אחראית הקיימות במוסד ציבורי גדול נשמעה השבוע מתוסכלת במיוחד. במטבח של המוסד מייצרים מדי יום אלפי מנות, ומטיבם של מקומות כאלה, חלק ניכר מהמזון מושלך בסוף היום לפח. במאמץ ממוקד שנעשה בארגון בחודשים האחרונים הצליחו לצמצם משמעותית את מספר המנות שנזרקות, אבל גם אחרי ההתייעלות היקף בזבוז המזון עדיין גדול.

שאלתי אותה אם שקלה להשתמש בשירותי "הום ביוגז" – חברה ישראלית שפיתחה טכנולוגיה שהופכת את שאריות המזון לגז בישול שזורם הישר לכיריים. "הלוואי", אמרה, "זה היה החלום שלי, אבל הם לא עובדים יותר בישראל".

גם אם יש לזה סיבות אובייקטיביות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהפרידה של "הום ביוגז" מהשוק הישראלי היא חלק ממגמה מטרידה: שורה של חברות ישראליות שפיתחו טכנולוגיות סביבתיות מבריקות המאפשרות התנהלות מנותקת רשת (off-grid), נהנות מהצלחה וביקושים גוברים בעולם אבל דווקא בארץ מתקשות לפרוץ. שנאמר, אין נביא ירוק בעירו.

שורה של חברות ישראליות שפיתחו טכנולוגיות סביבתיות מבריקות המאפשרות התנהלות מנותקת רשת (off-grid), נהנות מהצלחה וביקושים גוברים בעולם אבל דווקא בארץ מתקשות לפרוץ

"הום ביוגז" הוקמה בתחילת העשור הקודם על ידי קבוצה של חברים בראשות המנכ"ל אושיק אפרתי. החבורה פיתחה מתקן שקולט שאריות מזון, מבצע עיכול אנאירובי באמצעות חיידקים והופך אותן לגז בישול.

עמיעד לפידות וכיריים הפועלים על ביוגז (צילום: עמיעד לפידות)

הלקוח הראשון היה פעיל הסביבה עמיעד לפידות, כיום אחראי תחום הפסולת ב'אדם, טבע ודין', שהציב את המתקן בחלקת ביתו שביישוב כרם מהר"ל. לימים לפידות הציב גם את מתקן ההום ביוגז הראשון בבניין משותף, בשיכון שבו עבר לגור בטירת הכרמל.

פריצת הדרך הייתה אמורה להיות במעבר לחדרי אוכל בקנה מידה ציבורי-תעשייתי, שמאכילים מאות ואלפי סועדים ביום. לשם כך פיתחו ב"הום ביוגז" מתקן גדול יותר, והמתקנים הוצבו כפיילוט בארבעה מקומות

פריצת הדרך הייתה אמורה להיות במעבר לחדרי אוכל בקנה מידה ציבורי-תעשייתי, שמאכילים מאות ואלפי סועדים ביום. לשם כך פיתחו ב"הום ביוגז" מתקן גדול יותר, והמתקנים הוצבו כפיילוט בארבעה מקומות: חדר האוכל של קיבוץ יגור, בסיס גלילות של צה"ל ושני בתי מלון גדולים שהעדיפו להימנע מפרסום.

על הנייר היו למתקן שלל יתרונות סביבתיים:

• הימנעות משיגור שאריות מזון להטמנה, שם הן תופסות מקום יקר ופולטות כמויות גדולות של גז החממה העוצמתי מתאן;
• שימוש בגז בישול נקי במקום הגז המזהם שמגיע מבתי הזיקוק;
• וביצוע של כל התהליך באתר עצמו, בלי צורך בשינוע של פסולת וגז על פני מאות קילומטרים בכבישים.

והיו כמובן גם יתרונות כלכליים: צמצום התשלומים עבור פינוי והטמנת אשפה והקטנת ההוצאה על רכישת גז בישול.

מתקן העיבוד הביתי של הום ביוגז, בעיצובם של יאיר טלר ואושיק אפרתי (צילום: לינה זלדוביץ')

הפיילוטים יצאו לדרך עם תקוות גדולות, אבל משהו השתבש. "הגענו למוצר יפה, אבל בפועל היינו צריכים להשקיע עוד הרבה כדי לסיים את הפיתוח שלו", אומר המנכ"ל אפרת, "ונקלענו כמו הרבה חברות ישראליות לשנתיים קשות מאוד של מלחמה שבהן קשה מאוד לגייס כספים.

