפני שנפגשנו. כי הרי אף אמא לא רוצה באמת להיות אמא לגיבור ישראל.

נקלענו, שירה ואני, לאירוע בנוכחות נשיא המדינה, והיא אמרה: אני שירה, אמא של גיבור ישראל. וכל החרדות שלי התפוצצו לי בפנים. לא העזרתי לגשת, פשוט כי ידעתי שלא אוכל להחזיק.

נקלענו, שירה שפירא ואני, לאירוע בנוכחות נשיא המדינה, והיא אמרה: אני שירה, אמא של גיבור ישראל. וכל החרדות שלי התפוצצו לי בפנים. לא העזרתי לגשת, פשוט כי ידעתי שלא אוכל להחזיק.

רצה הגורל ובאותו מפגש היה גם האבא שלא עצר את הבן שלו בדרך לרפיח, ומצאתי את עצמי מתפרקת ככה באמצע בית הנשיא ממילא, אבל זה כבר מסיפור אחר. 

כמה שבועות אחר כך, מצאנו את עצמנו יושבות שוב באותו החדר, ושוב מציגות את עצמנו, הפעם בכתב. ניסינו שתינו, לכתוב פסקה הצגה והכרות על עצמנו. או כמו שכתבה פעם יולי נובק, מי את בכלל?

אז אזרתי עוז ושאלתי אותה, שירה, מי את בכלל?

והיא אמרה, אני הרבה דברים.

אני אמא לשבעה ילדים מדהימים. הבכור שלי זה ענר. ואני אשת איש. ואני אדריכלית ומתכננת ערים. וסמנכ"לית במשרד המורשת. ואני לא יודעת מה אני קודם, ואם אני רוצה שמשפט הפתיחה שלי יהיה אני אמא של גיבור ישראל, ענר שפירא. והוסיפה, גם ענר היה הרבה יותר מהשעות האלו במיגונית. הוא היה חיים שלמים של אהבה ומשפחה וחברים ויצירה.  

רצה הגורל, וחודשיים לאחר מכן עמדנו שתינו באמצע פריז, ככה בשקט בצד והקשבנו להקלטה ראשונית של ענר מארח את יהודית רביץ בשיר שכתב. וצחקנו ובכינו והדיסוננס היה גדול מלהכיל.

"אני לא יודעת מה אני קודם, ואם אני רוצה שמשפט הפתיחה שלי יהיה אני אמא של גיבור ישראל, ענר שפירא. והוסיפה, גם ענר היה הרבה יותר מהשעות האלו במיגונית. הוא היה חיים שלמים של אהבה ויצירה" 

והשבוע יצא הקליפ של ענר עם יהודית רביץ.

60 שירים הספיק ענר להקליט ולהשאיר בחייו הקצרים והיצירתיים. ואמא שלו, שלא בחרה להיות גיבורה, ובטח לא אמא לגיבור ישראל (ואיזה גיבור שהוא היה), דואגת, ביחד עם רבים וטובים שהקול שלו ימשיך להישמע. התקליט שייצא יהיה השלישי. והוא יארח אומנים שזכו להיות אורחים של ענר ליצירה.

הקול של ענר, המילים שלו, המסר שלו לעולם, הופכים לנחלת הכלל. והוא הרבה יותר מכמה שעות של גבורה עילאית. הוא חיים שלמים של אהבה, ומשפחה ויצירה. ויהיו ילדים שיזמזמו את השירים, או יותר נכון יקשיבו בפול ווליום עם החבר'ה בלילה על החוף או בנסיעה, פשוט כי הוא פס הקול של החיים.

*  *  *

שנתיים וחצי אני שומעת אותן בהספדים, בפוסטים ברשתות, בלחישות בלילה בקבוצות. לא ביקשנו להיות אמא לגיבור. תנו לנו לחזור ולהיות סתם אימהות לסתם ילדים, חכמים, מוכשרים, מסורים ואמיצים. אבל סתם ילדים.

ואני יודעת שרק במקרה אני ניצבת מהצד הזה של הקהל ולא איתן מעבר לקו. סתם רגע אחד, מקרי, שבו איבדו בן וזכו בתואר אם שכולה, ויכול היה בשנייה להיות שלי. היה לילה אחד, כשטל להט ז"ל נהרג, אחרי חודשים שאני ואמא שלו חלקנו פחדים וסיפורים של אימהות לבנים לוחמים, שהבנתי, ממש ככה בעומק הבטן, לא בראש, שזו פשוט הטלת מטבע אכזרית. ולא ידעתי מה חזק יותר, הלב השבור על החיים שאבדו, או רגשות האשמה על כך שאני מרגישה הקלה שזה לא הילד שלי.  

ואני יודעת שרק במקרה אני ניצבת מהצד הזה של הקהל ולא איתן מעבר לקו. סתם רגע מקרי, בו איבדו בן וזכו בתואר אם שכולה, ויכול היה בשנייה להיות שלי. היה לילה אחד, שהבנתי בעומק הבטן, שזו פשוט הטלת מטבע אכזרית

כי כל אמא היא גיבורה בדרכה, אבל הן הפכו, ברגע מבעית ונורא, לגיבורות על.

אימהות שכולות, אימהות לפצועים בגוף ובנפש. נלחמות כל בוקר לפקוח עיניים ולקחת נשימה. חלקן מוצאות נחמה לרגע, חלקן פחות.

במפגש ההוא, בפריז, יש רגע אחד שתפסתי את שירה בעדשה, צוחקת. וגם השבוע, כשנפגשנו רגע לפני שהשיר יצא, היא הייתה כולה חיים, והתרגשות וכן, אפילו שמחה.

וזו תמונת הניצחון של כולנו.

ד"ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח ומנהלת מכון הדימות בבית החולים מאיר. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל.), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה" וחברה בחוג להנעה מדינית של מפלגת הדמוקרטים.