לפני כמה חודשים ביקר מנחה הטוק-שואו הפוליטי הותיק של רשת HBO ביל מאהר בבית הלבן, סעד עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, עשה איתו סיבוב בנכס המפורסם באמריקה וחזר עם מערכון עמוס תובנות וקורע מצחוק לפרקים.

כהרגלו, מאהר היה שקוף לגמרי לגבי אופן השגת הגיג ומטרותיו. הוא פנה לחברו הטוב, הרוקר קיד רוק, מעריץ ידוע של טראמפ, וביקש ממנו לארגן מפגש בין השניים והנשיא – שיודע לזהות הזדמנות לפוטו-אופ מוצלח – הסכים כנראה די מהר.

טראמפ – שמאהר מתעלל בו בכשרון רב במונולוגי הפתיחה ובקטעי הסיום בתוכנית כבר שנים (מספר הפעמים ששידר את הריקודים של טראמפ על במות הקמפיין תחת המיתוג "טראמפ עושה ביד לשני גברים במקביל" מגיע לעשרות) – כבר הספיק לכנות בעבר את מאהר בעשרות כינויי גנאי כמו טיפש, מטומטם, ממש-מטומטם, טינופת, חולה, עלוב, משוגע ועוד.

התוצאה של הביקור, שמאהר כינה "מיסטר מאהר הולך לוושינגטון", הייתה לא רק שנונה וכתובה לתלפיות, אלא גם מחמיאה מאוד לנשיא. מאהר עשה כל מאמץ להמחיש את התיאוריה שלו על פתיחות, ליברליזם שפוי, יכולת שיח עם יריבים, ודיאלוג נטול שינאה.

התוצאה של הביקור הייתה לא רק שנונה וכתובה לתלפיות, אלא גם מחמיאה מאוד לנשיא. מאהר עשה כל מאמץ להמחיש את התיאוריה שלו על פתיחות, ליברליזם שפוי, יכולת שיח עם יריבים, ודיאלוג נטול שינאה

במשך למעלה מעשר דקות תיאר לפרטים לא רק את ההומור המשובח של הנשיא (שהסכים לחתום בכתב ידו על מסמך הקללות שהדביק למאהר) אלא גם בנה קייס שעל כל מגרעותיו, הנשיא הזה יודע להקשיב לבן שיחו ואינו בהכרח בנו של השטן. לפחות לא כל הזמן.

"ג'ימי קימל הבא בתור"

הברומנס הזמני הזה בין טראמפ ליריבו מהטלוויזיה התקבל בתעשיית הבידור ברגשות מעורבים. לצד ההכרה במקוריות מחשבתו של מאהר, היו לא מעט שלעגו לו. לארי דיוויד כתב מאמר סאטירי בתגובה, בו תיאר את ארוחת הערב שלו עצמו עם היטלר, ואיך הצליח לראות גם בו צדדים חיוביים.

עברו רק כמה שבועות והמציאות טפחה על פניו של מאהר. יש מצב שהוא מצחיק בארוחות ערב, אבל טראמפ לא באמת מעוניין להקשיב לבני שיחו, ועל עיתונאים וסאטיריקנים להכיר בכך ולהתכונן לעידן אחר לחלוטין.

עברו רק כמה שבועות והמציאות טפחה על פניו של מאהר. יש מצב שהוא מצחיק בארוחות ערב, אבל טראמפ לא באמת מעוניין להקשיב לבני שיחו, ועל עיתונאים וסאטיריקנים להכיר בכך ולהתכונן לעידן אחר לחלוטין

טראמפ, למי שעדיין לא הפנים, אינו מתכוון לדבוק בעמדת הדוד השיכור והמגוחך שבז לרוזי אודונל, מבייש עיתונאים במסיבות עיתונאים ומחלק את עולם התקשורת לטובים ורעים. יש לו תוכנית, גם אם אופן הוצאתה לפועל נראה מקאברי וכאוטי לפרקים.