"זה אילץ אותנו להתמקד במוצרים שכבר קיימים ועובדים, היינו צריכים לבחור והעבודה עם חדרי האוכל המוסדיים עדיין לא הייתה כלכלית. באיזשהו שלב הקפאנו את הפרויקטים האלה כדי שהחברה תשרוד"

"זה אילץ אותנו להתמקד במוצרים שכבר קיימים ועובדים, היינו צריכים לבחור והעבודה עם חדרי האוכל המוסדיים עדיין לא הייתה כלכלית. באיזשהו שלב הקפאנו את הפרויקטים האלה כדי שהחברה תשרוד. הבנו שאנחנו צריכים להתמקד במקומות שבהם הפיתוח כבר הגיע להבשלה, שכבר יש ייצור סידרתי ושירות לקוחות ברמה מסחרית, והמקומות האלה הם לא בישראל".

מתברר שהמגזר שבו המתקנים של "הום ביוגז" עפים כמו לחמניות טריות הם חקלאים במדינות מתפתחות כמו קניה, רואנדה וגאנה באפריקה, הודו ונפאל באסיה ומדינות אמריקה הלטינית.

"אלה חקלאים קטנים שבדרך כלל עדיין מבשלים על עץ", אומר אפרת, "יש 3 מיליארד איש בעולם שעדיין מבשלים ככה. כשאנחנו מתקינים להם בחלקה את המערכת שלנו, הם מזינים אותה בשני דליים עם קקי של פרות או זבל של בעלי חיים אחרים וזה נותן להם 5-6 שעות בישול ביום.

מתקן "הום ביוגז" באפריקה (צילום: באדיבות "הום ביוגז")

"יש כבר עשרות אלפי מערכות כאלה. כשהם מבשלים על הגז שלנו הם לא צריכים לנשום את עשן השריפה של העצים – אחד מגורמי התמותה הגדולים באפריקה; מיליוני אנשים בשנה מתים מזה. לנשום את העשן הזה, זה כמו לעשן 400 סיגריות. וזה גם חוסך להם כסף, כי היום בקניה למשל צריך לקנות עצים ופחמים – כבר אין איפה ללקט עצים בטבע".

"כשהם מבשלים על הגז שלנו הם לא צריכים לנשום את עשן השריפה של העצים – אחד מגורמי התמותה הגדולים באפריקה; מיליוני אנשים בשנה מתים מזה. לנשום את העשן הזה, זה כמו לעשן 400 סיגריות"

אפרת מספר שבזכות הכניסה לשוק העולמי של סחר בפחמן, החברה יכולה למכור לחקלאים את המתקנים במחיר מסובסד שהם מסוגלים לעמוד בו: "הצלחנו לקבל אישור שהמערכת מפחיתה פליטת גזי חממה – שזה המתאן שנמנע השחרור שלו באתרי ההטמנה – ופעם בשנה אנחנו מוציאים בקניה תעודות פחמן ומוכרים את הנקודות שצברנו לכל מיני גופים בעולם.

"בזכות הרווח הזה אנחנו יכולים למכור את המערכת לחקלאי בקניה ב-400 דולר לעומת 1,500 באמריקה הלטינית. אחרי קניה חתמנו בגאנה על חוזה גדול עם ממשלת שוויץ שתקנה מאיתנו בחמש השנים הקרובות את קיזוזי הפחמן בכמאה מליון שקל.

"באוקיינוס השקט, המערכות שלנו הגיעו עד איי פיג'י. אנחנו מרגישים שבתחום הזה יש לנו הכי הרבה ערך, ניסיון, והכרה מגופים בינלאומיים".

מתקן "הום ביוגז" באפריקה (צילום: באדיבות "הום ביוגז")

מה עם חקלאים בישראל?
"זה סוג אחר של חקלאים. הייחודיות של המערכות שלנו שהן קטנות, מגיעות בקופסה, לוקח שעתיים להתקין אותן. הן מיועדות לאזורים שהם אוף-גריד, חקלאים שיש להם 4 דונם וכמה פרות בודדות. לחקלאים בישראל יש מאות פרות ומערכות תעשייתיות".

"הייחודיות של המערכות שלנו שהן קטנות, לוקח שעתיים להתקין אותן. הן מיועדות לאזורים שהם אוף-גריד, חקלאים שיש להם 4 דונם וכמה פרות בודדות. לחקלאים בישראל יש מאות פרות ומערכות תעשייתיות"

טכנולוגיות מנותקות רשת – המאפשרות לקיים חיים מודרניים גם בלי חיבור לתשתיות לאומיות מרכזיות – הן הדבר החם בעולם הטכנולוגיה בכלל והטכנולוגיות הירוקות בפרט. טובי המוחות מתמודדים עם האתגר של הספקת חשמל, מים וסניטציה (שירותים וביוב) באזורים מרוחקים ומנותקים.

בשנים האחרונות פותחו בארץ טכנולוגיות מרתקות ליצירת מים מהלחות שבאוויר, מערכות קטנות לאספקת אנרגיה שמורכבות מפאנלים סולאריים עם סוללות אגירה ומתקנים קומפקטיים לטיהור שפכים. וכאמור, "הום ביוגז".