לפני חודשיים הצליח הנשיא האמריקאי להכניע את תאגיד השידור פראמאונט, בקלות וללא מאבק, והכריח אותו לשלם לו פיצויים בגובה 16 מיליון דולר כדי לסיים תביעת השתקה נגד תוכנית התחקירים "60 דקות", חסרת כל בסיס משפטי.

באמצאות האקט הזה, שכתבנו עליו כאן בהרחבה, טראמפ גם הצליח להשפיל מוסד עיתונאי ליברלי ותיק ומוערך וגם להעביר מסר לעולם התקשורת: כללי המשחק השתנו.

ביל אוונס, המפיק הראשי לשעבר של התוכנית "60 דקות", ב-2013 (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

זמן מה אחר כך בוטלה תוכנית הלייט-נייט של סטיבן קולבר. רשת סי-בי-אס, השייכת לתאגיד פראמאונט, פירסמה הודעה לפיה הסיבות לביטול היו "כלכליות בלבד", אך רבים מאמינים שמדובר במהלך הממשיך את ההתרפסות בפני הממשל.

באותם ימים פירסם טראמפ ברשתות החברתיות אזהרה: "ג'ימי קימל הבא בתור". סביר להניח שמעטים לקחו אותו עד כדי כך ברצינות. הרי הנשיא הזה מסוגל להציע לחסל מדינה במזרח התיכון ולהפוך את עזה לריביירה באותה מסיבת העיתונאים ולמחרת להתכחש שבכלל אמר את הדברים.

אבל אחרי שתאגיד דיסני, הבעלים של רשת איי-בי-סי בה משודרת תוכנית הלייט-נייט של קימל, הוריד בשבוע שעבר באבחה את התוכנית מלוח השידורים "ללא הגבלת זמן", בגלל "הערות חסרות רגישות ובעיתוי לא מתאים" כהגדרתם העמומה, הוליווד התעוררה במלוא העוצמה.

הפגנות, מחאות, גינויים של פוליטיקאים (אפילו רפובליקאים, כמו הסנאטור טד קרוז, הסתייגו) וכמובן שרשרת של מפגני סאטירה מצד עמיתיו של קימל, בהם סת' מאיירס וג'ון אוליבר ובעיקר ג'ון סטיוארט שהקדיש עשרים דקות מתוכניתו כדי להמחיש (כשהוא כביכול "מבוהל" ורועד) לאח הגדול טראמפ שהוא אוהב אותו ויקפיד מעתה להתנהג יפה.

לעת עתה המחאה הצליחה, ודיסני הודיעה שאחרי "סדרת שיחות" עם קימל היא מחזירה את תוכניתו לאוויר. קימל חזר למסך בתשואות אדירות של הקהל והמדיה למונולוג פתיחה שרבים הגדירו, עוד לפני שהתחיל, "היסטורי"

לעת עתה המחאה הצליחה, ודיסני הודיעה שאחרי "סדרת שיחות" עם קימל היא מחזירה את תוכניתו לאוויר. קימל חזר הלילה (שלישי בארה"ב) למסך בתשואות אדירות של הקהל והמדיה למונולוג פתיחה שרבים הגדירו, עוד לפני שהתחיל, "היסטורי".

על אף שקימל היה מרוכך יחסית, ועשה כל מאמץ לשדר פייסנות כלפי יריבים וכלפי הרשת (וגם נמנע מלהיכנס בטראמפ חזק מדי) – סביר להניח שהתוכנית הזאת הייתה בוננזה של רייטינג ורק חיזקה את מעמדו של קימל, לפחות זמנית.

במהלך ששת הימים בהם שהה קימל בגלות בכפייה המסך, טראמפ, כהרגלו, הספיק לחגוג את ההישג ולדרוך על גופתו של קימל, שלדבריו בכלל עף בגלל רייטינג נמוך.

במהלך ששת הימים בהם שהה קימל בגלות בכפייה המסך, טראמפ, כהרגלו, הספיק לחגוג את ההישג ולדרוך על גופתו של קימל, שלדבריו בכלל עף בגלל רייטינג נמוך

טראמפ גם כתב ברשת הסושיאל שלו שלקימל יש "אפס כשרון" ושיבח את רשת איי-בי-סי על "אומץ ליבה" לעשות את המעשה שהייתה צריכה לעשות מזמן ואף סימן אולי את המטרות הבאות: "שני הלוזרים סת' מאייר וג'ימי פאלון" ברשת אן-בי-סי.

האמת היא שגם דיסני התקשתה להצביע בבירור מה היה נורא כל כך בדבריו של קימל, שבסך הכל ציין שאנשי תנועת MAGA השתמשו במניפולציות כדי להסתיר את העובדה שרוצחו של קירק הוא "אחד משלהם". קימל עצמו, אגב, גינה מיד את הרצח בחשבון הטוויטר שלו, עוד לפני שפרצה המחלוקת.

בדומה למקרה של פראמאונט, נראה שראשי תאגיד בידור העדיפו להרכין ראש בפני המולך, אולי כדי לזכות בחיבה ובנקודות רגולטוריות בממשל – והשתמשו בשעיר לעזאזל האולטימטיבי: העיתונאי או הבדרן שבחזית הקרב התקשורתי.

בין חצי הכוס הריקה למלאה

פרשת קימל היא מקרה קלאסי שבו יש לבחור באיזה מחצי הכוס כדאי להתבונן: הריקה, במסגרתה הצליח נשיא אמריקאי, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלויזיה, להוריד תוכנית למשך שבוע כמעט מהאויר, ולהשפיע על ה-FCC (נציבות התקשורת הפדרלית – רגולטור מרוסן בדרך כלל שמתערב בעיקר בענייני מוסר ופחות במחלוקות פוליטיות) להשתתף במסע מבהיל של צנזורה נגד סאטירה.

העובדה שיו"ר ה-FCC החדש שטראמפ מינה, ברנדן קאר, ראה לנכון להצהיר בפומבי על "ההכרח להתערב" כדי לשמור על הציבור, ואף הצהיר ש"עוד לא סיימנו" לבצע שינויים בלוח השידורים – מעידה שטראמפ מצליח להסיט את הרגישות האמריקאית המסורתית מענייני מוסר וערכי משפחה למחלוקות פוליטיות, שנהנו עד היום מחופש יצירה וביטוי רחבים. וזה כבר פחות "דוד שיכור" ויותר "אבא אלים".

מי שרוצה להתבונן בחצי הכוס הזאת חייב להכיר בדמיון המתבקש בין פגיעה בתוכנית תחקירים בעלת מוניטין היסטורי לבין השתקת סאטיריקנים: אלה שני אגפי מדיה שמתגאים בעצמאות מחשבתם ואשר מלאכתם היא להציף על פני השטח את כל מה שהממסד מנסה להשתיק ולהסתיר.

את כתבי הבית הלבן אפשר להעניש או לתגמל בשקט, על ידי טובות הנאה מקצועיות כמו ראיונות, סקופים ומקום ליד השולחן. אבל עיתונות חוקרת ומגישי לייט-נייט שואבים את עוצמתם מיריקה לבאר של העוצמה מלכתחילה. הם ילדים סוררים בהגדרה, וכדי לרמוס אותם צריך להפעיל מערכת לחצים ואיומים מסוג אחר ומושחת הרבה יותר.