למרבה התסכול, הטכנולוגיות הללו כמעט לא מיושמות בישראל עצמה. זה נובע מכך שמדובר במדינה קטנה עם רמת חיבוריות גבוהה. אבל גם במקומות שבהם הטכנולוגיות הללו יכולות לסייע יש חסמים רבים – כמו היעדר תמריצים ממשלתיים וביורוקרטיות מעיקות.

מתקן "הום ביוגז" באפריקה (צילום: באדיבות "הום ביוגז")

הפיתוח האחרון של "הום ביוגז" הוא "ביו טואלט" – שירותים מקיימים, שהופכים את תוצרי המעיים של האדם לגז בישול. "לא מזמן מכרנו לצבא האמריקאי את המקבץ הראשון של תאי שירותים לבסיסים קטנים שאין להם חיבור לביוב", אומר אפרת, "ובשנתיים האחרונות עשינו פרויקט גדול כזה באל סלבדור, חיברנו 800 בתי ספר.

"במקום שירותי בול קליעה מתקינים אסלה יפה מקרמיקה שמיוצרת בישראל. באל סלבדור מבשלים בבתי הספר את ארוחת הבוקר על הקקי של ארוחת הבוקר של אתמול"

"במקום שירותי בול קליעה מתקינים אסלה יפה מקרמיקה שמיוצרת בישראל. ליד האסלה יש משאבה שמפעילים עם הרגל, נותנים כמה לחיצות והצינור לוקח את הקקי והפיפי אל תוך המערכת שלנו שמעכלת את הפסולת ומייצרת גז בישול. באל סלבדור מבשלים בבתי הספר את ארוחת הבוקר על הקקי של ארוחת הבוקר של אתמול".

אם זה מתאים לצבא האמריקאי אז למה לא לצה"ל?
"לצה"ל זה עדיין לא נכנס כי בארץ יש עדיין מגבלות שקשורות לכל מיני תקנות של משרד הבריאות שקשה מאוד לעבור אותן. הם כנראה מעדיפים שבסיסים של צה"ל בשטחים ובמקומות מרוחקים יזרימו את הביוב שלהם לוואדי הסמוך, יש כנראה מי שחושב שזה יותר בריא".

טכנולוגיות מנותקות רשת – כמו מתקנים ליצירת מים ופאנלים סולאריים עם סוללה צמודה – הן גם אפיק הסיוע הכמעט יחיד שמוגש בימי המלחמה המרים ביותר מגורמים בישראל לעזה, בעיקר באמצעות אנשי מכון הערבה ללימודי סביבה שמקיימים קשר עם עמיתים בעזה ומכניסים סיוע באישור מתאם הפעולות בשטחים.

מתקן "ביו טואלט" (צילום: באדיבות "הום ביוגז")

אפרת אומר שגם מתקנים של "הום ביוגז" היו אמורים להיכנס לרצועה, אבל בינתיים הם תקועים במחסום, או במחסן. "אנחנו בקשר עם מכון הערבה, מדברים הרבה על היום שאחרי, כשיתחיל השיקום של הרצועה תהיה בעיה גדולה מאוד של שפכים והפתרון שלנו יכול לעזור.

"הגשנו את ההצעות, אבל כרגע קשה מאוד להיכנס. יש שני משטחים שלנו מלאים בציוד – אסלות עם תאי שירותים ומערכת ביו-גז – וזה ארוז במחסן ומחכה לאישורים כבר חצי שנה בערך".

"הגשנו את ההצעות, אבל כרגע קשה מאוד להיכנס לרצועה. יש שני משטחים שלנו מלאים בציוד – אסלות עם תאי שירותים ומערכת ביו-גז – וזה ארוז במחסן ומחכה לאישורים כבר חצי שנה בערך"

בכל זאת, החברה השאירה זנב אחרון של פעילות בישראל: בתחום הבתים הפרטיים צמודי הקרקע שמעוניינים להציב מתקן ביוגז בגינה. להערכת אפרת יש כאלף מתקנים כאלה, כמו המתקן שבביתו בעמק חפר, שמספק, לדבריו, את רוב הגז הנחוץ לבישולים המשפחתיים.

באשר לקנה המידה הגדול יותר, של חדרי האוכל הציבוריים, הוא סקפטי עד להודעה חדשה: "הרבה דברים טובים יוצאים מהארץ חוץ מסייבר. המוח הישראלי ממציא דברים יפים, אבל יש בעיה עם ניהול הפסולת בארץ: קשה מאוד להתחרות במשאית שלוקחת וזורקת למטמנה.

"כל עוד לא יבינו שההטמנה זו בעיה אמיתית, יהיה קשה מאוד להתחרות בה ולא יבואו פתרונות אחרים. הרי הכי קל לזרוק פסולת לאדמה. רק שהמקום תיכף נגמר".