את כתבי הבית הלבן אפשר להעניש או לתגמל בשקט, על ידי טובות הנאה מקצועיות כמו ראיונות וסקופים. אבל עיתונות חוקרת ומגישי לייט-נייט שואבים את עוצמתם מיריקה לבאר של העוצמה מלכתחילה

בשבוע שבו אמריקה קוברת את רוברט רדפורד, אחד מכוכביה הגדולים, קשה שלא להרהר בגיבוי המדהים שקיבלו בתחילת שנות השבעים בוב וודוורד וקארל ברנסטין – שני כתבים צעירים ב"וושינגטון פוסט" – מהעורך הראשי של העיתון בן בראדלי בפרשת "ווטרגייט". כל זאת מול איומים ולחצים ברוטליים של ממשל ניקסון האגרסיבי והברנז'ה.

כתבי ה"וושינגטון פוסט" קרל ברנסטין (שני משמאל) ובוב וודוורד (שלישי משמאל) לצד השחקנים דסטין הופמן ורוברט רדפורד, בהקרנת הבכורה של הסרט "כל אנשי הנשיא" בוושינגטון, 5 באפריל 1976 (צילום: AP Photo)

מותר להרהר ולתהות אם וודוורד וברנסטין היו מצליחים לבצע את אותה המלאכה כיום, בלי התערבות מלמעלה.

צריך לזכור שגם אחרי שדיסני התקפלה והחזירה את קימל לשידור, נותרו השפעות מזיקות בפועל: שתיים מקבוצות המדיה השותפות לאיי-בי-סי, נקסטאר וסינקלייר, הודיעו שידבקו בהחלטתן המקורית שלא לשדר עוד את קימל בסינדיקציה, למרות שרשת האם החזירה אותו.

מדובר בשני שותפים חזקים המהווים 20% מהתחנות המקומיות של איי-בי-סי ובהחלטתן זו טמון תקדים מסוכן: מעבר לפגיעה הכלכלית הגדולה, זאת הפעם הראשונה בעידן המודרני שתחנות סינדיקציה מסרבות לשדר תוכנית דגל במקביל לכל שאר ארה"ב. האם מדובר בסנונית של פיצולים בסינדיקציות בהתאם לרצונותיו של הממשל?

על הכוס המלאה אפשר להתבונן דרך משקפת התוצאה המעשית: קימל חזר לשידור, וכאמור השיג יחסי ציבור מעולים לתוכנית ומעמד של לוחם על חופש הביטוי בעל כורחו. הוליווד והעיתונות האמריקאית הוכיחו שיש גם להם כמה כדורים בקנה, ושביכולתם להשיב אש באמצעות מחאה ושימוש מושכל במדיה ובקול ההמון.

אם הטענות על הפסדים פוטנציאל של מיליארדים שעמדה דיסני להפסיד בגלל הגירזון נכונות, אז קימל וחבריו הוכיחו שאפשר להכריע את גוליית בדיוק במקום שהכי כואב לו: החיבור בין כסף לכוח

אם הטענות על הפסדים פוטנציאל של מיליארדים שעמדה דיסני להפסיד בגלל הגירזון נכונות, אז קימל וחבריו הוכיחו שאפשר להכריע את גוליית בדיוק במקום שהכי כואב לו: החיבור בין כסף לכוח. אגב, במשוואה הזאת גוליית היא גם דיסני וגם טראמפ.

מפגינים מוחים על הסרת תוכניתו של ג'ימי קימל מחוץ לאולפני איי-בי-סי בהוליווד, 22 בספטמבר 2025 (צילום: Frederic J. Brown / AFP)

איי-בי-סי אמנם קיבלה מכה קטנה בכנף, סאטיריקנים נדרכו ונכנסו לשוחות לקראת מלחמת עולם – אבל בסוף מלחמת העולם שהוליווד איימה להכריז על טראמפ הפכה למלחמת ששת הימים להצלת קימל. קצר וממוקד.

השאלה הגדולה היא מה יקרה בפעם הבאה. האם מערכת החיסון הבידורית נחלשה או התחזקה באמצעות ההשעיה של קימל? ההגיון של העידן המטורף שבו אנו חיים מוכיח שכנראה האופציה הראשונה היא הנכונה.

השאלה הגדולה היא מה יקרה בפעם הבאה. האם מערכת החיסון הבידורית נחלשה או התחזקה באמצעות ההשעיה של קימל? ההגיון של העידן המטורף שבו אנו חיים מוכיח שכנראה האופציה הראשונה היא הנכונה

מנהיגים כמו טראמפ מפעילים את עקרון הנירמול כשהם באים לפגוע בכלי תקשורת ובעצמאותן: כל פעם אתה פוגע עוד קצת במעמדם של אנשי התקשורת והם מתנגדים ונלחמים. בסוף, לפי התיאוריה, הם יתרככו, יחלשו או יאבדו אוויר. כך לפחות מאמינים מנהיגים פופוליסטיים.

במשך שנים טראמפ מטיף בגלוי נגד עיתונאים, מכנה אותם בשמות גנאי, מציג את מלאכתם כעבודת פייק ניוז, מדיר אותם ממסיבות עיתונאים ומייצר אוירה ציבורית הממתגת אותם כאויבי האומה. קשה שלא לחשוב שיש לפעילות הזאת אפקט מצנן מתמשך, לפחות בקרב אנשי העסקים שמממנים אותם.

כאשר אתה תחת מתקפה – גם אם אתה אמיץ ונחוש – אתה נוטה באופן טבעי לבחור את המלחמות שלך. אתה לא מתאבד באותה הצורה על כל עניין ונושא.

מונולוג החזרה של ג'ימי קימל בתוכנית הלייט-נייט שלו, 23 בספטמבר 2025

קימל יודע זאת היטב. במונולוג החזרה-למסך הארוך שלו הודה נרגשות לדיסני והכיר בכך שהוא קטן והם גדולים, והם "ממש לא היו חייבים להחזיר אותי". אולי זה מתבקש, ואולי גם הדבר המנומס לעשותו בנסיבות, ועדיין נצרב כסוג של הודאה בתבוסה קטנה.

אם מגישי לייט-נייט אמורים להיות ילדים רעים עם חוזה שמרשה להם להתפרע, אז הפרשה הזאת הכניסה נספח חדש עם כוכבית להסכם.  

טראמפ כמובן לא לבד בגישה הזאת. בנימין נתניהו כתב ספר (מטאפורי) שלם על השיטה, במיוחד מאז נבחר מחדש ב-2015 ברוב גדול, ובניגוד לתחזיות רוב העיתונאים. מאז, האופן שבו פעל להחליש כלי תקשורת ועיתונאים בישראל, נתן את אותותיו: בגלי צה"ל, בחדשות 12, בחדשות 13, בתאגיד השידור הציבורי ובמקומות נוספים.

עיתונאים השיבו מלחמה, אבל ראשי מערכות הבינו את המסר: לברור מלחמות, להתפשר, למנות מינויים שינסו להפיס את השלטון, להתחנף אליו מעת לעת ועוד. דוגמאות יש אין ספור.

ראשי מערכות הבינו את המסר: לברור מלחמות, להתפשר, למנות מינויים שינסו להפיס את השלטון, להתחנף אליו מעת לעת ועוד. דוגמאות יש אין ספור

קשה להאמין שהשעיה של מגיש לייט-נייט בגלל שטות גמורה תחזק את עמוד השידרה של עיתונאים וסאטיריקנים באמריקה, או בארץ.

יותר הגיוני שהיא עוד חוליה בשרשרת של הפנמה איטית ומתמשכת שמה שהיה לא יהיה, ושאנחנו בפתחו (או באמצעו) של עידן חדש בתכלית, בו מוסכמות כמו חופש ביטוי, עצמאות תקשורתית או הזכות להתנגד לאוחזים בכוח – אינם מובנים עוד מאליהם.

ג'ימי קימל מחבק את גילרמו רודריגז, שותפו לתוכנית הלייט-נייט, עם חזרתה של התוכנית לשידור ב-23 בספטמבר 2025 (צילום: Randy Holmes / ABC / AFP)